רוקח ים

21 ינואר, 2014
האנגר 1, נמל יפו, תל אביב-יפו

עוד תקופה של הדממה נגמרה לה, במבול של ארוחות מוצלחות, יותר או פחות. אני אנסה להעביר את רוב החוויות האחרונות לכתב, בתקווה שאעמוד באתגר. אחת מהארוחות האחרונות היתה ברוקח-ים ביפו, עם קופון של באליגם. התפריט שהוצע במסגרת הקופון היה מן הסתם מוגבל יותר ממה שאפשר לקבל באופן שוטף, אבל באמת שאי אפשר לבוא בתלונות.

 לצערי אני כותב במבט אחורה, אז הכל פחות טרי בראש, אבל אנסה לשחזר את אותה התלהבות שהיתה כשטעמתי הכל לראשונה. אז קודם כל, הרעיון של הבר בתוך ה"שוק" היה אקסטרא-חביב, במיוחד הגבולות המטושטשים בין בר אחד לאחר. לא ברור מי שייך לאן ואם היו קצת יותר אנשים במתחם, היה אפשר לקבל ממש חווית-חו"ל כאן ליד הבית. 

התחלנו בביסק הסרטנים, שמתברר שהוא באנקר מוחלט ברוקח למיניהן. המרק הוגש בכוס אספרסו והיה הראשון מסוגו שניסיתי בחיים. אז נכון, אין לי הרבה רפרנסים להשוואה [או יותר נכון, אין לי בכלל] אבל התענוג היה פשוט מטורף. המרקם הסמיך, הטעמים החזקים והחדשים והכמות הקטנה שבאופן מפליא היתה בדיוק מה שצריך. ההרגשה האישית שלי היתה שקערת מרק שלמה כזו היתה מרגישה כיציקת בטון בבטן ואילו כאן הכמות היתה מספיקה לטעימה וקצת מעבר לכך, והשאירה המון טעם של עוד.

וזה לא קפה.

הלאה הלאה. שתי ראשונות הגיעו לאחר מכן - אחת טובה יותר מהשניה. הסביצ'ה [מוסר ים] הוגש ליד לאבנה, עם עגבניות צלויות וטפנד זיתים והיה עדין ממש והרגיש טרי מאוד. סביצ'ים [כן?] כבר טעמתי בעבר בחופים לבנים בפנמה, אבל תמיד איכשהו הצטרפו לעניין גם גרגירי חול סוררים. גרסיאס א-דיוס, כאן לא היו כאלה והמנה נעלמה תוך שניות בהתענגות הדדית.

חוץ מהסביצ'ה, קיבלנו גם מנה תמנונית. אני מודה ומתוודה שלא חשבתי שלעולם אכניס לפה חתיכות של חיה שפעם היו לה שמונה גפיים [בהנחה שגם ביצורים ימיים זה נקרא גפיים, כמובן] אבל הפלא ופלא, הפתעות לא מפסיקות להגיע. אז טעמתי ונדהמתי. אלה היו פרוסות תמנון צרובות על הפלאנצ'ה, יחד עם תפוחי אדמה, וזה היה פשוט מעולה. המרקם נהדר ושונה מכל מה שחשבתי שיהיה, משהו על הסקאלה שבין פרגית לשרימפס; כל המנה בכלל, עם תפוחי האדמה והתיבול החרפרף-מינוס היתה עוד סיפור הצלחה, מה שמביא אותנו ל-3 מ-3 בינתיים.

ומשם לעיקריות. מנה בשם 'מוסר שודד הים' סיקרנה אותנו וממנה התחלתי. בגדול, זה היה מוסר ים ברוטב אדום [א-לה-מרוקו], רק שבפועל זה לא ממש עבד. המנה לא היתה רעה, אבל פשוט לא היתה טובה - חריף היה בגדר נעלם יחד עם חברו הותיק - מלח. למרות הצבעים העזים המנה היתה אנמית בטעמה וסימנה את הנפילה הראשונה בסעודה.

רק נראה חריף.

המנה הנוספת החזירה את הרף מעט למעלה, אם כי לא עמדה בציפיות שהציבו המנות הראשונות. פאייה פירות ים, פשוטה וטובה - אורז מתובל [בזעפרן! לראשונה בזעתרן!] עם מדגם פירות ים שונים: קלמרי גומי-י שאני לא מחבב, שרימפס קלאסי ושני מולים עם נוכחות. חוץ מזה היו שם גם לא קצת פלפלים צבעוניים שהיו תוספת חביבה, והמנה כולה היתה סבבה-פלוס. לא מעבר לכך וכאמור, בטח שלא ברמת הראשונות.

