פורט 19

1 אוגוסט, 2014
שלמה המלך 2, תל אביב

לפני כמה ימים חברה שהרחיקה לאוסטרליה פרסמה לי בפייסבוק כמה תמונות וקישור למקום חדש שנפתח במרחק יריקה מדירתי הצנועה וגירתה לי את שלפוחית הטעם. פורט 19, בית ממכר נקניקיות, כפי שהם מגדירים את עצמם, מבית היוצר של אלן טלמור [שבכנות, לא הכרתי אותו לפני כן].

החלטתי לגאול את תהיות חוש הטעם שלי ולקפוץ לביקור בהזדמנות הראשונה, וזו הגיעה בדרך לים ביום שישי בצהריים. הגעתי כשבאמתחתי מגבת, מים ואמריקן אקספרס בלבד. למה זה מעניין מישהו? כי מיד לאחר שהזמנתי והתכוונתי לשלם, התברר לי שלא מקבלים שם את האמקס היפהפה שלי. התכוננתי כבר לבאסה רצינית, אבל אלן והבחור הנוסף מאחורי הקופה אמרו לי תוך אלפית השניה – אל תדאג, שב תאכל ותשלם לנו בהזדמנות. מהרגעים הקטנים והיפים האלה שיש אמון באנשים.

המקום קטן מאוד וחמוד מאוד, עם צנצנות חמוצים משונים [אני נשבע שיש שם נקניקיות מוחמצות] ליד אחד הקירות, ויטרינת נקניקיות בצמוד לדלפק הקופה, שולחנות גבוהים וקטנים בפנים, ושולחנות נמוכים ומאורכים בחוץ.

Jar of hearts

בחרתי ללכת על עסקית עם נקניקיה אירית, שעלתה על הפלטה לטיגון בן רגע וכ-7 דקות אחר כך כבר ישבה בתוך לחמניה [נהדרת] יחד עם כרוב-לא-כבוש, מיונז וחרדל, השילוש הקדוש שלי כשזה נוגע לנקניקיות בלחמניה. כל זה הגיע עם קרטון צ'יפס בגודל בינוני ושתיה קלה בדמות בקבוק-זכוכית של קולה. מה צריך יותר מזה בחיים?

הנקניקיה היתה מכובדת בגודלה, וטעימה מאוד, מבשר טלה ובקר, עם גרעיני כוסברה וג'ינג'ר בפנים. הקצוות היו שרופים מדי לטעמי והאמת, מעט הורידו לי, אבל כל מה שהיה בין לבין היה נהדר – בטעם, בריח ובמרקם. לצד אלו היה כאמור הצ'יפס. הכי התבקש בעיניי היה להשוות אותו לדוכן ממכר הנקניקיות השני האהוב עליי – ויטרינה. על צ'יפס שלהם כבר פטפטתי מתישהו, אז אני רק אשווה בכמה מילים: אין מה להשוות. עם כל הרצון הטוב, הצ'יפס בפורט עדיין רחוק שנות אור משלמות החצי-חצי בויטרינה ויש לאן להשתפר.

שורה תחתונה, המחיר לא זול אבל גם לא ממש יקר [46 לעסקית הכוללת נקניקיה בלחמניה, צ'יפס ושתיה קלה; 29 לנקניקיה בלבד], אנשים אדיבים ונהדרים מאחורי הדלפק ולפניו ונקניקיות טעימות במיוחד במיקום הכי מרכזי שיכול להיות. הכרזת מלחמה על הקוסם? ספק, אבל לפחות יש לנו חנות בשר חדשה בשכונה. אוצו רוצו לבקר.

בנציון 1

22 מאי, 2014
בן ציון 1, תל אביב-יפו

באופן ספונטני שמאפיין את השבועות האחרונים שלי מצאתי את עצמי עם שתי חברות בבנציון1 [שמעתה ייקרא פשוט בנציון], בר-מסעדה חדש שנפתח בצמוד לאוזן-בר, בכיכר מיכאל'ס, לתל אביבים הקיצוניים שביניכם. כשהגענו [באיזור רבע לשמונה בערב] המקום היה ריק לחלוטין מלבד שולחן אחד, כך שהתיישבנו ברוגע בחוץ ותוך רגע כבר הגיעו התפריטים לשולחן.

ברוכים הבאים.

לא היה לנו חשק אמיתי בארוחה ארוחתית, אז הגענו במהירות לעיקר. התלבטתי מעט בין דגים כבושים עם קרם פרש וקלאב סנדביץ', אבל בסוף הלכתי על מה שנשמע משביע יותר [מודה, הייתי רעב] - הסנדוויץ'. מה היה בו? די פשוט - פרגית, בייקון, רוטב טרטר, חסה ועגבניה. אז נתחיל מהגודל - לא עצום, אבל גם לא קטן בכלל. שני משולשים, עם לחם קלוי מבחוץ [אבל בלי חתיכת לחם עסיסית בפנים. מוניקה ורוס היו כועסים], פרגית עסיסית ושמנמנה, כמות מכובדת של חתיכות בייקון, חסה פריכה מאוד ורוטב טרטר נהדר [מיונז, צלפים, מלפפונים חמוצים ובצל סגול] היוו יופי של סנדוויץ' מוצלח [ומפתיע, אני חייב להודות]. הדבר היחיד שהיה חסר לי שם היה קולסלאו, בצד, ערימה קטנה ומחייכת.

