אלבה

24 דצמבר, 2013
אבן גבירול 36, תל אביב-יפו

יום קיצי [יחסית] באמצע החורף [היחסי] בשילוב של עבודה מהבית [ת"ש] דרש ארוחה במקום שהוא לא הבית. אז חברה הוקפצה לצורך הזלילה והצטרפה אליי לנסות את אלבה, שאני נשבע שלא שמעתי עליה עד לאותו הרגע, ולא נראה לי שבצדק.

אלבה.

בבניין הדנדש שבו שוכן בנק לאומי על אבן גבירול, די מסתתרת לה אלבה. חלפתי על פני המקום אולי 17 פעמים בחודשיים האחרונים מבלי לשים לב לשם של המקום או למה מתרחש שם, עד היום. בחלל צר למדי שוכן חלל המסעדה [שמחזיקה גם ביופי של "מרפסת"], עם קירות בגובה האפונה של ג'ק ובקבוקי יין ומשקאות אחרים חוצצים בין הבר לבין המטבח ביופי של סידור חוצץ.

תפריט העסקיות של החברים באלבה כולל כמה רמות, החל מ-59 שקלים שכוללים מנה ראשונה ועיקרית. לצמחונים/טבעוניים מביניכם יהיו אפשרויות בחירה בודדות, אבל אני מניח שזה מצב מוכר כבר. בכל מקרה, בחרתי להזמין כראשונה את סלט העגבניות-קלמרי [בתוספת של 10 שקלים למחיר העסקית] וכעיקרית את נקניקיות הטלה. על הדרך, טעמתי משותפתי לארוחה גם קצת חסה ופסטה סיציליאנית, הרשמים לפניכם.

סלט העגבניו-מרי [קליט?] מגיע עם המון עגבניות שרי מזנים שונים, משונים וטעימים. היו שם רגילות, צהובות, בלק-פרל [הכהות שמזכירות עוגת שיש אדומה-ירוקה] ומצומקות. ביג ג'וי אחד גדול ואייל שני-י. כל העגבניות הללו הגיעו עם מנגולד, נבטים ותובל בבזיליקום תאילנדי ופלפל. אה, וכמובן, קלמרי.

סלט בניחוח ימי.

הקלמרי הסגול שהגיע על גבי הסלט היה עשוי כראוי [יום יבוא ואכין אחד כזה] והוגש כמעט שלם, מה שהוסיף כיף ילדותי בחיתוך שלו לביסים אנושיים. מנה של תענוג שפחות מתאימה לחורף לדעתי, אבל טעימה בכל ימות השנה. באסה קטנה שהשתחלה לה פנימה היתה שערה שמצאתי בסלט הנהדר, ובאסה קצת יותר גדולה היתה שהצוות לא הגיב בשום ביטוי של סליחה או העברת העניין הלאה [ואם הוא העביר - אז העברתי את האחריות למנהל]. אמנם שערה קטנה, אבל עדיין. חבל.

חסכתי מכם את תמונת השערה. אין על מה.

מה שנקרא במסעדה "סלט קיץ ירוק" התברר כהרבה חסה. הרבה מאוד חסה. וקצת מלפפונים פרוסים דק, עם ויניגרט טעים מעל. לא טרחתי לצלם את המנה, כי אין צורך בכך - גם עם דמיון של פקיד שומה אפשר לראות את התמונה בראש. לא בטוח שראויה להכנס תחת המנות הראשונות בעסקית - אולי אם מתמחרים את העסקית ב-10 שקלים פחות.

העיקריות הגיעו כמה דקות לאחר מכן, ונראו מפתות למדי. על הפסטה אני לא אפרט כי טעמתי ממנה ביס סמלי ולא מייצג, אז הרי לכם תמונה להפעלת הדמיון.

Legoman, striking again.

על נקניקיות העגל לעומת זאת, ירדתי בשיא הכוח. הן היו טעימות מאוד, רכות מאוד והריחו כמו אחד מהשלבים שבסולם לגן עדן. ליד זוג הנקניקיות [המכובדות בגודלן, יש לציין] הגיע סלט כרוב סגול חם שמעולם עוד לא טעמתי, עשוי עם בירה ותפוחי אדמה. לדעתי הסלט המדובר מביס בעשרות מונים את הכרוב הכבוש המקובל, ואפילו לקולסלו שאני כל כך אוהב. מכובד ביותר. ליד כל העניינים ישבה לה ברוסקטה עם רוטב ורדרד מעגבניות טריות - עוד סייד מחמיא לנקניקיות. בובה.