אנחנו אוהבים צבעים.

את המשתה סיימנו בשני קינוחונים. אחד היה פאדג' שוקולד עם קצפת ורוטב פירות יער - שוקולדי מאוד וחביב, שעמד בצל הקינוח המפתיע יותר - גלידת יוגורט עם חלבה וטחינה, לצד פלחי אשכולית אדומה. תשמעו, זה היה שילוב מנצח. היינו מפוצצים באמת מכל יצורי הים שנחו בגופנו, ועדיין מצאנו יכולת לסיים את הקינוח הזה. היה שם חמוץ, מלוח ומתוק, שפשוט התאימו כמו נעל על גרב על רגל.

הפתעה מרנינה

נסכמה בקצרה. הארוחה היתה מדהימה. המנות הראשונות לגמרי הקרינו על כל השאר ונתנו את ההרגשה הכללית הנהדרת. ככל הנראה שאחזור לשם גם במחיר מלא, רק שאתמקד בלכלות את תיאבוני במנות הראשונות למיניהן ואנסה כמה שיותר בכמה שפחות. ממליץ בלהט.

באיירן

14 אוקטובר, 2013
פרישמן 22, תל אביב-יפו

אין כמו הגשם הראשון [בערך] לשבת ולכתוב על תחילת השבוע. בשעת צהריים מוקדמת הגעתי יחד עם עוד חברה לבאיירן [או הבראסרי הבווארית, מה שתרצו] לטובת עסקית צהריים שפינטזתי עליה מהפעם הראשונה ששוטטתי על פרישמן לכיוון חוף הים. המסעדה היתה ריקה כמעט לחלוטין אז אי-ההמולה היתה נהדרת והמוזיקה הלא-כל-כך בווארית היתה בווליום מדויק.

הרצליש ווילקומן

התיישבנו לשולחן זוגי עם נוף לרחוב הטבול בשמש מצד אחד ולבר הכחול-לבן [כדגל בוואריה] בצד השני. הצוות [במקרה או לא - גברים בלבד] נראה ברובו גרמני כמעט אמיתי, מלבד המארח שנראה קצת כמו נדב בורנשטיין [זו מחמאה, למי שתהה]. נדב [המארח] הגיע להסביר לנו את התפריט העסקי: בעלות המנה העיקרית מקבלים גם מנה ראשונה בדמות צלחת נקניקים או גבינות וגם כוס בירה או שתיה קלה. כיף.

פטריוטיזם מחוזי

אני בחרתי כמובן בצלחת הנקניקים - ונהניתי מכל ביס. היה שם פטה כבד של חיה כלשהי בעלת ארבע רגליים ואף פחוס, שהיה נימוח ממש, שומני ממש ומושלם על הפרעצל שהגיע לצד הנקניקים [ומרגע זה אתייחס אליו כבייגל]. חוץ מהפטה, היה שם גם שינקן פשוט וטעים ונקניק נוסף שאת שמו לא קלטתי לצערי, אבל הוא היה השמנוני מכולם, במרקם מחוספס יותר ולרגעים הזכיר פפרוני. 

פלאק בעורקים בצורתו הראשונית

Theme alert: חסה!

הבייגל היה מעולה בפני עצמו - פנים לבן ורך וחוץ שחום ומבריק. נדב הזהיר אותנו לא להתפרע ולסיים אותו - כי פשוט לא נסיים את העיקרית - אבל לא עמדתי בזה וחיסלתי את כולו [לא שהוא עצום, אבל עדיין] ואת כל הבשרים השונים, כשעל הדרך טעמתי גם מצלחת הגבינות כמה דגימות מוצלחות - הטובה מביניהן היתה של גבינה שמזכירה ברי [ואולי באמת זו היתה ברי], רכה ונמרחת בקלות מבפנים, וקשיחה מבחוץ.

הגרסא הנשית

הבירה שקיבלתי מיד לפני המנה הראשונה נקראת לוונבראו [Löwenbräu] והיא בירת לאגר ממבשלה מינכנאית [מינכנאית?] שמעולם לא טעמתי לפני כן - והיתה מוצלחת ממש [אם בא לכם - בלוג ישראלי מלא בבירות טובות שמרחיב על הלוונבראו]. קלה לשתיה ובאופן לא מפתיע מתאימה ממש לבשרים שנישנשתי למנה הראשונה. 

