סבא ג'בטו

28 דצמבר, 2012

פסאג' רסקו, באר שבע

סוף השנה האזרחית תכף איתנו, ורוח כריסטמס מטורפת שטפה אותי בשבוע וחצי האחרונים. חשק לאג-נוג ועוגיות ג'ינג'ר תקפו אותי לסירוגין, מבלי שאי פעם טעמתי אחד מהם. נכון לשעת פרסום הפוסט, אף אחד מהקרייבים האלה עוד לא נענה - אבל זה על הכוונת. מה הקשר של הכריסטמס לסבא ג'בטו אתם שואלים? אז חוץ מהעובדה ששניהם מוקירים סבא'לה זקן, לבן שיער ומוכשר (או נצלן לא קטן, בשני המקרים), אין קשר בכלל.

להמחשה בלבד.

למי שלא מכיר את הסבא הבאר שבעי, המקום הפך לשם-דבר עם השנים, וכמו שהמפיות במקום יזכירו לכם ללא הרף - הן מנגבות פירורים כבר 10 שנים. מרשים לכל הדעות. סנדביצ'י ג'בטה מחומרי גלם מעולים, שהושקעו בהם מחשבה, זמן ותכנון בנו את המוניטין המעולה למקום והדבר היחיד שגורם למחשבה שנייה לפני שפוקדים אותו הוא המחירים הגבוהים למדי (עד 50 שקלים לסנדביץ' שלא היה מגרד לסנטה את החגורה).

אחת הגרועות שלי. עמכם הסליחה

למזלי, ולמזלם של 500 ברנשים נוספים, קופון אטרקטיבי במיוחד פורסם לפני כמה ימים, וכמובן שלמחרת כבר אזלו האופציות. שישי בצהריים הפעם הסתכם בסנדביץ' האהוב בסבא במקום בחומוס השכונתי.

המקום, כמו תמיד, חשוך ואפל במידת מה (מידה גדולה מדי, לדעתי) ומלא כמעט עד אפס מקום במטראג' הקטן שקיים. תפסנו לנו שולחן בשולי המסעדה וקיבלנו את התפריטים המבודחים. זה אחד המקומות הבודדים, בו דפדוף בתפריט ובחירת מנה לוקחים לי פחות מדקה, כשידוע וברור שהמנה שצריך לאכול כשמגיעים לביקור היא הפרה המשגעת - ג'בטה עם רצועות אנטריקוט וירקות בסיסיים, שמגיעה עם כמה מממרחי הבית - גמבות, זיתים, חצילים ואם אני לא טועה, בזיליקום.

Hand crafted and divine

הטעות הראשונה שלי היתה בחירת הג'בטה הכפרית. בעצם, זו היתה גם הטעות האחרונה. הכפרית, טעימה ככל שתהיה, נתנה הרגשה של סנדביץ' מיניאטורי ביחס למה שהוגש בפעם שעברה שאכלתי בג'בטה הנורמלית. מה שכן, יכול להיות שבעלהבית החליט פשוט להקטין הכל ולהוסיף שקל תשעים למחיר. או זה, או זה.

היה צריך להיות כאן אייפון להמחשת גדלים. לצערכם, תסתפקו במפית שגודלה כגודל הסנדביץ'

פוקוס טעם. כצפוי הסנדב'יץ היה אדיר כמו תמיד. הבשר החמים, יחד עם הגמבות הדומיננטיות, משתלבים מעולה יחדיו ומשחקים את תפקיד השוטר הרך והטוב, והקראנצ'י של הלחם יחד עם הקריספי של החסה - נותנים את הצד של השוטר הרע (תפקיד הכרחי לחלוטין בכריך טוב, גם אם בסרט זול כלשהו קצת מיותר).

פוקוס טעם זום ריח

עוד היילייט שמאפיין את המקום ושווה אזכור הוא סלסלת הרטבים. לצד הכריכים, מגישים לסועדים סלסלה של 9 רטבים, מיוחדים יותר או פחות. מחרדל-מיונז (שהבקיאים בזעתרן אולי כבר יודעים שזה ה-רוטב מבחינתי, פשוט ככל שיהיה), לימון כבוש (רציני ביותר, פחות לטעמי), רוטב הודי (לא הייתי בהודו, אבל זה הטעם שעולה לי בפה כשאני חושב על הודו. זה ובוץ.), שום-שמיר-כלשהו ועוד כמה טובים יותר או פחות שנשאיר לכם לחקור ולגלות (רשמתם חרוז לטובתי?).