כל חלק מהמנה - מוצלח יותר מאחיו.

אז איך לסכם בקיצור? 7 במדד הזעתרן [69 שקלים על מנה ראשונה פירסט קלאס ומנה עיקרית משביעה וטעימה, בלי שתיה]. לא תצאו מפוצצים, אבל לגמרי מרוצים. מנת הסלט-מלא-חסה הורידה קצת, כמו גם היחס האדיש לשיערות באוכל. עדיין, אחזור לשם בשמחה פעם נוספת לטעום דברים חדשים.

ביוש.

מרקט

11 דצמבר, 2013
המלך ג'ורג' 31, תל אביב-יפו

מישהו אמר חורף? כולי תקווה למזג אוויר כזה פעם בשבוע או שבועיים, עם יותר שלג אם אפשר. יום של עבודה מהבית [התחמקות משלוליות אפשריות בדרך לעבודה בריביירה של ישראל] קרא לארוחה חורפית במקום קטן שאף פעם עוד לא שמעתי עליו עד לאותו הרגע. חבר לעבודה המליץ בחום - אז קפצנו.

תפריט שעתי

המקום די קטנטן וקל לחלוף על פניו כשממהרים לשוק או לסנטר או לכל אחד מהיעדים האחרים בסובב קינג ג'ורג'. מלא מדבקות על החלונות צועקות "אוכל זול! אוכל בריא!", אבל עדיין איכשהו לא באמת שמתי לב לזה עד עכשיו. מסביב אפשר לראות היצע גדול של מאכלים טבעוניים [ארטיקים זה הדבר העיקרי שתפס לי את העין], בפנים היה חמים מדי, אז מיד לאחר ההזמנה תפסנו שולחן ברחוב, עם רוחות הסופה המתעצמת סותרות את המרקים והתבשילים.

בחרתי ללכת על מרק השעועית והקבנוס, שנשמע לי כמו שילוב מנצח שאיכשהו עוד לא ניסיתי כמוהו עד היום. הצלחת [מרק קטן] הגיעה בגפה, ללא ליווי בצקי כלשהי, שלדעתי זה פספוסון. אפשר לזרוק איזה פרוסת לחם, גם אם מעלים את המחיר בשקל-שניים. המרק עצמו היה מוצלח והשילוב אכן היה פצצתי. הקבנוסים לא היו נדירים כמו שהיה אפשר לחשוב שיהיו, אז מגיע להם שאפו על הפרגון בחלבונים.

קבנוסי הפלא

איש הלגו ממשיך במסע

כמנה עיקרית בחרתי את האורז האסייאתי, וגם כאן היתה הצלחה רבה. המנות העיקריות במרקט בנויות על בסיס אורז [הרבה אורז] ותבשיל כלשהו מהתפריט הקבוע, כשאחד נוסף משתנה מיום ליום למיטב הבנתי. הכמויות, כאמור, מספקות ביותר. ה"תבשיל" האסייאתי מבוסס על המון גזר, יחד עם ג'ינג'ר, בצלים וצ'ילי [חריף או מתוק, לבחירה], יחד עם שומשום שחור, כוסברה [או פטרוזיליה. או כלום] והמון בוטנים מלמעלה. המנה די פשוטה, אבל לגמרי עושה את העבודה, ויחד עם המרק סוגרת את פינת ארוחת הצהריים בשקט.

בוטן מתוק בקרקס? אין לי קאפשיין טוב.

כל הפשטות המנצחת הזו, מניפה דגל נצחון עוד יותר גבוה עם תג המחיר [19 שקלים למנת האורז עם התבשיל, 17 נוספים לצלחת המרק], וזה לפני שהזכרתי את האופציה לעסקית [מנת האורז עם עשרה שקלים חדשים נוספים תתן לכם גם סלט ושתיה בצד]. מה מדד הזעתרן אומר? 7.

הפלוסים הגדולים הם המחיר היותר מהוגן והסיפוק של סוף הארוחה [עוד לא למדתם על הכלי הסטטיסטי המטורף שנקרא מדד הזעתרן? לא מבינים למה זעתר יותר גבוה מזעפרן? כל התיאוריה הלא כל כך מורכבת - כאן]. 

Winter is already here

ביוש.

