חדר האוכל

16 אוקטובר, 2012
שאול המלך 23, תל אביב סיטי

לפני שבוע ימים חזרנו לספסל הלימודים. דוכני פנקייקים מיניאטוריים, תמונות מגנטים, בירות, ברדים וגלידות גרמו לעיכוב רציני בפוסט הנוכחי, כמו גם ההמולה של תחילת סמסטר והמירוץ אחר הקורסים הנכונים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור שבועיים-שלושה אחורה ולהתעמק בארוחה שסגרה את הקיץ הארוך שעבר על עבדכם/מלככם (תלוי מה הקטע שלכם).

איזו סגירת מעגל טובה יותר לקיץ הזה מאשר חזרה לקרש החיתוך של עומר מילר והצוות שלו, רק בשינוי אדרת? אחרי פתיחת החופש ב'שולחן' הגיע זמנו של 'חדר האוכל' לתת מענה לקריאות הקיבה הריקה שלי.

מלוכלך בכאילו

במיקום עם פוטנציאל-ערב מטורף (שאני מניח שמתממש) במתחם הקאמרי והאופרה במרכז תל אביב, נראה שגם לצהריים לא צריך לדאוג. הגענו ברבע ל-1, המקום היה חצי ריק, ותוך 10 דקות התחיל להווצר תור בשמש הקופחת לממתינים הסבלניים. תכנון המסעדה לגמרי מחמיא לשם ולקונספט, עם שולחנות מאורכים שיכולים לאכלס קבוצות שונות של סועדים, כסאות פלסטיק קלים ומגניבים, סכומונים משותפים ואפילו תחתיות שנותנות הרגשה של לכלוך והמולה, אבל בצורה נקייה ושקטה. הקיבוץ אף פעם לא היה קרוב כל כך לעיר.

קיבוצוש

תפריט צהריים (או בשם הראוי הפסקת צהריים) מזכיר מאוד את אחיו הפאנסי מ'שולחן'. בתפריט מספר מחושב של מנות - לא קצת מדי כך שיש עוד את אופציית הגמישות וההפתעה, אך לא רחב מדי כדי לחסוך מאנשים כמוני הגעה מוקדמת לצורך קבלת החלטה. בחירה מבין שתי קטגוריות מחירים סבירות לחלוטין (59/69) תאפשר להנות ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה קרה בשעות הצהריים.

דקה לאחר ההזמנה הגיע לחם ומלוויו הנמרחים בדמות ממרח חצילים קלויים ומשהו דמוי פסטו גס (וטעים). הלחם מוצלח ביותר ושוב דומה אם לא זהה לחלוטין לזה שמוגש ב'שולחן', כמו גם הממרחים. הלחם נשאר ללוות את כל הארוחה וחי בהרמוניה גם עם המנות שהגיעו לאחר מכן.

ליווי פריך

בתור מנה ראשונה נבחרה מנת הטבולה. בורגול וקצת ירוקים זה לא דבר שאפשר לטעות בו וכך באמת היה. פשוט, קליל וריחני. הדבר היחיד שהצטערתי עליו זה שלא הייתה כאן את הראשונה שאהבתי כל כך ב'שולחן'. וזו הפעם האחרונה שאני משווה בין השתיים!

ללכת על בטוח. מדי.

בשלב הזה של הארוחה המקום כבר היה גדוש והרגשת חדר האוכל התעצמה. מילה מהמלצרית שחולפת, משפט מהסבתות בשולחן ליד, ששון גבאי ממלמל משהו בקרבת מקום ודו שיח לוהט בין אב לבתו מתערבבים כולם לרעש רקע קבוע. שלוק מהלימונדה (ואף מילה על הרימונדה האלוהית מ'ש**חן'!!) הקרה עוזר להרגיע את המוח ולהתחיל לתת עבודה במנה העיקרית.

הימרתי על מנה צמחונית. נסיון העבר אמר שזה ההימור הקשה ביותר - בכל זאת, מסעדה והכל, לא נאכל חיה כלשהי? ועם זאת, עד אותו היום גם היה הימור בטוח ביותר - כל מנה צמחונית שהזמנתי מאז שזכור לי שאני מציק למלצרים במסעדות - הייתה תענוג. מה הפעם?

