פורט 19

1 אוגוסט, 2014
שלמה המלך 2, תל אביב

לפני כמה ימים חברה שהרחיקה לאוסטרליה פרסמה לי בפייסבוק כמה תמונות וקישור למקום חדש שנפתח במרחק יריקה מדירתי הצנועה וגירתה לי את שלפוחית הטעם. פורט 19, בית ממכר נקניקיות, כפי שהם מגדירים את עצמם, מבית היוצר של אלן טלמור [שבכנות, לא הכרתי אותו לפני כן].

החלטתי לגאול את תהיות חוש הטעם שלי ולקפוץ לביקור בהזדמנות הראשונה, וזו הגיעה בדרך לים ביום שישי בצהריים. הגעתי כשבאמתחתי מגבת, מים ואמריקן אקספרס בלבד. למה זה מעניין מישהו? כי מיד לאחר שהזמנתי והתכוונתי לשלם, התברר לי שלא מקבלים שם את האמקס היפהפה שלי. התכוננתי כבר לבאסה רצינית, אבל אלן והבחור הנוסף מאחורי הקופה אמרו לי תוך אלפית השניה – אל תדאג, שב תאכל ותשלם לנו בהזדמנות. מהרגעים הקטנים והיפים האלה שיש אמון באנשים.

המקום קטן מאוד וחמוד מאוד, עם צנצנות חמוצים משונים [אני נשבע שיש שם נקניקיות מוחמצות] ליד אחד הקירות, ויטרינת נקניקיות בצמוד לדלפק הקופה, שולחנות גבוהים וקטנים בפנים, ושולחנות נמוכים ומאורכים בחוץ.

Jar of hearts

בחרתי ללכת על עסקית עם נקניקיה אירית, שעלתה על הפלטה לטיגון בן רגע וכ-7 דקות אחר כך כבר ישבה בתוך לחמניה [נהדרת] יחד עם כרוב-לא-כבוש, מיונז וחרדל, השילוש הקדוש שלי כשזה נוגע לנקניקיות בלחמניה. כל זה הגיע עם קרטון צ'יפס בגודל בינוני ושתיה קלה בדמות בקבוק-זכוכית של קולה. מה צריך יותר מזה בחיים?

הנקניקיה היתה מכובדת בגודלה, וטעימה מאוד, מבשר טלה ובקר, עם גרעיני כוסברה וג'ינג'ר בפנים. הקצוות היו שרופים מדי לטעמי והאמת, מעט הורידו לי, אבל כל מה שהיה בין לבין היה נהדר – בטעם, בריח ובמרקם. לצד אלו היה כאמור הצ'יפס. הכי התבקש בעיניי היה להשוות אותו לדוכן ממכר הנקניקיות השני האהוב עליי – ויטרינה. על צ'יפס שלהם כבר פטפטתי מתישהו, אז אני רק אשווה בכמה מילים: אין מה להשוות. עם כל הרצון הטוב, הצ'יפס בפורט עדיין רחוק שנות אור משלמות החצי-חצי בויטרינה ויש לאן להשתפר.

שורה תחתונה, המחיר לא זול אבל גם לא ממש יקר [46 לעסקית הכוללת נקניקיה בלחמניה, צ'יפס ושתיה קלה; 29 לנקניקיה בלבד], אנשים אדיבים ונהדרים מאחורי הדלפק ולפניו ונקניקיות טעימות במיוחד במיקום הכי מרכזי שיכול להיות. הכרזת מלחמה על הקוסם? ספק, אבל לפחות יש לנו חנות בשר חדשה בשכונה. אוצו רוצו לבקר.

הוטל מונטיפיורי

3 יולי, 2014
מונטיפיורי 36, תל אביב-יפו

האינסטגרם שלי מתמלא מפעם לפעם בערימה של תמונות מהוטל מונטיפיורי [בעיקר הודות לפידים הנהדרים של אורן מגרגרן ושל רזי ברווזי] מה שחיזק אצלי את הרצון העז לקפוץ לביקור בהזדמנות. אז נחשו מה? ההזדמנות נחתה, בדמות חבר שהגיע לביקור בעיר, מהצפון הכי פסטורלי שיש.