מה צריך יותר מזה?

ואז הגיע השניצל המטורף. בחרתי את המנה שעונה לשם 'נפוליטנה' [מעניין אותי לדעת למה. אולי בגלל הסלסה?] ומהר מאוד גיליתי שהבחירה היתה מושלמת. לרגעים התלבטתי בין שני הקורדונים [רוז' ובלו] אבל החלטתי ללכת על בטוח ולבחור בשניצל העוף ולא בשניצל הלבן. 

כולסטרול להמונים. בקטע טוב אבל.

אז - זה מה שהיה שם: שניצל עוף עצום שמעליו פלפלים קלויים שהפתיעו אותי ממש; שכבת שינקן דקה; ומעל להכל הרבה מאוד גאודה במצב צבירה מושלם. ארחיק לכת ואומר שהשניצל היה אחד הטובים שאכלתי בשנה-שנתיים האחרונות [אולי אפילו יותר, אבל גם לזכרון שלי יש גבול]. חם, רך מבפנים ופריך ממש מבחוץ - וזה בעצם כל מה שהיה צריך. השינקן והגאודה הכניסו טעמים מדהימים וקצת מעושנים לכל ביס ולמרות שהייתי מפוצץ - פשוט לא יכולתי להפסיק לאכול. עד שעבר לו חצי שניצל ואז נכנעתי והפסקתי. 

ג'יזס

אם כל התענוג הזה לא הספיק, הגיעה גם צלחת עם פירה קטיפתי עם קצת עירית מעליו - תמיד מלווה שניצל בצורה המושלמת - וגם סלט קטן שהכיל בעיקר חסה ועוד חסה וגם כמה עגבניות שרי ושימש יותר בתור מנקה מצפון בין ביס מלא כולסטרול אחד לאחר.

המלווים

נראה לי שהתמונה הכוללת ורודה למדי - ויכול להיות שהמקום יהפוך להיות המועדף עליי. הצוות חמוד וידידותי למשתמשים, כשכל בקשה נענית בחיוב ובמהרה, הצבע הכחול החזק ששולט בכל מקום מכניס לאווירה של מסעדה לא רגילה משום מה, והאוכל, הו האוכל. עבור פחות מ-70 שקלים [68 שקלים לצלחת הנקניקים, שניצל הנפוליטנה לצד הפירה והסלט וכוס בירה 220 מ"ל] תצאו מחוייכים, מרוצים ושבעים - עם מספיק אוכל גם לארוחת צהריים למחרת.

בית תאילנדי

8 מאי, 2013

בוגרשוב 8, תל אביב

בדפדוף קטן אחורה, גיליתי שלא נהניתי מעסקית בתל אביב מזה חצי שנה ויותר - מאז חדר האוכל באוקטובר נטול הדאגות. כל החורף עבר חלף, ותחילת מאי הביאה איתה את העסקית התורנית - בבית התאילנדי שליד הים.

מסתתרת לה כאן בתמונה

הגעתי לשם בעקבות המלצה על ה"תאילנדית הכי טובה", אבל מראש אומר שלא אוכל להגיד אם זה נכון או לא - פשוט כי לא אכלתי באף תאילנדית אחרת. בחוץ - תור של חצי שעה בקלות, שהוביל להתפשרות על שני מקומות על הבר וכניסה למיזוג הלא-תאילנדי שבפנים. לתאילנד אני אגיע אולי מתישהו בעשר השנים הקרובות, אבל בינתיים העיצוב הצליח ליצור אווירת קופיפי במוח, עם בר הבמבוק קירות הבמבוק ותקרת הבמבוק. נחשו ממה עשויים הצ'ופסטיקס? סתם נו.

ערק בבמבוק

Holy Ramayana!

העסקית שמציעים החברים בבית בנויה ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה, במחיר העיקרית. העיניים מיד פנו לצד האורז של התפריט - ובמהירות נשארתי עם מנת העוף עם קשיו, ואני מצטט: "גאי פאד מט ממואנג". עוד נחזור למנה הזו, אבל בואו נתחיל בהתחלה - היא מנת האגרולים.

זה נראה הרבה יותר משעמם ממה שזה באמת. באמת.