צמחוניים לא פראיירים

מרד התרד

גם הפעם. כיסוני תרד וריקוטה שהגיעו על מצע של קרם בצל, יחד עם אפונות רבות, שום ועוד בצל. האפונה המבריקה השתלבה בדיוק במקום עם קרם הבצל החמים ונתנה הרגשה של בית. המילוי גם הוא היה מעולה - ריקוטה ותרד שהתחתנו וחגגו את ירח הדבש שלהם בתוך כיסוני בצק. באמת יופי של מנה, עם כוכבית לידה. הבצק שהרכיב את המנה היה מחולק לשניים. בצק קצוות ובצק אמצע. הבצק באמצע, באיזור שבא במגע עם המילוי היה מושלם - נימוח, טעים ודק, כמו שאפשר לצפות. הקצוות לעומת זאת הזכירו יותר קשה של לחם. בצק שלא מבושל מספיק, לא לעיס ולא נעים לאכילה. אולי צריך לשים אמא כלשהי במטבח שתוריד את הקשה מהכל.

אוכלים אצל עומר מילר? חובה תמונה מהאינסטה

נגמרה הארוחה. נגמר החופש. חזרה לשגרה של לימודים. זו השנה האחרונה שלי לקרוע את באר שבע (כן כן) כמו סטודנט ממוצע, אז צפו פגיעה מהדרום, כל עוד לא יפגע בנו כלום קודם לכן. אולי שנה הבאה כבר אקרע את תל אביב לייק א בוס.

שנה מוצלחת וטעימה :)

זול בעיר הגדולה

23 ספטמבר, 2012

פה ושם בתל אביב

כמו שהכותרת רומזת - הפעם נתמקד בשני מקומות שיציעו לכם אוכל טעים וזול (ish) כשתסתובבו לכם רעבים ברחובות הלחים של בירת הבאוהאוס המקומית. הביקור הראשון היה בצהריי יום חם מהרגיל אחרי שריצה בחוף הילטון המתכווץ בצורה מדאיגה כחלק מסירוב חול אפריקאי להגיע לחופי הארץ (בשיא הרצינות. גוגל איט). התלבטות (קשה, יש לציין) בין מקום שנשמע כמו סודוקו ושכחתי את שמו כרגע, לבין פרנק, נגמר בתפיסת שולחן גבוה בסניף פרנק בבן יהודה.

שכונה.

הרושם הראשוני היה לא להיט, בלשון המעטה. מקום שנראה קצת שכונתי יותר ממה שמצופה, ואיש-נקניקיות שנראה כאילו שלפו אותו בזה הרגע מפול-מון בקופיפי, שהיה עסוק בשיחת טלפון כמעט 10 דקות בזמן שאנחנו ממתינים שהוא יציע לנו נקניקייה בחוסר חשק מוחלט.

צ'אבי.

נקניקיית עגל גדולה תמורת 26 מרשרשים חדשים, לא הכי זול, לא ממש יקר. הקטע המיוחד בפרנק, למי שלא מכיר, הוא שהם מכינים את הנקניקיות שלהם בעצמם. לצערי לא ניחנתי ביכולת לפרק נקניקיה למרכיביה, וטוב שכך, אז אני לא באמת יכול לדעת כמה טובים המרכיבים - אבל נסמוך על כבוד הבעלים. חשוב לציין שהם מבשלים את הנקניקיות בטיגון, ולא בשליקה נוראית (חכם ניו יורקי אמר לי פעם, שמים שמשמשים לבישול נקניקיות, משולים למי ביוב. קניתי).