הגענו בזמן לעסקית הצהריים, שעובדת בצורה המוכרת: בוחרים עיקרית ועליה משלמים, מקבלים גם ראשונה מתוך מבחר מצומצם של אופציות, יחד עם לחמים ומשהו קטן ומתוק בסוף. דיל לא רע בכלל. המלצרית הציגה לנו אותו בתכליתיות עילאית, בלי אף מילה מיותרת וללא שום הפגנת רגש או עניין. יעיל, אבל לא משרה את ההרגשה הכי נעימה בעולם.

Neat.

הלחמים הקטנים הגיעו ראשונים, מאורכים, קשים וחמימים, שיחד עם חמאה חביבה היו פתיח פשוט ומהנה. קרפצ'יו סלמון שטעמתי ממנו מעט היה עדין מאוד [אם כי מלוח באיזור מאוד ספציפי בצלחת] עם חתיכות קטנות של בצל סגול מעל, מה שתמיד כיף לנגוס ולשאוף. נקודת קרדיט למלצרית הנ"ל - היא התריעה מראש שהמנה מכילה שמיר, למקרה [הסביר] שלקוח קצת פחות מתחבר לטעם הדומיננטי.

הצבעים התעוותו כאן קצת, עמכם הסליחה.

המנה הראשונה הנוספת היתה כבד קצוץ, שהוגש בכמות קטנה למדי, אבל טעמו היה נהדר. לחם-קרקר מוארך שהוגש יחד עם הכבד שיחק את תפקיד המצע בהצלחה, כשהצנונית והמלפפון החמוץ הקטנים ליד הוסיפו גם הם, ואילו החסה היתה קצת מיותרת יותר לטעמי ואפשר היה להסתפק בבצל הירוק כדי לתת הרגשה חיה יותר.

The gang

ובזריזות הגענו לעיקר: פילה סלמון בגריל, לצד קישואים במנדולינה בטמפרטורת החדר, במיה קלויה ושקדים חיים. מה אגיד ומה אומר? הפילה היה עשוי במדויק, כמעט חי מבפנים, צלוי ממעל, שומני ונעים מאוד - ובאופן מפתיע גם משביע מאוד. גם ה"סלט" המיוחד שהוגש יחד עם הסלמון היה נהדר - פשוט למדי אבל מורכב מספיק כדי שלא תחשבו לעשות את זה בבית. הבמיה לא הזילה ריר והיתה נהדרת וכמעט פריכה, אם אפשר להגדיר את זה כך, השקדים החיים היו עוד תענוג בפה שקשה להפסיק לנשנש אותו. מנה כיפית במיוחד.

נהדרת. אשחזר את זה בבית. יום אחד.

מהצד השני של המתרס עמדה קדירת פירות הים - מנה גדולה ביותר ומעניינת מאוד. מעולם לא ניסיתי את השילוב של קארי עם פירות ים - ומתברר שזה עובד. היו שרימפס, חצי סרטן, מולים וקלמרי [בכמות נדיבה ביותר]; הקלמרי, שאני בדרך כלל לא חסיד גדול שלהם, היו דווקא מוצלחים הפעם. החלק המעניין במנה היה רוטב הקארי הירוק, שהיה נהדר גם בצבעו וגם בטעמו החזק והמשתלט. 

קארי מדהים. 

השורה התחתונה היא שאם אתם לא מגדלים כסף על העצים או על אסדות גז כאלה ואחרות, העסקית יכולה להיות פתרון נהדר ושווה את המחיר - שגם יוציא אתכם שבעים ובניו. 8 במדד הזעתרני, ושיהיה בטחון ושקט לכולם.