פיק יור פויזן. במובן הטוב של הביטוי

מימוש עצמי

הבשר, הלחם, הירקות והרוטב שתזליפו על הביס הבא שלכם נותנים יופי של מיני-ארוחה שמומלצת לכל חובב אוכל ובפרט אנשי הסנדביצ'ים שביניכם (ואני הכי אתכם שבעולם). יתרון נוסף שנדיר למצוא במסעדות ואפילו בבארים ובתי מרזח באיזור הדרום הוא תפריט בירות מגוון ורחב ידיים שמשרת את המסעדה ואת הבר הנסתר שלה.

אז איפה הקאץ'? הוא הופיע כבר בפסקה השניה והחמישית ובמילה אחת הוא - תמורה. המנות לא גדולות, אבל גם לא ממש משביעות (והקיבה שלי מזכירה יותר קיבת צ'ינצ'ילה מאשר קיבת אדם. כן, צ'ינצ'ילה זו חיה קטנה), והמרשרשים שיעופו לכם מהכיס תמורת התענוג לגמרי לא פרופורציוני לגודל המנה.

שורה תחתונה - אחד מהמקומות ששווים ביקור פעם-פעמיים ברבעון, כשהארנק קצת תפוח מהרגיל וכמה שטרות רוצים לברוח מהעור המעיק שבארנק למתכת שבקופה הרושמת.

חומוס. וזה.

30 נובמבר, 2012

הכיכר בביאליק, באר שבע

עמוד ענן תם ונשלם לו מזה שלושה שבועות (or was it...?) וכצפוי חנוכה הגיע מלווה במבול של עבודות, מעבדות ושאר סופגניות שאילצו תקופת הדממה מסויימת - אך עד כאן. להחייאה ראשונית של הבלוג נבחרה ארוחת צהרי יום שישי פשוטה בבועת בן גוריון בבאר שבע, בחומוסייה המאולתרת-הכי-לא-מאולתרת שנתקלתי בה - או בשמה השני והקשה לביטוי - הוואסחביה. 

ממש ליד הכיכר, אחרי שתעברו את כל המדענים והגאונים שקיבלו סמטאות לא מוצדקות, לפני המספרה שהייתה פעם בית קולנוע וחנות הבגדים הכי זולה ברדיוס קילומטר, שוכנת הדירה שהתחפשה למזללה. ריחות השכונה והגברות הישישות שיסתובבו באיזור יוסיפו לכם לאווירת בית כשתגיעו לנגב מנה. אחד מהסודות של שכונות באר שבע הישנה..

כמו ילד אמיתי.

מתפריט כמעט רשמי תוכלו לבחור את חומוס תאוותכם אבל תאלצו להמתין לו בסבלנות. יש מבחר, ויש ידיים רומניות שעושות חומוס וסחוג כאילו בעליהן הגיע מצנעא על מרבד קסמים לפני ימים בודדים. אני בחרתי להסתכן וללכת על מנה עם פולים - לאתגר את מערכת העיכול זה משהו שאני כמעט תמיד מוכן לקחת עליי. וגם, זה נושא שיחה חם במיוחד בדרך כלל.

עד שהחומוס הגיע, אפשר היה להתרווח עם כוס לימונענע גרוס, שמעט ערק היה משפר אותה פלאים. צ'ייסרים של ערק עלולים להגיע לחיקכם פה ושם, אמצו אותם. זה בריא. וזה.

שתיתם פעם משהו ירוק שהיה לא בריא? או..שתיתם פעם משהו ירוק?

ולעניין. החומוס עצמו היה מעולה. אני לא מאוכלי החומוס הגדולים, אבל חומוס טעים זה חומוס טעים. חמים, מריח טוב ולא-כבד בעליל, יחד עם כל התוספות שתקבלו בכל חומוסייה עם חותמת, מכבדים לחלוטין את המעמד. הסחוג שהוזכר קודם לכן והגיע ליד היה עוד יותר טוב מהחומוס והחמיא לו בצורה מושלמת.

מבט ממעוף הזבוב

וחי לו חומוס עם פול

לסיכום פוסט הרענון הקצרצר - אם אתם בארשבעיים, או שנקלעתם בטעות לבירת ספורט המים העתידית של ישראל ביום שישי בצהריים, ממליץ על קפיצה לביאליק להתרשמות וטעימה. כנראה שלא תתאכזבו.

מאורע נדיר במחוזותיי

נסיים בגילוי נאות מפתיע (נוט) - הוזמנתי למקום על ידי התימניה האמיתית שמתגוררת שם, מַכָּרה זה מכבר - אבל החומוס עודנו חומוס וטעים בדיוק כמו שהיה טרם החשיפה המרעישה. אז שיהיה שבוע מוצלח ביותר לכולם, עד הפוסט הבא.