Purple Haze :)

נקניקיה שמנה במיוחד הגיעה בלחמניה רכה וטובה, עם כרוב כבוש, מיונז וחרדל (כבר אמרתי פעם שאני גרופי של מיונז וחרדל ביחד? שילוב אורגזמתי). מנה פשוטה וטעימה - אין הרבה מה להוסיף. הנקניקיה טובה ומריחה כמו משהו שיעלם תוך רגע אם יישאר לבדו על השולחן. גם הלחמניה - בת לוויה מושלמת, בגודל האידאלי וברכות הרצויה. אי אפשר היה לבקש הרבה יותר מזה - טעים, משביע למדי לבנות ו/או לבעלי קיבה בינונית, ואם אתם לא עונים על אף אחת מהקטגוריות - תמיד אפשר להזמין גם תפוחי אדמה להשלים פערים תמורת שבעה שקלים נוספים. 

כל ביקור בתל אביב תמיד עובר לי מהר, וכך היה גם באותו היום. לקראת ערב הלכתי עם ידידה לאכול ארוחה קלה (בדיעבד התבררה כקלה מדי, כשמצאנו את עצמנו בטוני וספה ב-3 לפנות בוקר מחכים בתאווה למגש פפרוני שייצא לזרועותינו). בהתחשב בעובדה שהיא מקומית, שמעתי לעצתה וכיוונו עצמנו לפלאפל שזכור לה כטוב במיוחד ליד כיכר מלכי ישראל. שמו המקורי: פלאפל הכיכר.

יש גם שניצל.

אבא ובן (ניחוש פרוע) לקחו את ההזמנה שלנו באדיבות לא אופיינית לפלאפליות שביקרתי בהן במהלך חיי, והגישו לנו את המנה. 17 שקלים למנה רגילה (כן, אפשר למצוא יותר זול מזה..), אבל איזו מנה.

אני לא מגזים כשאני אומר שזה אחד הפלאפלים היותר טובים שאכלתי בחיים, אם לא ה-. הקטע הוא שאני לא זוכר מתי אכלתי אחד טוב יותר, אבל יש לי נטייה להתלהב יותר מדי כשאני טועם משהו שמשגע לי את החושים - ואז אני שוכח כמעט כל מה שהיה לפני.

Perfection in a Pita

פלאפל ירוק, גדול, טרי, רך בטירוף עם טחינה א"א ותוספות כפי שאתם אוהבים. אני בדרך כלל בוחר חומוס-חריף, כרוב לבן ובצל - המלצה חמה. יופי של מנה, אמנם לא פלאפל שאפשר להגדיר כזול - אבל בהחלט זול ביחס למנה באותו סדר גודל במסעדה אחרת בסביבה. אה, למי שתהה היכן בדיוק, הכתובת המדוייקת היא אבן גבירול 79.

שורה תחתונה - לא צריך להיות גאון כדי להבין שאוכל מטוגן וחם הולך יד ביד עם בצק אפוי מסוג כלשהו כמו דגל ותורן, נענע ותה או קולה ורום. מה שכן, צריך את החוש הבסיסי לאיך ליצור את האוכל המטוגן הנכון ולהגיש אותו כראוי - מה ששתי המזללות עשו בהצלחה. בקשר למחיר? אני עוד אמצא דברים זולים יותר. מתישהו. איפשהו. עד אז - שבת שלום וחודשים-חסרי-חגים שמחים לכולם.

יבנה מונטיפיורי

24 ספטמבר, 2012

מונטיפיורי 31, תל אביב

בלי הרבה פתיחים וסיפורים - לשם שינוי - הפעם: ביקור ביבנה מונטיפיורי של רושפלד בתל אביב. כמצופה מהמעמד, התכוננתי לארוחה מקורית וטעימה בטירוף, שיהיו לי רק דברים טובים לכתוב עליה, ויהיה פוסט קליל ואדיר. אז"ש. 

רושם ראשוני זה לא הכל

קודם כל המקום. מעוצב בפשטות אבל עם קלאסה, עם הרבה עץ כהה (מהגוני, נראה לי שקוראים אותו), בר מכובד ומזמין ומנורות עגלגלות ובוהקות שמפזרות את אורן לכל כיוון. ברקע מוזיקה חביבה משנות ה-60 של המאה הקודמת מאפשרת לקיים שיחה בטונים נורמליים ובכיף. המלצרית הגיעה ופרסה בפנינו את התפריט העסקי המגוון והרחב, יחד עם המנות המיוחדות של היום. השתכנעתי - והלכתי על הספיישל של היום - פאד קפאו - אורז עם בשר טחון בסגנון אסיאתי, עם עשבי תיבול שונים וביצת עין ממעל. נשמע מבטיח ביותר. אבל כל דבר בעתו.