נ.ב: היה גם את זה. ממתק שוקולדי קטן שמגיע עם העסקית ושכחתי ממנו לגמרי עד לרגע האחרון!

גדרה 26

5 מאי, 2014
גדרה 26, תל אביב-יפו

עוד אחד מהמקומות שתמיד יוצא לעבור דרכם, להסתכל פנימה, לפזול מבט לצלחות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות, הוא גדרה 26, בפינה של שוק הכרמל, ליד המנזר המיתולוגי [שכנראה הגיע הזמן שאבקר בו סוף סוף]. קצת לפני התחבטנו בשאלה האם לבחור בגדרה או בבאיירן לעסקית צהריים, אבל בגלל שאת באיירן כבר ניסיתי - החלטנו ללכת על הלא נודע.

אז גדרה היא מעין מסעדת שוק של אחד אמיר קרונברג, שמוצאו חריג ומעניין - חצי שוודי וחצי עיראקי. השילוב הזה בא לידי במסעדה עצמה במנות שמוצעות בה - מעין קפיצה בין שני קצוות הספקטרום - המטבח העיראקי מצד אחד והשוודי מהצד השני. אני באופן אישי חובב-נורדים ידוע, ולא היה צריך הרבה יותר מדי כדי לשכנע אותי ללכת לנסות את סודות המסעדה.

הזמנו מקום, אבל היה ריק למדי ועושה רושם שזה לא באמת הכרחי. החלק הפנימי נראה הומה יותר מהמרפסת הקטנה שבחוץ, אז החלטנו להתמקם בה, משקיפים על המדרחוב הקטנטן מצד אחד, וסלסלאות הירקות מהצד השני. מסתדר מאוד עם תדמית המסעדה כמסעדת שוק, למרות שאם אווירת שוק זה מה שאתם מחפשים - לא הגעתם למקום הנכון.

המלצר שקיבל אותנו הגיש לנו את התפריטים במהרה והוסיף כמה מילים על מנות מיוחדות שהוצעו באותו היום ולא הופיעו בתפריט. כמה דקות של התלבטויות הסתיימו בהחלטות ומיד כשביצענו את ההזמנה כבר הגיעו לשולחן שתי פרוסות לחם לבן - פשוטות מאוד, עבות מאוד וכיפיות מאוד, במיוחד עם הטחינה, הפסטו והכרוב החמוץ שהגיעו להרגיע את הבטן עד שהאוכל יגיע.

הרגשה של בית.

התחלנו עם מנת הכבד הקצוץ, שהגיע עם בצל חרוך ומעט חרדל. מנה מכובדת בגודלה עבור ראשונה, כשהטעם של הכבד הקצוץ - הוא טעם של כבד קצוץ. טעים מאוד, נעים, לא היו טוויסטים הזויים בכבד עצמו, אבל שמחתי לגלות שהשילוב של החרדל עם הכבד - חריף ובועט בדיוק במידה.

חרפרף מתקתק שכזה.

סשימי הסלמון היה הבא בתור. פרוסות מעט עבות ממה שאפשר היה לצפות, אבל דג טרי [ממש כאילו משו אותו עכשיו מנהר קריר בהרים של שוודיה]. התיבול היה עדין וכמעט שאינו מורגש, כשדווקא חתיכות הסלק הקטנות הורגשו והיו חביבות. הכרוב שנשאר על השולחן מקודם לכן התאים גם לביסים של הסשימי, כמו גם [באופן מעניין מאוד] הטחינה.

והופ קדימה לעיקריות. לינגוויני תרד עם עגבניות צלויות, בזיליקום, ריקוטה ומנצג'ו היתה אחת מהן. הפסטה היתה עשויה מעולה, ממש טיפה מעבר לאל-דנטה, והכל יחדיו היה טעים למדי ונחמד. אבל נחמד מסכם את זה. לא היה כאן שום דבר חריג, מרענן, מיוחד או מחדש, אבל הביצוע היה מוצלח והרכיבים היו מעולים. אם בא לכם ללכת על בטוח - זו המנה בשבילכם.

