בראנץ' פלאוליתי

23 אוגוסט, 2014
תל אביב

אז השאלה המתבקשת הראשונה היא – מה זה פאלאו [דיאטה פלאוליתית, או במקור Paleo diet]? על דיאטת אנשי המערות שמעתי בעבר הרחוק באיזו כתבה אקראית באולפן שישי ולפני כמה שבועות עלה המושג Paleo בבראנץ' שבת כלשהו, עם אתגר רציני – לעשות את הבראנץ' הבא בסימן Paleo. אז הרעיון הוא פשוט – לאכול מה שבני אדם אכלו לפני המהפכה החקלאית – בשר, דגים, ביצים, פירות וירקות העונה ואגוזים שונים. יש גרסאות מחמירות יותר ופחות, שכוללות גם חלב, גבינות ודגנים מסויימים.

הרבה דעות יש על הדיאטה הזו, וכמה מחקרים כבר נעשו כדי לקבל מושג מדעי יותר האם זה מועיל או מזיק. אז בין תוצאות המחקרים הללו נראתה ירידה ברמות הסוכר בדם, ירידה בכולסטרול [הן הHDL- והן ה-LDL] וירידה קלה בלחץ הדם. רוב המקרים שבהן הדיאטה נמשכה לאורך זמן גם הובילו לירידה במשקל, אבל הרעיון הוא לאו דווקא זה, אלא פשוט שינוי התזונה לדברים שאנחנו אמורים לאכול, היסטורית.

אז ניסינו ליישם את הרעיון, וזה כמעט עבד. אז הנה כמה רעיונות לארוחת בוקר פלאוליתית, לאלו מכם שמחליטים לנסות משהו חדש.

קיש נטול-קראסט – ירקות פרוסים דק, כמעט מכל סוג שאתם יכולים לחשוב עליו [במקרה הזה, גזרים וקישואים], עם כמה ביצים טרופות היטב ותבלינים לפי הטעם הטוב. מסדרים הכל יפה יפה בתבנית וזורקים לתנור לכ-30 דקות, או עד שהבלילה מפסיקה לרקוד.

פנקייקי-ריזוטו – נכנס תחת קטגוריית הפלאו-לייט [אורז הוא דגן בן דגן בסופו של דבר]. מה עושים? הכינו ריזוטו [אורז דביק אחר יהיה גם לגיטימי] עם אילו תוספות שתרצו – בצל ירוק, עירית, פטריות וכן הלאה. אחרי שהאורז יתקרר מעט, תוסיפו לו ביצה או שתיים, וערבבו היטב. הדרך מכאן לפנקייקים עסיסיים קצרה מאוד. אם אתם מצב-רוח חוטא – אפשר לגרד קצת פרמז'ן או אלטרנטיבה אחרת שתשפר את האווירה. 

One for the shot

שקשוקייקון. נכון שקשוקה? אז היא פלאו בפני עצמה. איך אפשר להפוך אותה לקצת יותר מעניינת? בשר. אני בדרך כלל הולך על קבנוס פשוט כלשהו, אבל בייקון התברר כאלטרנטיבה יקרה וטעימה יותר. מה שצריך להקפיד עליו לפני שזורקים את הבייקון פנימה הוא לטגן את הבייקון עד שיהפוך מעט קריספי אחרת הוא יהפוך לרך וספוג כשהוא ישקע

בנוזלי השקשוקה.

שניצלים בלי פירורי לחם – כמו כל שניצל אחר שאתם מכירים, רק עם קמח שקדים וקמח קוקוס. אין הרבה מה להוסיף, חוץ מזה שזה יוצא טעים באופן מפתיע.  

עגבניות אפויות ממולאות. אכן, מנה מוזרה ביותר, אבל כל כך פשוטה להכנה. קחו עגבניות, חתכו להן את החלק העליון, רוקנו את התוכן, והוסיפו ביצה אחת לכל עגבניה. אם עוד לא קניתם את העגבניות, אז נסו לבחור את הגדולות שבהן, אחרת יקרה מה שקרה לנו, ושליש מהתוכן יישפך החוצה. תיבול קל ואפייה של 30-40 דקות, ותקבלו את התוצר הנאה הזה.