שני אגרולים, די קטנים, הממולאים באיטריות שעועית ונבטים, מגיעים לצד רוטב חמצמץ-מתקתק (שלא תתבלבלו - ממש לא רוטב חמוץ-מתוק-אדום-זוהר), לפתיחת התיאבון. אגרולים בקלות יכולים להפוך מהכיף הקריספי שהם אמורים להיות לגליל ספוג ומת מבפנים - אבל לא זה המקרה. זוג פריך ביותר - לא רטובים ומבאסים אלא חיוניים ומלאי חיים מבפנים. נאגלואה!
קדימה לעיקר. קערה עם כמות סבירה ביותר של אורז נחתה לידי, ומיד אחריה צלחת ענק גדושה במיוחד. כשאני אומר ענק, אני מתכוון לענק. על הסופר-טנקר שמעתם? כן, ההוא מהשריפה בכרמל. אז שלושת הטייסים שלו היו יכולים להיות שבעים מהדבר הזה. או לחילופין תריסר תאילנדים בשדות של הנגב המערבי. חתיכות עוף בבלילה (לא באמת שניצלים, וטוב שכך), פטריות, כרוביות, בצלים וקשיו קשיו קשיו. 

כי אין על מבט-על

כל מה שהרכיב את המנה היה טוב, לא עילוי מעולם אחר אבל לגמרי טעים ועשוי, בדומה לאגרולים, במידה הנכונה. לעניות דעתי שני אנשים בגירים וחסונים יכולים להסתפק בעיקרית עצומה אחת, בטח ובטח כשהיא מגיע גם עם ראשונה, ככה על הדרך. מיותר לציין שגם עם עזרה חיצונית, לא הצלחתי לסיים את הערימה הסיאמית שהוגשה לי.

לסיכומון - מנת ענק בשישים ושמונה שקלים חדשים, יחד עם שתיה קלה ומנה ראשונה, לגמרי שווה את המחיר בהסתכלות של שני אנשים וגם לאלה מכם שמתכוונים לקחת טייק אוואי את השאריות. אחלה אוכל, קצת עמוס, קצת הומה, אבל טעים וחביב עם מגוון די גדול של הצעות. עוד אחזור.

יש נ.ב! אמנם באוכל עסקינן, אבל תמיד אפשר להכניס מילה על עוד דבר טוב ורלוונטי. סרט שאין לי מושג מה שמו בעברית, אבל בלשון עם זר הוא נקרא The Impossible והוא מספר סיפור של משפחה מערבית שנקלעה לצונאמי שפגע בתאילנד לפני שנים בודדות. עצמתי בטירוף וסצינות שלא היו מביישות את במאי ארמגדון. וזהו.

מטורף.

קיוטו אקספרס

17 נובמבר, 2012

קניון עיר ימים, נתניה

לפני כמה ימים חזרתי הביתה מהלימודים בשעה ארבע וקצת אחר הצהריים, לאחר הרצאה מעייפת במיוחד, וכהרגלי בימי חורף קרירים הרתחתי מים לטובת ספל תה מהביל ופתחתי וואלה לעדכון בענייני היום. בהיילייט גדול פורסם כי חוסל אחמד ג'עברי אחד. השם צלצל מוכר והצבע שבו הודגשה הכתבה ביחד עם הטלפון שקיבלתי ממש באותו הרגע מאמא הכינו אותי בזריזות לכוננות ספיגה. ברור הרי שתוך רגעים יתחילו ליפול גראדים ולהכנס למאבק מול כיפת הברזל ישתבח-שמה. אז זה לקח יותר ממה שחשבתי, אבל תוך 3 שעות התחיל המטווח - ואיתו הריצות האינסופיות במשך הלילה - 4 קומות למטה ולמעלה כל פעם שהמחבל התורן החליט ללחוץ על ההדק.

דובר צה"ל במיטבו

למחרת בתום מטח הבוקר עשיתי את דרכי צפונה לטובת לילה של מנוחה. אחרי שתפסתי את ההצגה השנייה של חמאס בבכורה בתל אביב, המשכתי לנתניה לאירוח בהוטל-סבא-וסבתא. פינוקי נכדים לצד מהדורת חדשות אחת ארוכה של בערך תרי"ג שעות, מחשבות על התספורת של יונית לוי (ולטענת סבתא - מלכת הקרח בהריון. תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה!) והרהורים מתמידים על אזעקות וסופגניות.