קיוטו אקספרס

17 נובמבר, 2012

קניון עיר ימים, נתניה

לפני כמה ימים חזרתי הביתה מהלימודים בשעה ארבע וקצת אחר הצהריים, לאחר הרצאה מעייפת במיוחד, וכהרגלי בימי חורף קרירים הרתחתי מים לטובת ספל תה מהביל ופתחתי וואלה לעדכון בענייני היום. בהיילייט גדול פורסם כי חוסל אחמד ג'עברי אחד. השם צלצל מוכר והצבע שבו הודגשה הכתבה ביחד עם הטלפון שקיבלתי ממש באותו הרגע מאמא הכינו אותי בזריזות לכוננות ספיגה. ברור הרי שתוך רגעים יתחילו ליפול גראדים ולהכנס למאבק מול כיפת הברזל ישתבח-שמה. אז זה לקח יותר ממה שחשבתי, אבל תוך 3 שעות התחיל המטווח - ואיתו הריצות האינסופיות במשך הלילה - 4 קומות למטה ולמעלה כל פעם שהמחבל התורן החליט ללחוץ על ההדק.

דובר צה"ל במיטבו

למחרת בתום מטח הבוקר עשיתי את דרכי צפונה לטובת לילה של מנוחה. אחרי שתפסתי את ההצגה השנייה של חמאס בבכורה בתל אביב, המשכתי לנתניה לאירוח בהוטל-סבא-וסבתא. פינוקי נכדים לצד מהדורת חדשות אחת ארוכה של בערך תרי"ג שעות, מחשבות על התספורת של יונית לוי (ולטענת סבתא - מלכת הקרח בהריון. תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה!) והרהורים מתמידים על אזעקות וסופגניות.

מפה לשם, הגיע מוצאי יום שבת ועדיין - נתניה משמשת כבית אלטרנטיבי. לכבוד כלום ושום דבר, החלטנו ללכת למסעדה בקניון שמעבר לכביש, הלא הוא קניון עיר ימים. לפני שנגיע לקיוטו אקספרס שבה זללנו, כמה דברי שבח על הקניון על אף שאינני מבקר קניונים (אם אתה קורא את זה מר עזריאלי, צ'אלנג' אקספטד) - מעוצב בפשוטות וביופי מבחוץ, וכך גם מבפנים. גדול מספיק כדי להכיל מגוון רחב של חנויות מכל הסוגים, פוד קורט קטן עם היצע מגוון ואפילו אולם כדורת (כן, כדורת.). אם כל זה לא הספיק לכם - הקניון מואר באור טבעי על ידי חלונות ענק בתקרה, מה שאומר חסכון ענק באנרגיה ושאפו ענק ממני.

במקרה... הצ'ופסטיקס היו שם. או שחשבתי על זה במשך דקה וחצי

חזרה לעניינינו - קיוטו אקספרס. מסעדה יפנית עם סניף נוסף ברעננה וסניף-אם בהרצליה, שמציעה תפריט די ממוקד (ועל זה - כפיים) של סושי, מספר מנות ווק וכמה תוספות יפניות נוספות. שולחנות די קטנים מאכלסים את סביבת המסעדה שבקומה השניה ותורמים לאווירת האקספרס (לרעה), אבל מילא. בעיות צפיפות וזה.

מסעדה יפנית היא מסעדה יפנית - ועל שום כך הגיעו לשולחן מנת סושי בסיסית (אני עדיין סוג של בתול סושי) וכן מנת ווק הדגל - קיוטו עוף. הבה נגילה.

Chewy.

הסושי, סיימון רול בכינויו, היה רול של סלמון בטמפורה, עטוף באבוקדו מטומפר עם בצל ירוק. שוב, אני רחוק שנות אור מלהיות סושימן או אפילו סושיבוי או סושיבייבי, אבל בגדול - הסושי היה מה שציפיתי שיהיה - אורז רך ולח, סלמון טעים ופירורים פריכים. מספק אותי, לא משגע.

כמו נחשי פיתון עבים באחו מלא פטריות

המוקפץ היה מוצלח יותר. אמנם, גם כאן לא היה מדובר במנה מעולם אחר, בקושי ממחוז אחר. אבל עדיין - מנה עם עמוד שדרה ועם טעם מיוחד משלה. הפטריות שלטו לגמרי בצלחת - שתי פטריות שמפיניון ענקיות חתוכות לחצאים נחו ברוטב, מביטות מלמעלה על פיסות השיטאקי הנסתרות ומכתיבות את הטעם העיקרי של המנה.