נשמע שדיאטה פלאוליתית לא קשה מדי לשמירה. בגדול צריך לוותר על לחמים, מאפים ומוצרי חלב. עוד לא החלטתי אם אני רוצה באמת לנסות את זה לתקופה, אבל גם אם כן – האופציות רחבות והרעיונות אינסופיים. אם בא לכם לקרוא עוד קצת, תוכלו להכנס לאחד מהלינקים האלה - מדע ופלאו, מידע כללי על פלאו, כתבה מעניינת מNerdfitness, וגם כתבה אחת ובודדה מטמקא.

Aaaaand - scene

זוהו

22 אוגוסט, 2014
גורדון 17, תל אביב

איפשהו לקראת סוף [או תחילת] גורדון, עומד מבנה שחלקו התחתון נראה במבט ראשון כמו חנות קטנה ומטריפה. ציורי קיר בצבעים עזים,  דלתות עץ מתקלף, עיטורי טריפ אדווייזר שונים וכמה שולחנות מפוזרים במרפסת. רק באותו הבוקר שמעתי על המקום לראשונה מחבר, והחלטנו להמיר את החומוס של שישי בצהריים בארוחה צמחונית קרובה יותר לים.

חלל בית הקפה הוא אחד הכיפיים שתראו באזור, צבעוני וחי, לוחות גיר גדולים מצד אחד עם המנות המיוחדות ודוכן בית הקפה מהצד השני, ספות נמוכות בקיר אחד והמון שולחנות קטנים בשאר החלל. כל השולחנות היו תפוסים כשהגענו אבל תוך חמש דקות התפנה מקום ועברנו מהמרפסת החמה והלחה לחלל הממוזג יותר. 

Doesn't feel like Tel Aviv

ארוחת בוקר ראשונה שניסינו היתה ביצה מקושקשת [המון ממנה], על לחם בירה עמוס בריקוטה עם עשבים וזיתים, פלפלים קלויים ועגבניות מיובשות. הכמות היתה נדיבה ביותר, כאמור, והכל היה טרי מאוד. לחם הבירה היה מפתיע ודחוס, וטעמו היה קשה להגדרה, כמעט תוסס. הגבינה היתה שמנה ונהדרת, והביצים - היו ביצים. לא היה כאן שום טוויסט מטורף בעלילה והמנה הסתכמה בזה [ובסלט פשוט וטוב שהגיע יחד איתה - גזרים, כרוב ורוקט].

בסיסי אך טוב

קצת מזה וקצת מזה

המנה השניה היתה מעניינת קצת יותר. טאקוס מלאים בכל טוב - ביצים מקושקשות [בכמות מתונה יותר מאשר על הלחם, או לפחות כך זה הרגיש], תירס קלוי, תפוחי אדמה צלויים וסלסת-מנגו עם רוטב יוגורט וצ'יפוטלה. הכל היה ועדין מאוד, המנגו מפתיע מפעם לפעם בחמיצות שכזו, הטאקוס איפשהו באמצע בסקאלה של רכות-קרריספיות, נהדרים בכל ביס מחדש.

I got love in my tummy

כל אחת מהמנות הגיעה גם עם כוס שתיה, תפוזים קטן וסחוט במקום, או אייס קפה בצנצנצת בתוספת של חמישה שקלים. התמחור לא היה בשמיים אבל גם לא זול בכלל [52 לביצים ולחם הבירה, 50 לטאקוס, 5 לאייס-קפה].

האוכל היה טעים בסופו של דבר, ואם זה היה טיפה זול יותר יכול להיות שהייתי מגדיר את המקום כברירת המחדל החדשה לשישי בבוקר, אבל עד שזה יקרה - אני אחזור לשם מפעם לפעם לנסות איזו מנה חדשה ומעניינת.