לה רפובליקה די רונימוטי

6 דצמבר, 2013
מזא"ה 3, תל אביב-יפו

אני לא חסיד גדול של ארוחות בוקר בחוץ. הרעיון לשלם מחיר מופקע על חביתה, כמה ירקות, קצת גבינה וכמה פרוסות לחם סתמיות לא עושה לי את זה. בגלל זה בהתחלה נרתעתי מהרעיון של ארוחת בוקר-חברים ביום שישי, כשהכל גם ככה מפוצץ וכשאפשר לדחות בשעתיים ולקרוא לזה ארוחת צהריים. אבל הנסיבות הביאו למגבלת זמנים שגרמה לי לחוות את הצד הנחמד של ארוחות הבוקר התל אביביות.

איש הלגולנד מגיע לכל מקום

אז קודם כל במה שקדם לארוחה. נאמר לי שרצוי להזמין מקום לפני, כי בשישי בבוקר סדום ועמורה. אז בתמימות התקשרתי למסעדה וניווטתי בין תפריטים במשך 10 דקות וניתוק אחד לפני שענתה לי גבירה ענוגת קול. רוני, מוטי, מה עם איזה קו נפרד להזמנת שולחנות?

חלל המסעדה אכן היה הומה כשהגענו בעשר ודקה, עם ריחות משגעים ומוזיקת אווירה רגועה ונהדרת. התיישבנו להמתין לשאר החבורה, תוך הזמנת כוס קפה בודדה ופשוטה. היא הגיעה פושרת לאחר יותר מרבע שעה. פתיחה צולעת. 

ריחות מעוררים? צ'ק.

למזלנו כאן הגלגל התהפך קצת. יחד עם קרניבורית נוספת, הזמנתי את ארוחת הבוקר דה לה רפובליקה. בגלל שטבע הארוחה היה רנדומלי וכאוטי [במובן הטוב של המילה] אני חסר מושג איך לפרט על מה היה אז אני פשוט אשפוך את כל מה שקיבלנו במיני-משתה הזה.

Morning Feast.

היתה שם פריטטת ירקות קלויים שהייתה אוורירית ומוצלחת, עם פלפלים, קישואים ותפוחי אדמה. הדבר השלילי היחיד בה הוא שהיא נגמרה מהר מדי. היה שם סלט עשבי תיבול חביב [בעיקר שום ופטרוזיליה] שהוסיף קצת ללחם והחמאה הצהבהבה והרכה שהגיע עם ערימת הלחמים המתחדשת לפי בקשה]. אם כבר ערימת הלחמים - היה שם ספק-לחם-ספק-עוגה עם פרג בשפע - ועצם האזכור המפורש שלה אומר שהיא הייתה כיפית ומוצלחת. גם הבריוש הקטנטן [שבאופן מפתיע לא הגיע עם הריפיל על הלחמים] היה משובח. מרקחת האפרסקים [נראה לי] שקראה לטעימה ממנה עם הבריוש היתה מתוקה מאוד - אז אם כבר אתם בבריוש הקטנטן - לכו עליו כמו שהוא. תענוג.

כי חייב מבט על

מלבד אלה, היה גם דג כבוש [שלצערי שכחתי לשאול מהו] שאני מנסה ללמוד לחבב. אני עוד לא שם. סלט פנצנלה [שזה בגדול שם יפה לסלט גס ופשוט המבוסס על עגבניות ולחם] מוצלח ביותר עם חידוש [עבורי לפחות] בדמות פלפל כתום. זה הולך להכנס גם לסלטי ארוחת הערב הפנצנלים שלי.

אחד המועדפים עליי.

בחזית הגבינות הוצעו גבינת השמנת ההו-כה-ישראלית [שמגישים אותה לדעתי פשוט יותר מדי] פרוסות אמנטל פשוטה וטובה [בקרוב פוסט בית אמנטלי!] וגוש מוצרלה קטן בחומץ בלסמי. לא היה איזה טוויסט מדהים בעלילה כאן, אבל אחלה של מוצרים וכמות מספקת למדי. צלחת של נקניק סלומי כלשהו [מה ההבדל בין סלומי לסלאמי אתם שואלים? אחלה הסבר כאן] שהזכיר במרקם שלו פפרוני.