העיקרית השניה שניסינו היתה כדורי הבשר השוודיים, כראוי למסעדה שהשף שלה הוא חצי ויקינג. אז אני חייב לספר קודם כל על הביס הראשון והבום שהגיע איתו - מכת מלח עצומה. זה לא היה באמת ביס, אלא טעימה מרוטב השמנת-פלפל של כדורי הבשר, בלי שום דבר נוסף. חשבתי שנפלתי קשה. ואז החלטתי לאכול כפי שהתכוון המשורר - חתיכת בשר, ניגוב מהרוטב, קצת פירה וקצת מריבת פירות היער - וראיתי את שערי גן עדן. שילוב פשוט מטריף של כל הרכיבים הללו יחדיו, עם כל הטעמים השונים כל כך. כמה שבא לי לטעום שם מנות נוספות - אני משוכנע שגם בפעם הבאה אקח את זו.

השילוש הקדוש החדש?

בסופו של דבר הגיע שלב הקינוחים ותשמחו לשמוע שכל קינוח שם עולה 17 שקלים בלבד. כן, זה לא אמין, אבל נשבע לכם, בת'ור ובאיקאה [ספיקינג אוף, אל תראו ת'ור. אם אתם בקטע של ויקינגים, תראו Vikings, זה פשוט הרבה יותר טוב]. תפריט קינוחים לא היה ממש - המלצר פשוט אמר לנו מה יש באותו הזמן - ועם זה הלכנו.

אקזיביט א' היה מוס שוקולד קצר. סקופ נדיב של מוס דחוס מספיק ומוצק מספיק כדי שאני אוהב אותו. הוא היה פשוט מאוד, מתוק מאוד וקר מאוד. השקדים מלמעלה הוסיפו המון לדעתי, במליחות ובקראנצ'יות, וקינוח א' עבר בהצלחה.

כמה דקות של רגיעה ומים קרירים הובילו לקינוח השני, שהיה קר יותר ואף מוצלח יותר מקודמו, בדמות סורבה קלמנטינות. גילוי נאות מסורתי - קלמנטינות זה לא הקאפ אוף טי שלי, בדמותן הטבעית. יותר מדי עבודה ולכלוך בשביל רווח קטן למדי וטעם תפוזי בכאילו - זה לא זה. אממה, הסורבה היה פשוט נהדר. מתוק-חמצמץ, מרענן מאוד, עם חתיכות קלמנטינה [שלא דרשו עבודה ממני ולא לכלכו אותי!] - פשוט כיף כתום וקפוא. אקורד סיום נהדר לארוחה.

איך אסכם? סופסוף הגעתי לאכול במקום שסימנתי כבר מהביקור הראשון שלי בשוק כשרק עברתי לעיר, ותודה לאל שזה קרה. צוות חביב ואדיב, אווירה רגועה [למרות שכנראה נהיית לחוצה יותר בעתות עומס], הרגשה נעימה, אוכל מעולה ולא בהכרח רגיל ומחיר זול עבור התמורה הנהדרת [48 שקלים לכבד קצוץ ולינגוויני תרד, 49 שקלים לכדורי הבשר השוודיים וסשימי סלמון, 17 שקלים למוס השוקולד ו-17 שקלים לסורבה הקלמנטינות]. אני שמח להודיע בקול ששון וקול שמחה, שיש לנו 10 מושלם ראשון בתולדות המדד הבעייתי!

בברכת מאי מועיל ומאושר.

אלבה

24 דצמבר, 2013
אבן גבירול 36, תל אביב-יפו

יום קיצי [יחסית] באמצע החורף [היחסי] בשילוב של עבודה מהבית [ת"ש] דרש ארוחה במקום שהוא לא הבית. אז חברה הוקפצה לצורך הזלילה והצטרפה אליי לנסות את אלבה, שאני נשבע שלא שמעתי עליה עד לאותו הרגע, ולא נראה לי שבצדק.