פורט 19

1 אוגוסט, 2014
שלמה המלך 2, תל אביב

לפני כמה ימים חברה שהרחיקה לאוסטרליה פרסמה לי בפייסבוק כמה תמונות וקישור למקום חדש שנפתח במרחק יריקה מדירתי הצנועה וגירתה לי את שלפוחית הטעם. פורט 19, בית ממכר נקניקיות, כפי שהם מגדירים את עצמם, מבית היוצר של אלן טלמור [שבכנות, לא הכרתי אותו לפני כן].

החלטתי לגאול את תהיות חוש הטעם שלי ולקפוץ לביקור בהזדמנות הראשונה, וזו הגיעה בדרך לים ביום שישי בצהריים. הגעתי כשבאמתחתי מגבת, מים ואמריקן אקספרס בלבד. למה זה מעניין מישהו? כי מיד לאחר שהזמנתי והתכוונתי לשלם, התברר לי שלא מקבלים שם את האמקס היפהפה שלי. התכוננתי כבר לבאסה רצינית, אבל אלן והבחור הנוסף מאחורי הקופה אמרו לי תוך אלפית השניה – אל תדאג, שב תאכל ותשלם לנו בהזדמנות. מהרגעים הקטנים והיפים האלה שיש אמון באנשים.

המקום קטן מאוד וחמוד מאוד, עם צנצנות חמוצים משונים [אני נשבע שיש שם נקניקיות מוחמצות] ליד אחד הקירות, ויטרינת נקניקיות בצמוד לדלפק הקופה, שולחנות גבוהים וקטנים בפנים, ושולחנות נמוכים ומאורכים בחוץ.

Jar of hearts

בחרתי ללכת על עסקית עם נקניקיה אירית, שעלתה על הפלטה לטיגון בן רגע וכ-7 דקות אחר כך כבר ישבה בתוך לחמניה [נהדרת] יחד עם כרוב-לא-כבוש, מיונז וחרדל, השילוש הקדוש שלי כשזה נוגע לנקניקיות בלחמניה. כל זה הגיע עם קרטון צ'יפס בגודל בינוני ושתיה קלה בדמות בקבוק-זכוכית של קולה. מה צריך יותר מזה בחיים?

הנקניקיה היתה מכובדת בגודלה, וטעימה מאוד, מבשר טלה ובקר, עם גרעיני כוסברה וג'ינג'ר בפנים. הקצוות היו שרופים מדי לטעמי והאמת, מעט הורידו לי, אבל כל מה שהיה בין לבין היה נהדר – בטעם, בריח ובמרקם. לצד אלו היה כאמור הצ'יפס. הכי התבקש בעיניי היה להשוות אותו לדוכן ממכר הנקניקיות השני האהוב עליי – ויטרינה. על צ'יפס שלהם כבר פטפטתי מתישהו, אז אני רק אשווה בכמה מילים: אין מה להשוות. עם כל הרצון הטוב, הצ'יפס בפורט עדיין רחוק שנות אור משלמות החצי-חצי בויטרינה ויש לאן להשתפר.

שורה תחתונה, המחיר לא זול אבל גם לא ממש יקר [46 לעסקית הכוללת נקניקיה בלחמניה, צ'יפס ושתיה קלה; 29 לנקניקיה בלבד], אנשים אדיבים ונהדרים מאחורי הדלפק ולפניו ונקניקיות טעימות במיוחד במיקום הכי מרכזי שיכול להיות. הכרזת מלחמה על הקוסם? ספק, אבל לפחות יש לנו חנות בשר חדשה בשכונה. אוצו רוצו לבקר.

הוטל מונטיפיורי

3 יולי, 2014
מונטיפיורי 36, תל אביב-יפו

האינסטגרם שלי מתמלא מפעם לפעם בערימה של תמונות מהוטל מונטיפיורי [בעיקר הודות לפידים הנהדרים של אורן מגרגרן ושל רזי ברווזי] מה שחיזק אצלי את הרצון העז לקפוץ לביקור בהזדמנות. אז נחשו מה? ההזדמנות נחתה, בדמות חבר שהגיע לביקור בעיר, מהצפון הכי פסטורלי שיש.