סלומי, סלאמי

כל העסק הגיע עם כוס מיץ סחוט לכל אחד מאיתנו [עם הרבה יותר מדי קרח] וכוס למברוסקו בוהק, ומחירו היה הגיוני לארוחת בוקר מפנקת שכזו [94 שקלים לארוחת בוקר דה לה רפובליקה לשני אנשים, 56 לארוחת הבוקר הצנועה יותר ונטולת הבשר וחלק מהתוספות הנוספות]. ברכותינו לרפובליקה שזכתה להיות הראשונה שבה מיושם מדד הזעתרן החדיש ועתיר הטכנולוגיה.

8 במדד שלנו, על השירות הקצת איטי בהתחלה ועל ההפרש במחירים בין שני סוגי ארוחות הבוקר. מצד שני, כשמשווים למקומות אחרים והתמורה שמקבלים כאן - אפשר להסביר את ה-8 הגבוה. אחלה ארוחת בוקר, יופי של חומרי גלם ויופי של אווירה. לא ברור לכם למה זעתר יותר טוב מזעפרן? לגיטימי. בשתי מילים - מדד Value for Money. ביותר משתי מילים - הסבר מדעי כאן.

ספיקינג אוף אווירה.

ביוש.

מדד הזעתרן

7 דצמבר, 2013
המרפסת שלי, תל אביב-יפו

השתדרגנו! אני גאה להציג בפניכם את הווידג'ט הלא אינטרקטיבי הראשון בעולם - מדד הזעתרן. הרעיון? לתת לכם תמונה ראשונית על מסעדת הפוסט בצורה הכי ויזואלית ולחסוך לעצלנים שביניכם את הצורך לקרוא בין השורות ולהבין האם הכסף שלכם שווה את המסעדה.

הפתרון? המדד! על VfM שמעתם? כמובן שכן, אבל בכל זאת אפרט לרגע. VfM זה בעצם שם קצר ויפה לValue for Money - או בלשון אליעזר בן-יהודה - התמורה לכסף. מסעדה שנותנת VfM יפה היא כזו שבה תוכלו לשבוע או להנות [תלוי מה אתם מחפשים] מהאוכל, אבל תיפרדו מכמות כסף קטנה יחסית. ההפך הוא כמובן מסעדה שבה יצמידו לכם שואבי אבק לכיסים וירוקנו אותם מתכולתם, תמורת כמויות מינימליות של אוכל.

אז להמחשה. נגיד שהייתם במסעדה חביבה, שילמתם 30-40 שקלים ויצאתם שבעים ומרוצים למדי, אפשר יהיה להגיד שקיבלתם אחלה תמורה לכסף. נכון? יופי. אז במדד הזעתרן [המאוד סובייקטיבי ולא מתמטי - כרגע לפחות!] הייתם יכולים להגיד שכמו הזעתר - קיבלתם תמורה יפה לכספכם, ועל כן החלטתם - 8.

מנות קטנות? יקר ולא טעים? הופה המדד יורד לו [למרות שזעפרן זה טוב ויפה, אבל בחייאת, כמה דולרים לגרם?] ל... 3, נגיד. 

יש הבנה? אם לא, אתם תמיד יכולים לשאול שאלות בתגובות או במייל, ואם כן, צפו לראות את המדד המדהים הזה מצטרף לפוסטים קיימים וחדשים גם יחד.

ביוש.

אדורה

22 נובמבר, 2013
בן יהודה 226, תל אביב-יפו

בשעה טובה ומבורכת הגיע הזמן לעוד סעודה מוצלחת במיוחד. חיפוש והמלצות מפה לאוזן הובילו בסופו של שבוע לעסקית של אדורה בשישי בצהריים, החלטה שהתבררה כג'קפוט רציני.

זה אולי לא ברור, אבל המון שמש.

הגענו מיד אחרי שירד הפיק של הבראנץ' [שנשמע כאילו הוא שווה ביקור גם כן] ולפני שהחל הפיק של הצהריים ורוב השולחנות היו מיותמים. התיישבנו במרפסת המקורה, אבל גיחה קצרה לפנים המסעדה הייתה הכרחית. לא היה במקום שום דבר מתיימר מדי ושום דבר שתפס את העין, חוץ מוילונות כבדים בכניסה לשירותים [הלא-מספיק נקיים] שנראה כאילו הושאלו מטירה עתיקה במערב אירופה ונשכחו במסעדה.

משקפי תל אביב שלי.

מפתיע לטובה היה לגלות שהמנות הראשונות ראויות לשם מנות ראשונות, ולא היו מינימליות כמו שמסיבה כלשהי חשבתי שיהיו. הקרפצ'יו [מטונה אדומה] היה מוצלח במיוחד. טעם עדין של הדג עלה לאחר כמה שניות בפה, וכמה שניות אחר כך הגיע גם בום של חריפות מרעננת מצד הג'ינג'ר. הדג הרגיש טרי מאוד וכנראה שזו היתה מנת הפתיחה הטובה מבין השלוש.