מפה לשם, הגיע מוצאי יום שבת ועדיין - נתניה משמשת כבית אלטרנטיבי. לכבוד כלום ושום דבר, החלטנו ללכת למסעדה בקניון שמעבר לכביש, הלא הוא קניון עיר ימים. לפני שנגיע לקיוטו אקספרס שבה זללנו, כמה דברי שבח על הקניון על אף שאינני מבקר קניונים (אם אתה קורא את זה מר עזריאלי, צ'אלנג' אקספטד) - מעוצב בפשוטות וביופי מבחוץ, וכך גם מבפנים. גדול מספיק כדי להכיל מגוון רחב של חנויות מכל הסוגים, פוד קורט קטן עם היצע מגוון ואפילו אולם כדורת (כן, כדורת.). אם כל זה לא הספיק לכם - הקניון מואר באור טבעי על ידי חלונות ענק בתקרה, מה שאומר חסכון ענק באנרגיה ושאפו ענק ממני.

במקרה... הצ'ופסטיקס היו שם. או שחשבתי על זה במשך דקה וחצי

חזרה לעניינינו - קיוטו אקספרס. מסעדה יפנית עם סניף נוסף ברעננה וסניף-אם בהרצליה, שמציעה תפריט די ממוקד (ועל זה - כפיים) של סושי, מספר מנות ווק וכמה תוספות יפניות נוספות. שולחנות די קטנים מאכלסים את סביבת המסעדה שבקומה השניה ותורמים לאווירת האקספרס (לרעה), אבל מילא. בעיות צפיפות וזה.

מסעדה יפנית היא מסעדה יפנית - ועל שום כך הגיעו לשולחן מנת סושי בסיסית (אני עדיין סוג של בתול סושי) וכן מנת ווק הדגל - קיוטו עוף. הבה נגילה.

Chewy.

הסושי, סיימון רול בכינויו, היה רול של סלמון בטמפורה, עטוף באבוקדו מטומפר עם בצל ירוק. שוב, אני רחוק שנות אור מלהיות סושימן או אפילו סושיבוי או סושיבייבי, אבל בגדול - הסושי היה מה שציפיתי שיהיה - אורז רך ולח, סלמון טעים ופירורים פריכים. מספק אותי, לא משגע.

כמו נחשי פיתון עבים באחו מלא פטריות

המוקפץ היה מוצלח יותר. אמנם, גם כאן לא היה מדובר במנה מעולם אחר, בקושי ממחוז אחר. אבל עדיין - מנה עם עמוד שדרה ועם טעם מיוחד משלה. הפטריות שלטו לגמרי בצלחת - שתי פטריות שמפיניון ענקיות חתוכות לחצאים נחו ברוטב, מביטות מלמעלה על פיסות השיטאקי הנסתרות ומכתיבות את הטעם העיקרי של המנה.

הנודלס עצמו - די מבאס. היה אפשר להשתפר בכמה רמות. אפילו אם היו בוחרים כאן אורז המנה היתה יוצאת טובה יותר. עוד בעיה במנה היא כמות הפטריות. החיתוך הגס - טוב, יפה ואפילו מדליק, אבל אפשר לפרגן בחברה נוספת, גם אם לא בגודל מפלצתי. המחיר היה יכול להיות זול יותר עבור התמורה שהגיעה - 39 שקלים לרול הסלמון (6 עיגולדים) ו-49 שקלים למנת הווק הממוצעת. מנות נדיבות יותר היו יכולות להצדיק את המחיר.

ביקור יומיים לאחר מכן בשעות הצהריים הניב תוצאות חיוביות יותר. הארוחה העסקית משתלמת ביותר - כשעבור תשלום עבור מנה עיקרית אפשר לקבל גם ראשונה ושתייה -או במילים אחרות - 50 שקלים תמורת מנת פתיחה, מנה עיקרית וכוס לימונדה.

אומ"ג. קריספי. חם. טרי. יאי.

Bunjee jumping

מנת הירקות בטמפורה הייתה הצלחה גדולה כשם שהיא פשוטה: ירקות חתוכים ברוחב לב בבלילה עדינה - יופי של פתיחה לשני אנשים ואולי אפילו שלושה. הפטריות המוצלחות ביותר, לפחות לדעת ראש פטרייה שכמוני, כמו גם הדלעת והקישואים. מלבד הטמפורונים, ניסינו גם בנג'י-משהו - סלמון מצופה בפאנקו, בדיפ של צ'ילי מתוק - עוד הצלחה כמעט מסחררת. מומלץ ממש כמו המטומפרים.