הנודלס עצמו - די מבאס. היה אפשר להשתפר בכמה רמות. אפילו אם היו בוחרים כאן אורז המנה היתה יוצאת טובה יותר. עוד בעיה במנה היא כמות הפטריות. החיתוך הגס - טוב, יפה ואפילו מדליק, אבל אפשר לפרגן בחברה נוספת, גם אם לא בגודל מפלצתי. המחיר היה יכול להיות זול יותר עבור התמורה שהגיעה - 39 שקלים לרול הסלמון (6 עיגולדים) ו-49 שקלים למנת הווק הממוצעת. מנות נדיבות יותר היו יכולות להצדיק את המחיר.

ביקור יומיים לאחר מכן בשעות הצהריים הניב תוצאות חיוביות יותר. הארוחה העסקית משתלמת ביותר - כשעבור תשלום עבור מנה עיקרית אפשר לקבל גם ראשונה ושתייה -או במילים אחרות - 50 שקלים תמורת מנת פתיחה, מנה עיקרית וכוס לימונדה.

אומ"ג. קריספי. חם. טרי. יאי.

Bunjee jumping

מנת הירקות בטמפורה הייתה הצלחה גדולה כשם שהיא פשוטה: ירקות חתוכים ברוחב לב בבלילה עדינה - יופי של פתיחה לשני אנשים ואולי אפילו שלושה. הפטריות המוצלחות ביותר, לפחות לדעת ראש פטרייה שכמוני, כמו גם הדלעת והקישואים. מלבד הטמפורונים, ניסינו גם בנג'י-משהו - סלמון מצופה בפאנקו, בדיפ של צ'ילי מתוק - עוד הצלחה כמעט מסחררת. מומלץ ממש כמו המטומפרים.

כל בוטן - אחלה גבר. מה היינו עושים בלעדיהם?

הנודלס שנבחר לאתגר אותי הפעם היה הפאד-תאי הבסיסי, על אטריות אורז. הפעם, הייתה תחושה של מנה גדולה יותר מאשר בערב (הראייה שלי כנראה הולכת ומתדרדרת) אם כי פחות מוצלחת. פשוטה, רגילה, ולא מיוחדת. אם כבר אתם פה לעסקית - הקיוטו טובה יותר.

miles and miles away...

מדהים היה כמה היתה תחושה של מדינה אחרת בקניון ביחס למה שהתרחש באותו הזמן בדרום הארץ ובשפלה - חנויות שוקקות, צרפתים מתפרעים בשופינג (הייתם חושבים שאמרתי את זה בגלל הסטריאוטיפ - אבל מדהים כמה שזה נכון) וילדות שעושות סיבוב עם חברותיהן. הגיוני מאוד שהמצב כאן יהיה שונה מבדרום, אחרי הכל כאן אין את איום הרקטות המתמיד, אבל עדיין, הייתה הרגשה מעט מוזרה בשגרה הזו.

בנימה זו בואו נסכם ונקווה שאזלו הרקטות ברצועה כמו עוף ברמי לוי, ושאף אחד מאיתנו לא יצטרך להמשיך לספוג צינורות מתפוצצים עוד לעולם. איימן טו דאט.

חדר האוכל

16 אוקטובר, 2012
שאול המלך 23, תל אביב סיטי

לפני שבוע ימים חזרנו לספסל הלימודים. דוכני פנקייקים מיניאטוריים, תמונות מגנטים, בירות, ברדים וגלידות גרמו לעיכוב רציני בפוסט הנוכחי, כמו גם ההמולה של תחילת סמסטר והמירוץ אחר הקורסים הנכונים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור שבועיים-שלושה אחורה ולהתעמק בארוחה שסגרה את הקיץ הארוך שעבר על עבדכם/מלככם (תלוי מה הקטע שלכם).

איזו סגירת מעגל טובה יותר לקיץ הזה מאשר חזרה לקרש החיתוך של עומר מילר והצוות שלו, רק בשינוי אדרת? אחרי פתיחת החופש ב'שולחן' הגיע זמנו של 'חדר האוכל' לתת מענה לקריאות הקיבה הריקה שלי.

מלוכלך בכאילו

במיקום עם פוטנציאל-ערב מטורף (שאני מניח שמתממש) במתחם הקאמרי והאופרה במרכז תל אביב, נראה שגם לצהריים לא צריך לדאוג. הגענו ברבע ל-1, המקום היה חצי ריק, ותוך 10 דקות התחיל להווצר תור בשמש הקופחת לממתינים הסבלניים. תכנון המסעדה לגמרי מחמיא לשם ולקונספט, עם שולחנות מאורכים שיכולים לאכלס קבוצות שונות של סועדים, כסאות פלסטיק קלים ומגניבים, סכומונים משותפים ואפילו תחתיות שנותנות הרגשה של לכלוך והמולה, אבל בצורה נקייה ושקטה. הקיבוץ אף פעם לא היה קרוב כל כך לעיר.