שונא את מי שעשה מטונה שימורים.

סיגרים במילוי מעורב ירושלמי [טחול, כבד ועגל] היו מנה ראשונה נוספת, שבהתלהבות אופיינית שכחתי לצלם אותה אפילו. המילוי היה מוצלח ומתובל היטב אבל לא בכמות מוגזמת מדי ועלי הסיגר היו הרכים ביותר שאני זוכר שאכלתי בחוץ אי פעם - לא היה צריך לחשוש מפציעות בחלל הפה מפינות חדות של הסיגר - וזה היה בונוס משמעותי. המנה הראשונה השלישית היתה פטה הכבדים [עוף ואווז] שהגיע לצד טוסטונים קטנים וחמודים. ריבת הבצל היתה חביבה אבל שום דבר חריג, כשקוביות קטנות שבדיעבד התברר שהן ג'לי שעשו מיין אדום שדרגו את המנה בכמה מונים - עם קצת קור וטעם חמצמץ שסתר את הריבה והיה פשוט בובה. הפטה עצמו היה טעים מאוד, רק במצב צבירה מעט מוצק מדי מכפי שאפשר לצפות.

ג'לי יין זה גאוני.

ובלי זיווגי שכל נגיע לעיקריות. מנת ספיישל שנשמעה טוב מכדי לוותר עליה היתה פילה בשר לבן, ממולא בבייקון ופירורי לחם. הריח של הבשר היה כמעט לא מורגש עד שלא מקרבים חתיכה לפה, אבל ברגע שהיא היתה בסביבת נחיר או שניים - הריח היה נהדר ובייקוני כמו שחייב לאהוב. כל העניין היה מונח על פירה ויחד עם רוטב מתמרים וציר בקר השלים מנה מנצחת שהיתה שווה את התוספת במחיר.

ביג סקסס.

ריזוטו עם תרד וכמהין היה לטעמי המוצלח פחות מבין העיקריות, למרות שכל מסעדה צריכה לשאוף לרמה כזו של 'פחות מוצלח'. טעים וארומתי, עם קרם פרש שהוסיף סמיכות למנה הסמיכה גם ככה [באופן מפתיע זה לא נהיה סמיך מדי].

עוד מנה מוצלחת מבית אבי ביטון.

לבסוף, המנה שהתאהבתי בה ממש ושפשוט לא רציתי להפסיק לאכול ממנה: רביולי אווז מעושן. אם יש כמה בשרים ספציפיים שאני אוהב, אווז הוא בשלישייה הראשונה ואולי אפילו במקום הראשון. אני צריך לעשות הצבעה סופית כדי להגיע להחלטה הזו. בכל מקרה, בין אם בגלל החיבה שלי לבשר אווז ובין אם סתם בגלל שהמנה היתה מדהימה - אני מכריז עליה בלב שקט בתור הרביולי הטעים ביותר שטעמתי ואני זוכר שטעמתי.

כי חייב מבט-על

גן עדן נמצא בהרבה מקומות ורגעים קטנים כנראה

אחד מהם.

משהו כמו עשרה רביולים שמנמנים נחו להם בצלחת, וממש אפשר לראות היכן סגר אותם הטבח ואיפה הפעיל לחץ כדי שהכל יישב במקום. הבצק היה מדהים ברכותו ובמרקם שלו, שהזכיר לרגעים דאמפלינגס יותר מרביולי. הרוטב ההו-כה-טוב [שלא הפסיק לשלוט בסצינת הריח מסביב לשולחן, מביס בקלות את כל המתחרים] השתלט על הטעמים שיצאו מהרביולי עצמו, אבל אין לי שום תלונה בנושא. מי ייתן וכל רוטב אי פעם יהיה כל כך טוב. ונאמר אמן.

אני אומר כבר מעכשיו - לכו לזלול. יש דברים שצריך לעשות וזה אחד מהם. יופי של תמורה לכסף [69 לעסקית, 18 שקלים תוספת לפילה הבשר הלבן, 14 שקלים תוספת לרביולי], שירות סבבה והכל ואווירה רגועה ונעימה לארוחה מלהיבה וטעימה. ביוש.