כל בוטן - אחלה גבר. מה היינו עושים בלעדיהם?

הנודלס שנבחר לאתגר אותי הפעם היה הפאד-תאי הבסיסי, על אטריות אורז. הפעם, הייתה תחושה של מנה גדולה יותר מאשר בערב (הראייה שלי כנראה הולכת ומתדרדרת) אם כי פחות מוצלחת. פשוטה, רגילה, ולא מיוחדת. אם כבר אתם פה לעסקית - הקיוטו טובה יותר.

miles and miles away...

מדהים היה כמה היתה תחושה של מדינה אחרת בקניון ביחס למה שהתרחש באותו הזמן בדרום הארץ ובשפלה - חנויות שוקקות, צרפתים מתפרעים בשופינג (הייתם חושבים שאמרתי את זה בגלל הסטריאוטיפ - אבל מדהים כמה שזה נכון) וילדות שעושות סיבוב עם חברותיהן. הגיוני מאוד שהמצב כאן יהיה שונה מבדרום, אחרי הכל כאן אין את איום הרקטות המתמיד, אבל עדיין, הייתה הרגשה מעט מוזרה בשגרה הזו.

בנימה זו בואו נסכם ונקווה שאזלו הרקטות ברצועה כמו עוף ברמי לוי, ושאף אחד מאיתנו לא יצטרך להמשיך לספוג צינורות מתפוצצים עוד לעולם. איימן טו דאט.

זול בעיר הגדולה

23 ספטמבר, 2012

פה ושם בתל אביב

כמו שהכותרת רומזת - הפעם נתמקד בשני מקומות שיציעו לכם אוכל טעים וזול (ish) כשתסתובבו לכם רעבים ברחובות הלחים של בירת הבאוהאוס המקומית. הביקור הראשון היה בצהריי יום חם מהרגיל אחרי שריצה בחוף הילטון המתכווץ בצורה מדאיגה כחלק מסירוב חול אפריקאי להגיע לחופי הארץ (בשיא הרצינות. גוגל איט). התלבטות (קשה, יש לציין) בין מקום שנשמע כמו סודוקו ושכחתי את שמו כרגע, לבין פרנק, נגמר בתפיסת שולחן גבוה בסניף פרנק בבן יהודה.

שכונה.

הרושם הראשוני היה לא להיט, בלשון המעטה. מקום שנראה קצת שכונתי יותר ממה שמצופה, ואיש-נקניקיות שנראה כאילו שלפו אותו בזה הרגע מפול-מון בקופיפי, שהיה עסוק בשיחת טלפון כמעט 10 דקות בזמן שאנחנו ממתינים שהוא יציע לנו נקניקייה בחוסר חשק מוחלט.

צ'אבי.

נקניקיית עגל גדולה תמורת 26 מרשרשים חדשים, לא הכי זול, לא ממש יקר. הקטע המיוחד בפרנק, למי שלא מכיר, הוא שהם מכינים את הנקניקיות שלהם בעצמם. לצערי לא ניחנתי ביכולת לפרק נקניקיה למרכיביה, וטוב שכך, אז אני לא באמת יכול לדעת כמה טובים המרכיבים - אבל נסמוך על כבוד הבעלים. חשוב לציין שהם מבשלים את הנקניקיות בטיגון, ולא בשליקה נוראית (חכם ניו יורקי אמר לי פעם, שמים שמשמשים לבישול נקניקיות, משולים למי ביוב. קניתי).

Purple Haze :)

נקניקיה שמנה במיוחד הגיעה בלחמניה רכה וטובה, עם כרוב כבוש, מיונז וחרדל (כבר אמרתי פעם שאני גרופי של מיונז וחרדל ביחד? שילוב אורגזמתי). מנה פשוטה וטעימה - אין הרבה מה להוסיף. הנקניקיה טובה ומריחה כמו משהו שיעלם תוך רגע אם יישאר לבדו על השולחן. גם הלחמניה - בת לוויה מושלמת, בגודל האידאלי וברכות הרצויה. אי אפשר היה לבקש הרבה יותר מזה - טעים, משביע למדי לבנות ו/או לבעלי קיבה בינונית, ואם אתם לא עונים על אף אחת מהקטגוריות - תמיד אפשר להזמין גם תפוחי אדמה להשלים פערים תמורת שבעה שקלים נוספים. 