קיבוצוש

תפריט צהריים (או בשם הראוי הפסקת צהריים) מזכיר מאוד את אחיו הפאנסי מ'שולחן'. בתפריט מספר מחושב של מנות - לא קצת מדי כך שיש עוד את אופציית הגמישות וההפתעה, אך לא רחב מדי כדי לחסוך מאנשים כמוני הגעה מוקדמת לצורך קבלת החלטה. בחירה מבין שתי קטגוריות מחירים סבירות לחלוטין (59/69) תאפשר להנות ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה קרה בשעות הצהריים.

דקה לאחר ההזמנה הגיע לחם ומלוויו הנמרחים בדמות ממרח חצילים קלויים ומשהו דמוי פסטו גס (וטעים). הלחם מוצלח ביותר ושוב דומה אם לא זהה לחלוטין לזה שמוגש ב'שולחן', כמו גם הממרחים. הלחם נשאר ללוות את כל הארוחה וחי בהרמוניה גם עם המנות שהגיעו לאחר מכן.

ליווי פריך

בתור מנה ראשונה נבחרה מנת הטבולה. בורגול וקצת ירוקים זה לא דבר שאפשר לטעות בו וכך באמת היה. פשוט, קליל וריחני. הדבר היחיד שהצטערתי עליו זה שלא הייתה כאן את הראשונה שאהבתי כל כך ב'שולחן'. וזו הפעם האחרונה שאני משווה בין השתיים!

ללכת על בטוח. מדי.

בשלב הזה של הארוחה המקום כבר היה גדוש והרגשת חדר האוכל התעצמה. מילה מהמלצרית שחולפת, משפט מהסבתות בשולחן ליד, ששון גבאי ממלמל משהו בקרבת מקום ודו שיח לוהט בין אב לבתו מתערבבים כולם לרעש רקע קבוע. שלוק מהלימונדה (ואף מילה על הרימונדה האלוהית מ'ש**חן'!!) הקרה עוזר להרגיע את המוח ולהתחיל לתת עבודה במנה העיקרית.

הימרתי על מנה צמחונית. נסיון העבר אמר שזה ההימור הקשה ביותר - בכל זאת, מסעדה והכל, לא נאכל חיה כלשהי? ועם זאת, עד אותו היום גם היה הימור בטוח ביותר - כל מנה צמחונית שהזמנתי מאז שזכור לי שאני מציק למלצרים במסעדות - הייתה תענוג. מה הפעם?

צמחוניים לא פראיירים

מרד התרד

גם הפעם. כיסוני תרד וריקוטה שהגיעו על מצע של קרם בצל, יחד עם אפונות רבות, שום ועוד בצל. האפונה המבריקה השתלבה בדיוק במקום עם קרם הבצל החמים ונתנה הרגשה של בית. המילוי גם הוא היה מעולה - ריקוטה ותרד שהתחתנו וחגגו את ירח הדבש שלהם בתוך כיסוני בצק. באמת יופי של מנה, עם כוכבית לידה. הבצק שהרכיב את המנה היה מחולק לשניים. בצק קצוות ובצק אמצע. הבצק באמצע, באיזור שבא במגע עם המילוי היה מושלם - נימוח, טעים ודק, כמו שאפשר לצפות. הקצוות לעומת זאת הזכירו יותר קשה של לחם. בצק שלא מבושל מספיק, לא לעיס ולא נעים לאכילה. אולי צריך לשים אמא כלשהי במטבח שתוריד את הקשה מהכל.

אוכלים אצל עומר מילר? חובה תמונה מהאינסטה

נגמרה הארוחה. נגמר החופש. חזרה לשגרה של לימודים. זו השנה האחרונה שלי לקרוע את באר שבע (כן כן) כמו סטודנט ממוצע, אז צפו פגיעה מהדרום, כל עוד לא יפגע בנו כלום קודם לכן. אולי שנה הבאה כבר אקרע את תל אביב לייק א בוס.

שנה מוצלחת וטעימה :)

זול בעיר הגדולה

23 ספטמבר, 2012

פה ושם בתל אביב

כמו שהכותרת רומזת - הפעם נתמקד בשני מקומות שיציעו לכם אוכל טעים וזול (ish) כשתסתובבו לכם רעבים ברחובות הלחים של בירת הבאוהאוס המקומית. הביקור הראשון היה בצהריי יום חם מהרגיל אחרי שריצה בחוף הילטון המתכווץ בצורה מדאיגה כחלק מסירוב חול אפריקאי להגיע לחופי הארץ (בשיא הרצינות. גוגל איט). התלבטות (קשה, יש לציין) בין מקום שנשמע כמו סודוקו ושכחתי את שמו כרגע, לבין פרנק, נגמר בתפיסת שולחן גבוה בסניף פרנק בבן יהודה.