זה לא רק נראה טוב.

קרוב מדי?

חוץ מהסנדוויץ', ניסינו גם את הצ'יפס, שהופיע בדמות חתיכות גדולות של תפוחי אדמה בקליפתם, עם גרידת לימון מעל. היה משמח לראות את גרידת הלימון, שמוסיפה כל כך הרבה, במה שאני יכול רק לפרש כהשראה מויטרינה, והשראה מבורכת. אני עדיין מעדיף את הצ'יפס הדקיק על פני החתיכות העבות והגסות, אבל זו כבר העדפה אישית.

זה לא ויטרינה.

מנה עיקרית נוספת שניסינו היתה הרביולי לאבנה, שילוב שגם אם אינו חדש - עוד לא נתקלתי בו מעולם. המנה היתה קטנה [אולי נפלו כמה רביולים בדרך מהמטבח לשולחן?] והכילה רק חמישה רביולי, אבל בזה מסתכם הצד השלילי. הבצק היה נימוח כמעט כמו המילוי, טעם הזעתר והלאבנה הביס כל טעם אחר שהיה עלול להשתרבב פנימה, וסך הכל הביצוע היה מעולה. גם התוספות הקטנות שהגיעו עם המנה כמו הזיתים ועלי המנגולד תרמו לחגיגה בפה. ואז נכנס שוב הצד השלילי - זה פשוט נגמר מהר מדי.

סה טו. אבל הטעם, הו הטעם.

לקינוח ניסינו את הפרנץ' טוסט שהמלצרית המליצה עליו בלהט ומהר מאוד הבנו גם למה. מדובר בשתי פיסות עבות של ספק-לחם-ספק-עוגה, עשויות כפרנץ' טוסט עם מלא מסקרפונה ואבקת סוכר, רוטב תותים ודובדבנים שלמים מעל. הביסים היו אווריריים מאוד והמתיקות הכניסה לשכרון חושים קטן תוך רגעים ספורים. החלק הבצקי, שוב, נגמר מהר מדי, ואז המשכנו לבלוע מסקרפונה ודובדבנים, מה שהתברר כתענוג בפני עצמו.

היה אפשר לפרגן בעוד איזו חתיכה או שתיים.

הופתעתי ממה שטעמתי בבנציון, לטובה. הכל היה טעים מאוד, השירות היה סופר-אדיב והמיקום מנצח [אולי קצת הומה מדי]. הצד השלילי של הסיפור הוא בעיקר גודל המנות, שהיה קטן ממה שאפשר היה לצפות, עם דגש על הרביולי, הצ'יפס והפרנץ' טוסט. המחיר לא היה זול, אבל גם לא יקר מאוד [קלאב סנדוויץ' פרגית ובייקון 44, רביולי לאבנה זעתר 48, צ'יפס 16, פרנץ' טוסט מסקרפונה 34]. אני רואה את עצמי חוזר לשם לנשנוש או ארוחת ערב קלה בלי שום ספק. 8 במדד על הטעמים הנפלאים שנגמרו מהר מדי.

באותה נשימה והזדמנות, באותו הערב יצא לדרך פסטיבל התיאטרון, "תלוי במקום", שהמשיך לאורך כל סוף השבוע, והיה פשוט כיף לראות ולשמוע את ההופעות והאירועים השונים שהיו בו. הספקתי גם להתחתן [בכאילו, אני מקווה] הודות לפסטיבלון הזה. אז השנה הוא נגמר כבר, אבל שתדעו שדברים כאלה קיימים וזה פה ממש ליד.

חדר האוכל

16 אוקטובר, 2012
שאול המלך 23, תל אביב סיטי

לפני שבוע ימים חזרנו לספסל הלימודים. דוכני פנקייקים מיניאטוריים, תמונות מגנטים, בירות, ברדים וגלידות גרמו לעיכוב רציני בפוסט הנוכחי, כמו גם ההמולה של תחילת סמסטר והמירוץ אחר הקורסים הנכונים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור שבועיים-שלושה אחורה ולהתעמק בארוחה שסגרה את הקיץ הארוך שעבר על עבדכם/מלככם (תלוי מה הקטע שלכם).

איזו סגירת מעגל טובה יותר לקיץ הזה מאשר חזרה לקרש החיתוך של עומר מילר והצוות שלו, רק בשינוי אדרת? אחרי פתיחת החופש ב'שולחן' הגיע זמנו של 'חדר האוכל' לתת מענה לקריאות הקיבה הריקה שלי.