עד העצם אקספרס

1 נובמבר, 2013
קינג ג'ורג' 77, תל אביב-יפו

טוב אז בגדול זה פוסט אקספרס. את עד העצם אקספרס גיליתי לפני שבוע וחצי בערך [את הסניף שעל אבן גבירול] והתפריט המינימלי והעיצוב הפשוט ממש גרמו לי לרצות לנשנש שם המבורגר כשיזדמן לי. כמו אות משמיים, שבוע לאחר מכן גיליתי שבמרחק של 2 דקות הליכה מהדירה המהממת שלי פותחים סניף חדש. שאני לא אלך?

Wrap Wrap

בשישי בצהריים, כשהעיתוי צועק חומוס באבו דאבי, גררתי כמה חברים למסעדונת החדשה שנפתחה ערב לפני לטובת ניסוי כלים ראשון [טוב, אם להיות כנים, בערב שלפני כן ניסיתי כבר את הצ'יפס שלהם - והייתי מבסוט]. הזמנתי את המנה עם הקציצה הבודדת והוספתי גבינה [תמורת 3 שקלים] וצ'יפס בצד. 

בשניות הבודדות שהמתנו למנה [באמת, שניות בודדות. הם ממש הפנימו את הרעיון בפאסט פוד ולפחות באותו יום הצליחו ליישם אותו יופי] המשכתי להתרשם מכל הצבעים [אני חובב צבעים מושבע. אולי בגלל זה גוגל יודעים עליי הכל] שממחישים את ההמבורגר על רכיביו השונים [אם אתם לא מצליחים לנחש מה כל צבע אומר, יש בעיה. אבל יש גם מקרא על הקיר].

הו אלוהי הצבע

התיישבנו לבלוס בחוץ על גבי שולחנות האלומיניום הפשוטים וכצפוי - האוכל לא היה מאכזב. המבורגר פשוט אבל טעים, מוגש אמריקה-סטייל עטוף מכמעט כל הכיוונים, מה שמאפשר זלילה תוך לכלוך מינימלי. הבעיה היחידה שמצאתי בשיטה הזו היא הוספת הרטבים - בסופו של דבר, סיכוי סביר שאני חושק בהמבורגר נוטף מיונז והעדר בקבוקים לחיצים מקשה על השגת המטרה. פטנט אופציונלי עלה בדמות כפיות הגלידה - קצת כוח רצון ויכולות כירורגיות יאפשרו לרוב האנשים להחדיר שליכטה של מיונז למעמקי הלחמניה.

כל אחד יכול להעזר במנה של שמחה על מגש מפעם לפעם

Mayo challenge? Accepted

הצ'יפס היה אליפות ישראל. מוגש בצורה נוחה, קריספי מספיק ובכמות מספקת, ונטול כל יומרות פלצניות. הטבה שאני בחרתי לוותר עליה היא שתיה עם ריפיל חופשי ב-10 שקלים [אמרנו אמריקה?], שיכולה למלא את הקרביים תוך רגע, אבל מצד שני לי אישית היא עושה פחות טוב. 

שלא תשכחו לרגע את חשיבות הצבע בחיים

שורה תחתונה? המחיר סביר, למרות שהיה יכול להיות זול יותר לקציצות 120 הגרם [25 שקלים להמבורגר חד שכבתי, 3 שקלים לתוספת גבינה, 8 שקלים לקרטון צ'יפס]. מושלם למאנצ' לילה, לדעתי האישית פחות לארוחת צהריים, למרות שנהניתי ואחזור כנראה גם בשעות האור. ביוש.

באיירן

14 אוקטובר, 2013
פרישמן 22, תל אביב-יפו

אין כמו הגשם הראשון [בערך] לשבת ולכתוב על תחילת השבוע. בשעת צהריים מוקדמת הגעתי יחד עם עוד חברה לבאיירן [או הבראסרי הבווארית, מה שתרצו] לטובת עסקית צהריים שפינטזתי עליה מהפעם הראשונה ששוטטתי על פרישמן לכיוון חוף הים. המסעדה היתה ריקה כמעט לחלוטין אז אי-ההמולה היתה נהדרת והמוזיקה הלא-כל-כך בווארית היתה בווליום מדויק.