שכונה.

הרושם הראשוני היה לא להיט, בלשון המעטה. מקום שנראה קצת שכונתי יותר ממה שמצופה, ואיש-נקניקיות שנראה כאילו שלפו אותו בזה הרגע מפול-מון בקופיפי, שהיה עסוק בשיחת טלפון כמעט 10 דקות בזמן שאנחנו ממתינים שהוא יציע לנו נקניקייה בחוסר חשק מוחלט.

צ'אבי.

נקניקיית עגל גדולה תמורת 26 מרשרשים חדשים, לא הכי זול, לא ממש יקר. הקטע המיוחד בפרנק, למי שלא מכיר, הוא שהם מכינים את הנקניקיות שלהם בעצמם. לצערי לא ניחנתי ביכולת לפרק נקניקיה למרכיביה, וטוב שכך, אז אני לא באמת יכול לדעת כמה טובים המרכיבים - אבל נסמוך על כבוד הבעלים. חשוב לציין שהם מבשלים את הנקניקיות בטיגון, ולא בשליקה נוראית (חכם ניו יורקי אמר לי פעם, שמים שמשמשים לבישול נקניקיות, משולים למי ביוב. קניתי).

Purple Haze :)

נקניקיה שמנה במיוחד הגיעה בלחמניה רכה וטובה, עם כרוב כבוש, מיונז וחרדל (כבר אמרתי פעם שאני גרופי של מיונז וחרדל ביחד? שילוב אורגזמתי). מנה פשוטה וטעימה - אין הרבה מה להוסיף. הנקניקיה טובה ומריחה כמו משהו שיעלם תוך רגע אם יישאר לבדו על השולחן. גם הלחמניה - בת לוויה מושלמת, בגודל האידאלי וברכות הרצויה. אי אפשר היה לבקש הרבה יותר מזה - טעים, משביע למדי לבנות ו/או לבעלי קיבה בינונית, ואם אתם לא עונים על אף אחת מהקטגוריות - תמיד אפשר להזמין גם תפוחי אדמה להשלים פערים תמורת שבעה שקלים נוספים. 

כל ביקור בתל אביב תמיד עובר לי מהר, וכך היה גם באותו היום. לקראת ערב הלכתי עם ידידה לאכול ארוחה קלה (בדיעבד התבררה כקלה מדי, כשמצאנו את עצמנו בטוני וספה ב-3 לפנות בוקר מחכים בתאווה למגש פפרוני שייצא לזרועותינו). בהתחשב בעובדה שהיא מקומית, שמעתי לעצתה וכיוונו עצמנו לפלאפל שזכור לה כטוב במיוחד ליד כיכר מלכי ישראל. שמו המקורי: פלאפל הכיכר.

יש גם שניצל.

אבא ובן (ניחוש פרוע) לקחו את ההזמנה שלנו באדיבות לא אופיינית לפלאפליות שביקרתי בהן במהלך חיי, והגישו לנו את המנה. 17 שקלים למנה רגילה (כן, אפשר למצוא יותר זול מזה..), אבל איזו מנה.

אני לא מגזים כשאני אומר שזה אחד הפלאפלים היותר טובים שאכלתי בחיים, אם לא ה-. הקטע הוא שאני לא זוכר מתי אכלתי אחד טוב יותר, אבל יש לי נטייה להתלהב יותר מדי כשאני טועם משהו שמשגע לי את החושים - ואז אני שוכח כמעט כל מה שהיה לפני.

Perfection in a Pita

פלאפל ירוק, גדול, טרי, רך בטירוף עם טחינה א"א ותוספות כפי שאתם אוהבים. אני בדרך כלל בוחר חומוס-חריף, כרוב לבן ובצל - המלצה חמה. יופי של מנה, אמנם לא פלאפל שאפשר להגדיר כזול - אבל בהחלט זול ביחס למנה באותו סדר גודל במסעדה אחרת בסביבה. אה, למי שתהה היכן בדיוק, הכתובת המדוייקת היא אבן גבירול 79.