מלוכלך בכאילו

במיקום עם פוטנציאל-ערב מטורף (שאני מניח שמתממש) במתחם הקאמרי והאופרה במרכז תל אביב, נראה שגם לצהריים לא צריך לדאוג. הגענו ברבע ל-1, המקום היה חצי ריק, ותוך 10 דקות התחיל להווצר תור בשמש הקופחת לממתינים הסבלניים. תכנון המסעדה לגמרי מחמיא לשם ולקונספט, עם שולחנות מאורכים שיכולים לאכלס קבוצות שונות של סועדים, כסאות פלסטיק קלים ומגניבים, סכומונים משותפים ואפילו תחתיות שנותנות הרגשה של לכלוך והמולה, אבל בצורה נקייה ושקטה. הקיבוץ אף פעם לא היה קרוב כל כך לעיר.

קיבוצוש

תפריט צהריים (או בשם הראוי הפסקת צהריים) מזכיר מאוד את אחיו הפאנסי מ'שולחן'. בתפריט מספר מחושב של מנות - לא קצת מדי כך שיש עוד את אופציית הגמישות וההפתעה, אך לא רחב מדי כדי לחסוך מאנשים כמוני הגעה מוקדמת לצורך קבלת החלטה. בחירה מבין שתי קטגוריות מחירים סבירות לחלוטין (59/69) תאפשר להנות ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה קרה בשעות הצהריים.

דקה לאחר ההזמנה הגיע לחם ומלוויו הנמרחים בדמות ממרח חצילים קלויים ומשהו דמוי פסטו גס (וטעים). הלחם מוצלח ביותר ושוב דומה אם לא זהה לחלוטין לזה שמוגש ב'שולחן', כמו גם הממרחים. הלחם נשאר ללוות את כל הארוחה וחי בהרמוניה גם עם המנות שהגיעו לאחר מכן.

ליווי פריך

בתור מנה ראשונה נבחרה מנת הטבולה. בורגול וקצת ירוקים זה לא דבר שאפשר לטעות בו וכך באמת היה. פשוט, קליל וריחני. הדבר היחיד שהצטערתי עליו זה שלא הייתה כאן את הראשונה שאהבתי כל כך ב'שולחן'. וזו הפעם האחרונה שאני משווה בין השתיים!

ללכת על בטוח. מדי.

בשלב הזה של הארוחה המקום כבר היה גדוש והרגשת חדר האוכל התעצמה. מילה מהמלצרית שחולפת, משפט מהסבתות בשולחן ליד, ששון גבאי ממלמל משהו בקרבת מקום ודו שיח לוהט בין אב לבתו מתערבבים כולם לרעש רקע קבוע. שלוק מהלימונדה (ואף מילה על הרימונדה האלוהית מ'ש**חן'!!) הקרה עוזר להרגיע את המוח ולהתחיל לתת עבודה במנה העיקרית.

הימרתי על מנה צמחונית. נסיון העבר אמר שזה ההימור הקשה ביותר - בכל זאת, מסעדה והכל, לא נאכל חיה כלשהי? ועם זאת, עד אותו היום גם היה הימור בטוח ביותר - כל מנה צמחונית שהזמנתי מאז שזכור לי שאני מציק למלצרים במסעדות - הייתה תענוג. מה הפעם?

צמחוניים לא פראיירים

מרד התרד

גם הפעם. כיסוני תרד וריקוטה שהגיעו על מצע של קרם בצל, יחד עם אפונות רבות, שום ועוד בצל. האפונה המבריקה השתלבה בדיוק במקום עם קרם הבצל החמים ונתנה הרגשה של בית. המילוי גם הוא היה מעולה - ריקוטה ותרד שהתחתנו וחגגו את ירח הדבש שלהם בתוך כיסוני בצק. באמת יופי של מנה, עם כוכבית לידה. הבצק שהרכיב את המנה היה מחולק לשניים. בצק קצוות ובצק אמצע. הבצק באמצע, באיזור שבא במגע עם המילוי היה מושלם - נימוח, טעים ודק, כמו שאפשר לצפות. הקצוות לעומת זאת הזכירו יותר קשה של לחם. בצק שלא מבושל מספיק, לא לעיס ולא נעים לאכילה. אולי צריך לשים אמא כלשהי במטבח שתוריד את הקשה מהכל.

אוכלים אצל עומר מילר? חובה תמונה מהאינסטה

נגמרה הארוחה. נגמר החופש. חזרה לשגרה של לימודים. זו השנה האחרונה שלי לקרוע את באר שבע (כן כן) כמו סטודנט ממוצע, אז צפו פגיעה מהדרום, כל עוד לא יפגע בנו כלום קודם לכן. אולי שנה הבאה כבר אקרע את תל אביב לייק א בוס.

שנה מוצלחת וטעימה :)