הגענו בזמן לעסקית הצהריים, שעובדת בצורה המוכרת: בוחרים עיקרית ועליה משלמים, מקבלים גם ראשונה מתוך מבחר מצומצם של אופציות, יחד עם לחמים ומשהו קטן ומתוק בסוף. דיל לא רע בכלל. המלצרית הציגה לנו אותו בתכליתיות עילאית, בלי אף מילה מיותרת וללא שום הפגנת רגש או עניין. יעיל, אבל לא משרה את ההרגשה הכי נעימה בעולם.

Neat.

הלחמים הקטנים הגיעו ראשונים, מאורכים, קשים וחמימים, שיחד עם חמאה חביבה היו פתיח פשוט ומהנה. קרפצ'יו סלמון שטעמתי ממנו מעט היה עדין מאוד [אם כי מלוח באיזור מאוד ספציפי בצלחת] עם חתיכות קטנות של בצל סגול מעל, מה שתמיד כיף לנגוס ולשאוף. נקודת קרדיט למלצרית הנ"ל - היא התריעה מראש שהמנה מכילה שמיר, למקרה [הסביר] שלקוח קצת פחות מתחבר לטעם הדומיננטי.

הצבעים התעוותו כאן קצת, עמכם הסליחה.

המנה הראשונה הנוספת היתה כבד קצוץ, שהוגש בכמות קטנה למדי, אבל טעמו היה נהדר. לחם-קרקר מוארך שהוגש יחד עם הכבד שיחק את תפקיד המצע בהצלחה, כשהצנונית והמלפפון החמוץ הקטנים ליד הוסיפו גם הם, ואילו החסה היתה קצת מיותרת יותר לטעמי ואפשר היה להסתפק בבצל הירוק כדי לתת הרגשה חיה יותר.

The gang

ובזריזות הגענו לעיקר: פילה סלמון בגריל, לצד קישואים במנדולינה בטמפרטורת החדר, במיה קלויה ושקדים חיים. מה אגיד ומה אומר? הפילה היה עשוי במדויק, כמעט חי מבפנים, צלוי ממעל, שומני ונעים מאוד - ובאופן מפתיע גם משביע מאוד. גם ה"סלט" המיוחד שהוגש יחד עם הסלמון היה נהדר - פשוט למדי אבל מורכב מספיק כדי שלא תחשבו לעשות את זה בבית. הבמיה לא הזילה ריר והיתה נהדרת וכמעט פריכה, אם אפשר להגדיר את זה כך, השקדים החיים היו עוד תענוג בפה שקשה להפסיק לנשנש אותו. מנה כיפית במיוחד.

נהדרת. אשחזר את זה בבית. יום אחד.

מהצד השני של המתרס עמדה קדירת פירות הים - מנה גדולה ביותר ומעניינת מאוד. מעולם לא ניסיתי את השילוב של קארי עם פירות ים - ומתברר שזה עובד. היו שרימפס, חצי סרטן, מולים וקלמרי [בכמות נדיבה ביותר]; הקלמרי, שאני בדרך כלל לא חסיד גדול שלהם, היו דווקא מוצלחים הפעם. החלק המעניין במנה היה רוטב הקארי הירוק, שהיה נהדר גם בצבעו וגם בטעמו החזק והמשתלט. 

קארי מדהים. 

השורה התחתונה היא שאם אתם לא מגדלים כסף על העצים או על אסדות גז כאלה ואחרות, העסקית יכולה להיות פתרון נהדר ושווה את המחיר - שגם יוציא אתכם שבעים ובניו. 8 במדד הזעתרני, ושיהיה בטחון ושקט לכולם.

נ.ב: היה גם את זה. ממתק שוקולדי קטן שמגיע עם העסקית ושכחתי ממנו לגמרי עד לרגע האחרון!

סין, חלק ראשון

יוני 2014

טיסה KE958; בייג'ין

אז קשה באמת להתחיל פוסט על טיול שלם, כי אין מושג מאיפה להתחיל. מה שמחזיר אותי לברירת המחדל ופשוט לעשות את זה כרונולוגי ככל האפשר - וכך יהיה. 