כל ביקור בתל אביב תמיד עובר לי מהר, וכך היה גם באותו היום. לקראת ערב הלכתי עם ידידה לאכול ארוחה קלה (בדיעבד התבררה כקלה מדי, כשמצאנו את עצמנו בטוני וספה ב-3 לפנות בוקר מחכים בתאווה למגש פפרוני שייצא לזרועותינו). בהתחשב בעובדה שהיא מקומית, שמעתי לעצתה וכיוונו עצמנו לפלאפל שזכור לה כטוב במיוחד ליד כיכר מלכי ישראל. שמו המקורי: פלאפל הכיכר.

יש גם שניצל.

אבא ובן (ניחוש פרוע) לקחו את ההזמנה שלנו באדיבות לא אופיינית לפלאפליות שביקרתי בהן במהלך חיי, והגישו לנו את המנה. 17 שקלים למנה רגילה (כן, אפשר למצוא יותר זול מזה..), אבל איזו מנה.

אני לא מגזים כשאני אומר שזה אחד הפלאפלים היותר טובים שאכלתי בחיים, אם לא ה-. הקטע הוא שאני לא זוכר מתי אכלתי אחד טוב יותר, אבל יש לי נטייה להתלהב יותר מדי כשאני טועם משהו שמשגע לי את החושים - ואז אני שוכח כמעט כל מה שהיה לפני.

Perfection in a Pita

פלאפל ירוק, גדול, טרי, רך בטירוף עם טחינה א"א ותוספות כפי שאתם אוהבים. אני בדרך כלל בוחר חומוס-חריף, כרוב לבן ובצל - המלצה חמה. יופי של מנה, אמנם לא פלאפל שאפשר להגדיר כזול - אבל בהחלט זול ביחס למנה באותו סדר גודל במסעדה אחרת בסביבה. אה, למי שתהה היכן בדיוק, הכתובת המדוייקת היא אבן גבירול 79.

שורה תחתונה - לא צריך להיות גאון כדי להבין שאוכל מטוגן וחם הולך יד ביד עם בצק אפוי מסוג כלשהו כמו דגל ותורן, נענע ותה או קולה ורום. מה שכן, צריך את החוש הבסיסי לאיך ליצור את האוכל המטוגן הנכון ולהגיש אותו כראוי - מה ששתי המזללות עשו בהצלחה. בקשר למחיר? אני עוד אמצא דברים זולים יותר. מתישהו. איפשהו. עד אז - שבת שלום וחודשים-חסרי-חגים שמחים לכולם.

קפה מצדה

2 אוגוסט, 2012
הירקון 83, תל אביב סיטי

בשעה טובה ומבורכת תמו ונשלמו להם המבחנים, מה שמצדיק ארוחה טובה וכמובן גם פוסט חדש וטרי מהפלנצ'ה. אחרי שחודשיים עברו מבלי שזכיתי לראות טווח גדול יותר מ700 מטר מדירתי הצנועה, הגיע יום רביעי אחד, קו 380 אחד, ושעה וחצי נסיעה, והגעתי לנוף מוכר ומרענן במרכז הארץ.

אחרי לילה בבני ברק (!!) יצאתי לכיוון הים, מתרשם על הדרך מחנות פאות בגודל של הום סנטר על הרחוב הראשי. רביצה של כמה שעות על חוף הים עמוק בין בליל השפות והלאומים, מאנגלית פשוטה, צרפתית מתחכמת, יפנית לעניין ואולי אפילו קצת פפואה ניו גינית, הובילה לרוח תיירותית בלתי רגילה, ששלחה אותנו לקפה-tourist-information-מצדה.

מכאן

לכאן

התיישבנו במרפסת הפונה לים, אמנם החום קצת הרתיע אותנו תחילה, אבל המאוורר שהופעל ברגע שהתיישבנו הגיע כגאולה מג'יזס. או כל נביא אחר. ברקע מוזיקת ג'אז ו\או מוזיקת מעליות, לא תמיד אני מצליח להבחין בין השתיים, אבל בגדול הייתה אווירה נעימה ביותר לסעוד את נפשנו בשלווה.

את הארוחה (בעסקית עסקינן, כמובן) פתחנו עוד לפני המנה הראשונה, עם סלסילת לחמניות צרפתיות קטנות ומטריפות, רכות עד אין קץ וחמות כאילו בזה הרגע נפלטו מהתנור, לצד קערית חמאה רכה ופסטו גס ושמנוני (במובן החיובי כמובן) שיחדיו התחברו לחבילה משגעת עד ממכרת, שבפני עצמה יכולה לשמש כארוחת בוקר בצימר מאובזר בגליל.