פתחנו את הארוחה בשישבוריק - כיסוני טלה עם גבינת עזים. כיסון, יותר נכון. כיס, אפילו. הכיס הגיע על מצע של רוטב צהבהב - יוגורט בתוספת כמון ולדעתי גם כורכום היה שם בשפע. הוא היה רך להפליא והרוטב התאים לו בצבע ובטעם. גם תוכן הכיסון היה ראוי לשבח - בשר מעולה, מבושל היטב אבל ההפך הגמור מיבש. הגבינה נעלמה מעיניי אבל הורגשה בעדינות של ממש. תענוג של מנת פתיחה חוץ ממחסור קל במלח.

צהוב זה טוב

חפשו את הגבינה. בהצלחה.

אאוצ'. אז הגיעה הנפילה. הפאד קפאו (שאגב, המלצרית אפילו לא הצליחה להגיד את שמו כראוי, ועבודת גוגל היתה דרושה כדי להבין בהתחלה מהי המנה) נחתה על השולחן, ואיתה גל של אכזבות.

אפילו לא פוטוגני

התיבול היה פשוט אלים. אם במנה הראשונה היה חסר קצת מלח, כאן כמו באו לפצות על זה. יותר מדי מהכל. אי אפשר היה להבדיל בין קצוות טעמי תבלינים כלשהם. הפטרוזיליה, שכיסתה חצי מנה, לא הוסיפה הרבה מבחינה אסטתית ולא מבחינת הטעם והמרקם. הבשר היה יבש - או שהושאר בחוץ אחרי שהוכן, או שפשוט בושל יתר על המידה. אפילו העין שכיסתה את הערמה היתה לא טובה - צד תחתון שרוף וצד עליון נא ובלתי אכיל למשעי (וזה מפי חובב עין נוזלית מושבע). הכל התחבר למנה אחת (גדושה, יש לאמר) שפשוט כאב לי פיזית לאכול ממנה. מיותר לומר שחצי צלחת נשארה מלאה, מתבוססת בתערובת התבלינים והרטבים הקיצונית בדרך לזבל ולמדיח.

Seriously now?

לי המנה נראתה ככה, אבל אולי אני מגזים. ואולי המטבח הגזים.

בצד השני של השולחן, אמי בחרה להמר על ההמבורגר שהיה מאכזב גם הוא. בגלל שלא אכלתי ממנו ממש, לא אפרט יותר מדי - רק אומר שגם שם הבשר היה על סף הנורא ואיום.

לצד ההמבורגר הגיע צ'יפס - שהיה פשוט בדיחה ובושה להגיש דבר כזה תחת קטגוריה "צ'יפס". אלו היו מקלות תפוחי אדמה מושחמים, רכים, נפולים ותפלים. חיש מהר החלפנו אותם בצלחת של שעועית - שפיצתה קצת על הזוועות שהתרחשו באותו הזמן סביבה - מבושלת כראוי, רכה-קשה באחוזים נכונים, ועוזרת להעביר את הטעם החזק של הפאד.

שעועית נחמה

ציפיתי להרבה כשחשבתי על מקום לאכול ופשוט הייתי עצוב בסוף הארוחה. אין דבר שיותר מאכזב מארוחה עם ציפיות גבוהות שמתגלה כעינוי ללשון ולקיבה, ושהשיא בה הוא בקבוק פפסי (פפסי!) שעוזר לשטוף את איזור הלוע. אני באמת רוצה לחשוב שזו הייתה נפילה מקרית ולא מייצגת, ואולי אחזור לנסות מנות אחרות שמרחוק לפחות, נראו טוב הרבה יותר.

ובנימה אחרת - מועדים לשמחה!