אז הטיול התחיל, באופן מפתיע, בטיסה. מי שמכיר אותי אפילו מעט, יודע על חיבה בלתי מוסברת שיש לי למטוסים ותעופה בכלליות [למרות שמעט יודעים שאני לא חובב טיסות בכלל]. הטיסה לסין עברה, לשמחתי האדירה, בקוריאה, מה שאומר שטסים עם קוריאן אייר [המהוללת במעגלים הנכונים]. אז את תיאור המושבים [הנהדרים] והדיילות [האדיבות ברמות אחרות] אשאיר לבלוג חברות התעופה שלי [סתם, נו] ונתמקד לרגע באוכל שהוגש בטיסה. זו היתה ארוחת ערב והיו כמה אופציות ששתיים מהן נשמעו רגילות למדי [בסגנון עוף או בקר] והשלישית נשמעה ערטילאית ולא מוכרת. "ביבימבופ", חזרה הדיילת לבנת הפנים כמה וכמה פעמים עד ששלפה פתאום דף מנויילן עם הוראות הפעלה, שמסביר מהי בדיוק המנה ואיך לאכול אותה. קניתי.

תראו את הסרט של לגו. שווה היה גם כרטיס במחיר מלא.

אז ביבימבופ היא מנה קוריאנית קלאסית שמעולם לא נתקלתי בה [ועד סוף הטיול יצא לי לנסות פעם או פעמיים נוספות] והמשמעות שלה [לפי ויקיפדיה לפחות] היא "אורז מעורבב". אז זה אכן הרעיון - אורז דביק, ירקות מוקפצים קלות, משחת צ'ילי, בקר טחון ושמן שומשום, שמעורבבים יחדיו ויוצרים את הביבימבופ. אז זה היה טעים, אפילו טעים מאוד. כנראה שזו ארוחת המטוסים המקורית והמוצלחת ביותר שאכלתי מאז שהזכרון שלי פעיל. האורז היה דביק ברמות מוגזמות, אבל אני אתן להם את הקרדיט. בכל זאת, טיסה וזה.

Step by Step

שלוש שעות המתנה וטיסה קוריאנית [נהדרת כמובן] נוספת ומצאנו את עצמנו בבייג'ין, חוששים קצת מהנהג שלא הבין מילה ממה שאמרנו לו, מקווים שהכתובת שרשומה לנו על הפתק בסינית היא אכן הכתובת הנכונה ובעיקר משתאים מהחושך, שנראה דומה כל כך לכל חושך אחר.

יום למחרת כבר פצחנו בצעידות ברחבי בייג'ין, חוקרים פגודות ואנשים חדשים, נחמדים יותר או פחות [דגש על הפחות]. לקראת אחר הצהריים תקף אותנו רעב רציני שהוביל להחלטה-של-יום-ראשון-במקום-חדש ולהתייעץ עם לונלי פלאנט על מקום לאכול בו - מה שהוביל אותנו למסעדת האן צ'אנג, שאמורה היתה להגיש מנות המאפיינות מאוד את מיעוט ההאקה [יש בסין המון מיעוטים, שהרוב, המוכר לכולם, די השתלט על הכל. זה די מסובך, אבל ממש מעניין]. בהמלצת הלונלי, לקחנו שתי מנות דגל - שרימפס במלח ודג שלם אפוי בנייר כסף. פשוט, קל וימי.

כולי תקווה שלא התבלבלתי במסעדה.

אגב, כך מגישים בהרבה מקומות את הכלים. שיטה מעניינת ביותר של ניקוי הכלים אצל ספק חיצוני. 