הרצליש ווילקומן

התיישבנו לשולחן זוגי עם נוף לרחוב הטבול בשמש מצד אחד ולבר הכחול-לבן [כדגל בוואריה] בצד השני. הצוות [במקרה או לא - גברים בלבד] נראה ברובו גרמני כמעט אמיתי, מלבד המארח שנראה קצת כמו נדב בורנשטיין [זו מחמאה, למי שתהה]. נדב [המארח] הגיע להסביר לנו את התפריט העסקי: בעלות המנה העיקרית מקבלים גם מנה ראשונה בדמות צלחת נקניקים או גבינות וגם כוס בירה או שתיה קלה. כיף.

פטריוטיזם מחוזי

אני בחרתי כמובן בצלחת הנקניקים - ונהניתי מכל ביס. היה שם פטה כבד של חיה כלשהי בעלת ארבע רגליים ואף פחוס, שהיה נימוח ממש, שומני ממש ומושלם על הפרעצל שהגיע לצד הנקניקים [ומרגע זה אתייחס אליו כבייגל]. חוץ מהפטה, היה שם גם שינקן פשוט וטעים ונקניק נוסף שאת שמו לא קלטתי לצערי, אבל הוא היה השמנוני מכולם, במרקם מחוספס יותר ולרגעים הזכיר פפרוני. 

פלאק בעורקים בצורתו הראשונית

Theme alert: חסה!

הבייגל היה מעולה בפני עצמו - פנים לבן ורך וחוץ שחום ומבריק. נדב הזהיר אותנו לא להתפרע ולסיים אותו - כי פשוט לא נסיים את העיקרית - אבל לא עמדתי בזה וחיסלתי את כולו [לא שהוא עצום, אבל עדיין] ואת כל הבשרים השונים, כשעל הדרך טעמתי גם מצלחת הגבינות כמה דגימות מוצלחות - הטובה מביניהן היתה של גבינה שמזכירה ברי [ואולי באמת זו היתה ברי], רכה ונמרחת בקלות מבפנים, וקשיחה מבחוץ.

הגרסא הנשית

הבירה שקיבלתי מיד לפני המנה הראשונה נקראת לוונבראו [Löwenbräu] והיא בירת לאגר ממבשלה מינכנאית [מינכנאית?] שמעולם לא טעמתי לפני כן - והיתה מוצלחת ממש [אם בא לכם - בלוג ישראלי מלא בבירות טובות שמרחיב על הלוונבראו]. קלה לשתיה ובאופן לא מפתיע מתאימה ממש לבשרים שנישנשתי למנה הראשונה. 

מה צריך יותר מזה?

ואז הגיע השניצל המטורף. בחרתי את המנה שעונה לשם 'נפוליטנה' [מעניין אותי לדעת למה. אולי בגלל הסלסה?] ומהר מאוד גיליתי שהבחירה היתה מושלמת. לרגעים התלבטתי בין שני הקורדונים [רוז' ובלו] אבל החלטתי ללכת על בטוח ולבחור בשניצל העוף ולא בשניצל הלבן. 

כולסטרול להמונים. בקטע טוב אבל.

אז - זה מה שהיה שם: שניצל עוף עצום שמעליו פלפלים קלויים שהפתיעו אותי ממש; שכבת שינקן דקה; ומעל להכל הרבה מאוד גאודה במצב צבירה מושלם. ארחיק לכת ואומר שהשניצל היה אחד הטובים שאכלתי בשנה-שנתיים האחרונות [אולי אפילו יותר, אבל גם לזכרון שלי יש גבול]. חם, רך מבפנים ופריך ממש מבחוץ - וזה בעצם כל מה שהיה צריך. השינקן והגאודה הכניסו טעמים מדהימים וקצת מעושנים לכל ביס ולמרות שהייתי מפוצץ - פשוט לא יכולתי להפסיק לאכול. עד שעבר לו חצי שניצל ואז נכנעתי והפסקתי. 

ג'יזס

אם כל התענוג הזה לא הספיק, הגיעה גם צלחת עם פירה קטיפתי עם קצת עירית מעליו - תמיד מלווה שניצל בצורה המושלמת - וגם סלט קטן שהכיל בעיקר חסה ועוד חסה וגם כמה עגבניות שרי ושימש יותר בתור מנקה מצפון בין ביס מלא כולסטרול אחד לאחר.