הו אלוהים. 

כשסיימנו עם פיסות גן העדן והפסטו, הגיעו המנות הראשונות. יותר נכון, הגיעה מנה ראשונה אחת, וכמה דקות אחריה הגיעו השתיים האחרות. אבל לא נהיה קטנוניים. מבין אפשרויות הבחירה המכובדות למנה הראשונה, החלטתי ללכת על פטה כבד העוף שהגיע יחד עם ריבת בצל וסילאן, וקישוט חביב-אבל-לא-ברור-אם-אכיל ממעל.

מה זה הורוד הזה?

אחלה בתור מנת פתיחה. רך וסמיך (אם אפשר לתאר חומר מוצק על ידי סמיך, זה יהיה פטה הכבד) ותוספת הסילאן לריבת הבצל מורגשת ומוצלחת. המנה אפילו גדולה מדי בהתחשב בפתיח הלחמי של הארוחה, אבל טוב כשיש עם מי לחלוק.

המנות העיקריות הגיעו בצורה מתוזמנת לכולנו (שלושה סועדים במספר) בניגוד לקודמותיהן. כחלק מהתפריט העסקי והתקציב המוגבל שלי, בחרתי ללכת על העסקית ה'פשוטה', ועל השניצל הבטוח, שלטענת התפריט טוב-יותר-מהבית. לצד השניצל הגיעה גם מנת פחמימות, כאן בחרנו פירה חלבי וצ'יפס. אין מה לעשות, שניצל ותפוח אדמה זה שילוב מנצח בסופו של דבר...

השניצל היה עצום. מנה בגודל של דירה קטנה בשינקין, חסר כל סיכוי להתגבר עליה ולסיימה בכוחות עצמך. מה גם שיש לך את התפודים הקורצים מהצד, ובכלל איבדת כל סיכוי ממשי לנקות את הצלחת.

רגע, אז איפה הסלון?

The perfect sidekicks

השניצל היה מעולה - קראנצ'י בטירוף ביחד עם המלח הגס ממעל. אל תשכחו להוסיף את הלימון - הוא עוזר למאוורר בפעולת רענון פנימית של הגוף. הפירה היה גם ברמה גבוהה - קרמי במידה הנכונה, בלי גושים מאובנים ומקוללים, בטמפרטורה שצריך להגיש פירה (לדעתי לפחות) כך שלא היה מצב לכוויה בחיך וביאוס הארוחה. מה שכן, כבוד בעלי קפה מצדה - אתם מוזמנים אל הוריי הביתה לטעום שניצל ביתי מהו. עם כל הכבוד לתפריט שלכם, שניצל של בית זה שניצל של בית.

כל הארוחה לוותה במיץ תפוזים סחוט במקום, שהיה באופן מפתיע סביר ומעלה, בהתחשב בזה שעונת התפוזים נגמרה כמה חודשים קודם לכן. שאפו על זה.

מיותר לציין שהשניצל נותר חצי שלם, ונארז לדרך. יום למחרת הוא כבר היה ארוחת הצהריים שלי בתוך סלט קטן. מבטיח לפרסם את סופו של השניצל כאן בקרוב. 

כשבאנו להזמין את החשבון, הופתענו בפינוק על חשבון משלמי המסים האירופאים, והוצע לנו קינוח. מה, נגיד לא?

גלוקוז, מישהו?

אז זה מה שזה היה - פחזניות (או: פרופיטרולים) ממולאות גלידת וניל, עם בננות ושוקולד חם. זה היה יכול להיות ממש טעים אם היו מתקיימים שני תנאים:

- לא היינו מפוצצים מהמשתה שקדם לקינוח.

- הפחזניות היו אכילות על ידי כפית ולא על ידי פטיש אוויר.

אז למרות הקשה של הפחזניות, עף הקינוח מהשולחן עם מעט מאמץ, והיה בגדול.. סבבה. בכל זאת, קינוח חינם :)

שורה תחתונה: למרות שנתפס כמקום של תיירים, יש למצדה מה להציע, עם תפריט מגוון מאוד, ועסקיות שלגמרי שוות את המחיר שלהן גם בארוחת היום שלמחרת. וזה ממש ממש קרוב לים. גו פור איט.