אז השרימפס היו מעניינים, בלשון המעטה. הם היו שלמים, עם השריון והכל, אתגר רציני לאחד שעד לפני חצי שנה לא נגע בפירות ים. אז שאלתי את המלצרית איך אני אמור לאכול את זה [בשפת סימנים בינלאומית ומסורבלת - סיבובי ידיים, תנועות קדמוניות של אצבעות בפה ואף לא שמץ של מבוכה] והיא מצדה סימנה לי פשוט לקחת שרימפ ולדחוף אותו לפה. עשיתי את זה - וזה פשוט לא עבד. השריון נתקע בכל מקום ולא הצלחתי לעשות עם זה כלום - אז פשוט התחלתי לפרק אותם [משימה מאתגרת כשכל מה שעומד לרשותך זה צ'ופסטיקס]. בלי השריון זה כבר היה ממש טעים, אבל המאמץ היה גדול מדי בשבילי. עצלנות של טיול.

היה קשה, היה קשה.

הדג היה סיפור אחר. דג לבן [שקשה היה לי לזהות אותו ולא היה באמת את מי לשאול] אפוי במלואו, ברוטב מתקתק [היו שם סויה והרבה דבש] שהוגש בתוך התבנית עם נייר הכסף בה בושל. האכילה היתה מלוכלכת במידה, כשניסינו לפלס את דרכנו בין העצמות הקטנות עם הצ'ופסטיקס הגסים יחסית [והתנועות המגושמות שלנו], אבל הטעם היה נהדר. זה היה הפלוס היחיד בארוחה, למען האמת.

היה מתוק, היה מתוק.

חוץ מאלה, לקחנו גם קצת אורז ונודלס, שהיו על סף הזוועה. אורז תפל בכל קנה מידה אנושי ונודלס שהוגשו עם רוטב דליל שהזכיר שקשוקה שמישהו עשה בפעם הראשונה ושם הרבה יותר מדי מים בקופסא של רסק העגבניות. השורה התחתונה מהביקור הזה היתה שאנחנו מפסיקים לסמוך על לונלי פלנט בן 5 שנים, ועוברים למוד "שאל-את-הסיני" או "בוא-נהמר" שהוכיחו את עצמם הרבה יותר.

נודלס-שקשוקה. ותמיסת מלח 0.9%.

עוד מקום שבטוח תגיעו אליו אם תקלעו לבייג'ין הוא שוק הלילה המפורסם בדונגהואמן (Donghuamen). אז כפי שכתוב עליו בהרבה מקומות - הוא תיירותי מאוד. זה לא בהכרח אומר שתראו שם מלא זרים, אבל גם הסינים שתראו משוטטים שם - סביר מאוד שהם לא בייג'ינאים במקור. השוק צמוד לעיר האסורה ממזרח, ושווה ביקור גם אם אין לכם שום כוונה לנסות שום יצור פרוק-רגליים, ארסי או לא ארסי.

נסו את הפירות. יש שם שלושה או ארבעה שכנראה לעולם לא ראיתם לפני כן, למשל היאנג-מיי השחור מבחוץ ועסיסי מבפנים. פרי נהדר ומרענן שלא תוכלו להפסיק לאכול.

לחמניות מאודות מתוקות בציפויים מקוריים וחמודים, אבל נראה לי שזה מסתכם בויזואליות.

וכמובן - יש הרבה מאוד דברים חיים [או חיים לשעבר].

אי אפשר לחלוק את כל החוויות, אבל אסיים את החלק הראשון על סין [לא בטוח כמה יגיעו בהמשך] עם מסעדה נהדרת שגילינו, במרחק 20 שניות מהמלון שלנו, דבר שנדמה לי כאוקסימורון. למסעדה קוראים Xiu Lan [שיו לאן, אם הייתי צריך להגות את זה] ובמבט ראשון היא נראית כמו מסעדה סינית שרואים בסרטים: מלא כיתוב אדום בסינית, מלא סינים ומלא תמונות ישנות של מנות שונות.

אני קורא לתמונה הזו: "סינים מסובין".

אז היו שם מלא סינים באמת, מה שחיזק לנו את הבטחון כשנכנסנו פנימה. אי אפשר להגיד שהמקום היה English-friendly, אבל כן היה רשום מה יש בכל מנה, בארבע מילים מתמצתות מאוד. מספיק טוב. אני אתחיל מלהרוס את הפאנצ'ליין ולהגיד שהאוכל היה טוב כל כך, שחזרנו לשם פעמיים נוספות ב-5 הימים שהיינו בבייג'ין, אבל אני אפרט כאן רק על כמה מנות שממש אהבתי [בתקווה שהזכרון שלי יעמוד במסע בזמן של חודש].