שורה תחתונה - לא צריך להיות גאון כדי להבין שאוכל מטוגן וחם הולך יד ביד עם בצק אפוי מסוג כלשהו כמו דגל ותורן, נענע ותה או קולה ורום. מה שכן, צריך את החוש הבסיסי לאיך ליצור את האוכל המטוגן הנכון ולהגיש אותו כראוי - מה ששתי המזללות עשו בהצלחה. בקשר למחיר? אני עוד אמצא דברים זולים יותר. מתישהו. איפשהו. עד אז - שבת שלום וחודשים-חסרי-חגים שמחים לכולם.

יבנה מונטיפיורי

24 ספטמבר, 2012

מונטיפיורי 31, תל אביב

בלי הרבה פתיחים וסיפורים - לשם שינוי - הפעם: ביקור ביבנה מונטיפיורי של רושפלד בתל אביב. כמצופה מהמעמד, התכוננתי לארוחה מקורית וטעימה בטירוף, שיהיו לי רק דברים טובים לכתוב עליה, ויהיה פוסט קליל ואדיר. אז"ש. 

רושם ראשוני זה לא הכל

קודם כל המקום. מעוצב בפשטות אבל עם קלאסה, עם הרבה עץ כהה (מהגוני, נראה לי שקוראים אותו), בר מכובד ומזמין ומנורות עגלגלות ובוהקות שמפזרות את אורן לכל כיוון. ברקע מוזיקה חביבה משנות ה-60 של המאה הקודמת מאפשרת לקיים שיחה בטונים נורמליים ובכיף. המלצרית הגיעה ופרסה בפנינו את התפריט העסקי המגוון והרחב, יחד עם המנות המיוחדות של היום. השתכנעתי - והלכתי על הספיישל של היום - פאד קפאו - אורז עם בשר טחון בסגנון אסיאתי, עם עשבי תיבול שונים וביצת עין ממעל. נשמע מבטיח ביותר. אבל כל דבר בעתו.

פתחנו את הארוחה בשישבוריק - כיסוני טלה עם גבינת עזים. כיסון, יותר נכון. כיס, אפילו. הכיס הגיע על מצע של רוטב צהבהב - יוגורט בתוספת כמון ולדעתי גם כורכום היה שם בשפע. הוא היה רך להפליא והרוטב התאים לו בצבע ובטעם. גם תוכן הכיסון היה ראוי לשבח - בשר מעולה, מבושל היטב אבל ההפך הגמור מיבש. הגבינה נעלמה מעיניי אבל הורגשה בעדינות של ממש. תענוג של מנת פתיחה חוץ ממחסור קל במלח.

צהוב זה טוב

חפשו את הגבינה. בהצלחה.

אאוצ'. אז הגיעה הנפילה. הפאד קפאו (שאגב, המלצרית אפילו לא הצליחה להגיד את שמו כראוי, ועבודת גוגל היתה דרושה כדי להבין בהתחלה מהי המנה) נחתה על השולחן, ואיתה גל של אכזבות.

אפילו לא פוטוגני

התיבול היה פשוט אלים. אם במנה הראשונה היה חסר קצת מלח, כאן כמו באו לפצות על זה. יותר מדי מהכל. אי אפשר היה להבדיל בין קצוות טעמי תבלינים כלשהם. הפטרוזיליה, שכיסתה חצי מנה, לא הוסיפה הרבה מבחינה אסטתית ולא מבחינת הטעם והמרקם. הבשר היה יבש - או שהושאר בחוץ אחרי שהוכן, או שפשוט בושל יתר על המידה. אפילו העין שכיסתה את הערמה היתה לא טובה - צד תחתון שרוף וצד עליון נא ובלתי אכיל למשעי (וזה מפי חובב עין נוזלית מושבע). הכל התחבר למנה אחת (גדושה, יש לאמר) שפשוט כאב לי פיזית לאכול ממנה. מיותר לומר שחצי צלחת נשארה מלאה, מתבוססת בתערובת התבלינים והרטבים הקיצונית בדרך לזבל ולמדיח.

Seriously now?

לי המנה נראתה ככה, אבל אולי אני מגזים. ואולי המטבח הגזים.

בצד השני של השולחן, אמי בחרה להמר על ההמבורגר שהיה מאכזב גם הוא. בגלל שלא אכלתי ממנו ממש, לא אפרט יותר מדי - רק אומר שגם שם הבשר היה על סף הנורא ואיום.

לצד ההמבורגר הגיע צ'יפס - שהיה פשוט בדיחה ובושה להגיש דבר כזה תחת קטגוריה "צ'יפס". אלו היו מקלות תפוחי אדמה מושחמים, רכים, נפולים ותפלים. חיש מהר החלפנו אותם בצלחת של שעועית - שפיצתה קצת על הזוועות שהתרחשו באותו הזמן סביבה - מבושלת כראוי, רכה-קשה באחוזים נכונים, ועוזרת להעביר את הטעם החזק של הפאד.