המלווים

נראה לי שהתמונה הכוללת ורודה למדי - ויכול להיות שהמקום יהפוך להיות המועדף עליי. הצוות חמוד וידידותי למשתמשים, כשכל בקשה נענית בחיוב ובמהרה, הצבע הכחול החזק ששולט בכל מקום מכניס לאווירה של מסעדה לא רגילה משום מה, והאוכל, הו האוכל. עבור פחות מ-70 שקלים [68 שקלים לצלחת הנקניקים, שניצל הנפוליטנה לצד הפירה והסלט וכוס בירה 220 מ"ל] תצאו מחוייכים, מרוצים ושבעים - עם מספיק אוכל גם לארוחת צהריים למחרת.

רובינשטיין

6 אוקטובר, 2013
גיבורי ישראל 17, נתניה

לא חשבתי שזה יקח כל כך הרבה זמן - אבל פוסט-הפסקת-צהריים-בעבודה הגיע בתרועות חצוצרה ובריחות בשרים. בצהרי היום יצאה משלחת בת 13 נפשות מכיוון המשרד לאיזור רווי במסעדות באיזור התעשייה בפולג, כשתוך רגע מהצעת המסעדה על ידי ראשת המשלחת [מה זה ראשת אתם שואלים? זה זה] כולם הסכימו והמארחת מצאה בזריזות שולחן עצום וריק שיכול להכיל תריסר אנשים ועוד אחד.

Bienvenue 

רובינשטיין היא מסעדת בשרים וחנות בשרים [עם סניף נוסף במיקום אחר בעיר, כפי שנלחש לי] שמתפארת בתפריט רחב ולא כשר, ומשדרת תחושה של מסעדה-כמעט-יוקרתית בלב איזור התעשייה. צוות מלצרים זריז ניגש לרשום את כל ההזמנות בזריזות והמירוץ יצא לדרך.

המלחיות מדברות בעד עצמן

חשוב לדעת שמציעים שם במסעדה תפריט עסקי ב-89 שקלים, כפי שרשום בגדול מאוד על התפריט, אבל ייזקף לחובתם שהם לא מציינים כי גם מהתפריט הרגיל אפשר לרקום עסקית להנאתך, תוך תשלום על העיקרית בלבד [וקבלת מרק או סלט ושתיה קלה]. אז - שלא תגידו שלא אמרתי.

בתור מנה ראשונה בחרתי במרק הבצל, אחד משני מרקי היום [בצל vs עגבניות]. כל המרקים הגיעו כמעט יחדיו, חמים ומהבילים, בצלחות רחבות ופשוטות. המרק עצמו היה בסדר גמור ובזה זה מסתכם. הקרוטונים שזרקו פנימה בלי לשאול את דעתי הרגישו עתיקים ממש ולא קראנצ'יים בעליל, פרוסת לחם בצד הייתה מחמיאה הרבה יותר ממה שהם עשו.

קרוטונים מנוולים

העיקרית הגיעה כעבור כמה דקות נוספות, הפעם בהדרגתיות מורגשת הרבה יותר [כמובן שלי מגישים אחרון. אהמ]. בחרתי לנסות את קבב הבית - שלושה קבבים מבשר בקר ובשר לבן שמוגשים לצד קערית טחינה ותוספת [פירה חמאתי במקרה שלי]. אז הרושם הראשוני היה - "אוקיי, זה קטן", אבל בדיעבד זה השביע ובניו.

מעוף הציפור, כמובן

הקבבים היו עשויים מעולה, מבושלים מספיק ורכים מספיק - אבל הבעיה הגדולה היתה בתיבול. גברת פלפלת היתה חוטפת חררה מכמות התבלינים והטעם שנוצר. אמנם בתפריט רשום "בתיבול הייחודי של רובינשטיין", אבל חברים, תוודאו שלטבח אין פרקינסון כי מישהו נסחף.

הסחפות.

טוב, אולי אני קצת נסחפתי - זה היה אכיל ועם פוטנציאל להיות טעים, פשוט אובר-מתובל בכמה רמות ממה שמצפים. מה גם שהקפיריניה שהוציאו לכולנו על חשבון הבית עזרה לטשטש את עננות התבלינים. הפירה היה מוצלח מאוד, והבצלים המטוגנים שליוו אותו הכניסו פריכות מאזנת ומתאימה.

אז עם כל הקלפים על השולחן - כנראה שלא תמצאו ארוחה שיותר שווה את המחיר שלה [50 שקלים למנה ראשונה, עיקרית עם תוספת ושתיה קלה], עם מבחר גדול של בשרים ושירות מעולה [וכנראה שביום מטבח טוב יותר - גם תיבול מוצלח ולא מוגזם כלל]. לכו תתפרעו, זה שווה את זה ואפילו קצת יותר.