בירת יאנג'ינג. קלילה מאוד וכמעט בלתי מורגשת.

אז קודם כל - הדאמפלינגס. ברגע שטעמתי אותם - הבנתי שעד לאותו רגע לא טעמתי דאמפלינגס אמיתיים בחיי. רך כמו סטירה מדובון אכפת לי, בצק יפהפה ודקיק, מילוי [פורק] מתובל בעדינות נפלאה, וכל ביס עסיסי בדיוק כמו הקודם לו. גם רוטב הסויה שהגיע לי ערימת הכיסונים היה שונה ממה שאנו רגילים אליו כאן בארץ, מלוח הרבה פחות ואכיל הרבה יותר.

זה פשוט בדיוק כמו שזה נראה, אבל טעים עשרות מונים יותר.

ומבט פנים אחד מתבקש. אני נשבע שהיה שם גם בשר.

מנה נהדרת נוספת [למרות שהבחירה היתה אולי מערבית מעט מצידנו] היתה העוף בטמפורה, עם אננסים ורוטב חמוץ מתוק. היו שם גם פלפלים צבעוניים ובצלים, בחתיכות גסות מאוד [איזה כיף!] מה ששינה את החדגוניות הצהבהבה של המנה. הטעם? ביקור חטוף בגן עדן - אין לי שום דרך לתאר את זה אחרת. פשוט כיפי ונהדר, במיוחד עם קצת אורז פשוט [שעולה 5 יואן נוספים - 2.5 שקלים, בערך].

בהרבה מקומות מגישים את שורש פרח הלוטוס עשוי בדרכים שונות. בחלק מהאיזורים בסין זה נפוץ יותר בצורת חמוצים, בXiu Lan ניסינו את זה דווקא טרי, מבושל מעט. המרקם היה עצי ממש [שזה הגיוני בהתחשב בזה שאוכלים חתיכת צמח] וקשה ממה שנראה מבחוץ. האמת היא, שאני לא זוכר את הטעם עצמו של המנה אלא בעיקר את המרקם, אבל אני רק זוכר שקצת פחות התחברתי למנה זו.

לוטוס, קוראים; קוראים, לוטוס.

מנה אחרונה שנספר עליה היא בערך המנה הכי מוכרת [לי לפחות] מסרטים וסדרות אמריקאיות, חוץ ממו-שו-פורק. קונג-פאו צ'יקן כמובן. עד לאותו הרגע לא טעמתי קונג פאו באופן רשמי אף פעם [כן, גם לא בתל אביב המהממת] ושמחתי שיצא לי לעשות זאת דווקא ב-Xiu Lan. אז כל הרכיבים הרגישו טריים מאוד, הבוטנים הם אחלה קונטרה לעוף הרך, וחייב לציין שכל מנה שהזכרתי היתה פשוט עצומה [טוב, לפחות מספיק גדולה כדי לחלוק בין אם ובנה הרעבים].

קונג פאו, ברכותיי, שיחקת אותה.

עוד קצת מכל הטוב שם, לפניכם.

עוף מוקפץ בהמון פלפל שחור. יותר טוב מהרבה מנות אחרות.

מנה מוזרה למדי של תירס מוקפץ עם צנוברים. נשמע טוב על הנייר [לי לפחות], מאכזב במציאות.

אורז ושרימפס. אורז נהדרוש, שרימפס די תפל, באופן מפתיע.

בשר בקר עם ברוקולי סיני. הברוקולי מריר וקשה מאוד [החלק הגבעולי] אבל היה אחלה אנטי לבשר.

אז יש עוד הרבה בדרך, אני מקווה שאני אצליח להעביר הכל לכתב בעתיד הקרוב. עד אז שיהיה לכולם שקט ושלווה, אמן.