שעועית נחמה

ציפיתי להרבה כשחשבתי על מקום לאכול ופשוט הייתי עצוב בסוף הארוחה. אין דבר שיותר מאכזב מארוחה עם ציפיות גבוהות שמתגלה כעינוי ללשון ולקיבה, ושהשיא בה הוא בקבוק פפסי (פפסי!) שעוזר לשטוף את איזור הלוע. אני באמת רוצה לחשוב שזו הייתה נפילה מקרית ולא מייצגת, ואולי אחזור לנסות מנות אחרות שמרחוק לפחות, נראו טוב הרבה יותר.

ובנימה אחרת - מועדים לשמחה!

Nytorv

16 בספטמבר, 2012

הכיכר החדשה, קופנהגן

משכתי את זה די הרבה זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה סופי. פוסט אחרון ממסעותיי בדנמרק (אלא אם כן אצליח לאזור כוחות ולהשוויץ במאפים המדהימים שלהם בפוסט נוסף..). ביום האחרון שם חשבתי שהגיע הזמן לטעום מנה מקומית קלאסית, מה שבאופן מדהים לא עשיתי עד אז. בהמלצת כמה חבר'ה ידידותיים בהוסטל שבו שהיתי, שמתי פעמיי למסעדת Nytorv, הקרוייה על שם הכיכר בה היא נמצאת - הכיכר החדשה. ואומרים את זה נו-טורב. נו טוב.

נו-טוב. כמה רגוע.

מלצרית חייכנית קיבלה את פניי, והזמינה אותי להתיישב איפה שאבחר, ואחרי צ'יטוט קצר התברר שהיא יהודייה בעצמה, ושמחתי לשמוע שיש קהילה יהודית לא קטנה בקופנהגן. ואז הזמנתי מנה עם בייקון. אירוני שכזה.

קלאסי.

הפוגה קולינרית - מה המנה המקומית, אתם שואלים? אחד מהמאכלים שהדנים (ועמים נורדים נוספים) יותר ידועים בהם, נקרא Smørrebrød, או בתרגום חופשי - סנדוויץ' פתוח. לוקחים כמה פרוסות לחם איכותי (שיש בשפע, תודה לת'ור), קצת או הרבה חמאה משובחת, ואליהם מוסיפים שילובים שונים של דגים, עוף או חזיר עם ירקות טריים. זה על רגל אחת - ויקיפדיה תעזור לכם עם השניה.

בקיצור - הזמנתי סמורברוד עם סלט עוף ובייקון, והמתנתי דקותיים בקוצר רוח למנת הבייקון החצי-שנתית שלי. בינתיים התפנקתי על כוס קרלסברג שלרוב אני לא מחבב, אבל כשמייצרים את הבירה במרחק ארבעה רחובות ממך - כדאי לשתות ממנה.

חבל שאין רמקול של ריח

סלסילת לחמים פרוסים ורכים הגיעה ואיתה גם התוספות - עגבניה, מלפפון וחסה, לצד סלט עוף במיונז (!) ופיסת בייקון קריספי מעל.

פנורמה-ish

אוינק.

הסלט, התברר, היה שונה ממה שתיארתי לעצמי. זה היה בעצם עוף, ביצים, פטריות, מיונז, לימון ותבלון קל - יחדיו. מעין סלט תפוחי אדמה שכזה, רק עם עוף. חדש לי. טוב לי.

הכי פשוט שיש על לחם שיפון

קצת מורכב יותר

מעט מהסלט, יחד עם חתיכה מהבייקון ואחד מהירקות, מועמסים יחדיו על פרוסת לחם מחומאת (תזכרו את המילה כשהאקדמיה תפרסם אותה) ויוצרים ארוחה קלה אבל משביעה, עם כמה טעמים ומרקמים לא צפויים מצד הסלט הלבן ביחד עם הריח המרטיט של הבייקון והבירה שסוגרת את הכל טיפ-טופ.

מלבד סיוטי-מיונז שהתבדו אחרי כמה שעות, הארוחה הייתה טובה פלוס פלוס. האכזבה הכי גדולה הייתה החמאה מהפלסטיקון הקטן הזה שאני לא יודע איך קוראים לו. בחייאת, למה לא להגיש אותה בקערה? המחיר - לא יקר בטירוף עבור מסעדה מקומית איכותית - 79 קרונות - 54 שקלים, למנה משביעה אבל לא מפוצצת.

נפרדתי לשלום מידידתנו המלצרית הגולה, ותוך שעות בודדות נחתתי למציאות הפלאפל והטחינה. לא שאני מתלונן.

להתראות, יפה