אלבה.

בבניין הדנדש שבו שוכן בנק לאומי על אבן גבירול, די מסתתרת לה אלבה. חלפתי על פני המקום אולי 17 פעמים בחודשיים האחרונים מבלי לשים לב לשם של המקום או למה מתרחש שם, עד היום. בחלל צר למדי שוכן חלל המסעדה [שמחזיקה גם ביופי של "מרפסת"], עם קירות בגובה האפונה של ג'ק ובקבוקי יין ומשקאות אחרים חוצצים בין הבר לבין המטבח ביופי של סידור חוצץ.

תפריט העסקיות של החברים באלבה כולל כמה רמות, החל מ-59 שקלים שכוללים מנה ראשונה ועיקרית. לצמחונים/טבעוניים מביניכם יהיו אפשרויות בחירה בודדות, אבל אני מניח שזה מצב מוכר כבר. בכל מקרה, בחרתי להזמין כראשונה את סלט העגבניות-קלמרי [בתוספת של 10 שקלים למחיר העסקית] וכעיקרית את נקניקיות הטלה. על הדרך, טעמתי משותפתי לארוחה גם קצת חסה ופסטה סיציליאנית, הרשמים לפניכם.

סלט העגבניו-מרי [קליט?] מגיע עם המון עגבניות שרי מזנים שונים, משונים וטעימים. היו שם רגילות, צהובות, בלק-פרל [הכהות שמזכירות עוגת שיש אדומה-ירוקה] ומצומקות. ביג ג'וי אחד גדול ואייל שני-י. כל העגבניות הללו הגיעו עם מנגולד, נבטים ותובל בבזיליקום תאילנדי ופלפל. אה, וכמובן, קלמרי.

סלט בניחוח ימי.

הקלמרי הסגול שהגיע על גבי הסלט היה עשוי כראוי [יום יבוא ואכין אחד כזה] והוגש כמעט שלם, מה שהוסיף כיף ילדותי בחיתוך שלו לביסים אנושיים. מנה של תענוג שפחות מתאימה לחורף לדעתי, אבל טעימה בכל ימות השנה. באסה קטנה שהשתחלה לה פנימה היתה שערה שמצאתי בסלט הנהדר, ובאסה קצת יותר גדולה היתה שהצוות לא הגיב בשום ביטוי של סליחה או העברת העניין הלאה [ואם הוא העביר - אז העברתי את האחריות למנהל]. אמנם שערה קטנה, אבל עדיין. חבל.

חסכתי מכם את תמונת השערה. אין על מה.

מה שנקרא במסעדה "סלט קיץ ירוק" התברר כהרבה חסה. הרבה מאוד חסה. וקצת מלפפונים פרוסים דק, עם ויניגרט טעים מעל. לא טרחתי לצלם את המנה, כי אין צורך בכך - גם עם דמיון של פקיד שומה אפשר לראות את התמונה בראש. לא בטוח שראויה להכנס תחת המנות הראשונות בעסקית - אולי אם מתמחרים את העסקית ב-10 שקלים פחות.

העיקריות הגיעו כמה דקות לאחר מכן, ונראו מפתות למדי. על הפסטה אני לא אפרט כי טעמתי ממנה ביס סמלי ולא מייצג, אז הרי לכם תמונה להפעלת הדמיון.

Legoman, striking again.

על נקניקיות העגל לעומת זאת, ירדתי בשיא הכוח. הן היו טעימות מאוד, רכות מאוד והריחו כמו אחד מהשלבים שבסולם לגן עדן. ליד זוג הנקניקיות [המכובדות בגודלן, יש לציין] הגיע סלט כרוב סגול חם שמעולם עוד לא טעמתי, עשוי עם בירה ותפוחי אדמה. לדעתי הסלט המדובר מביס בעשרות מונים את הכרוב הכבוש המקובל, ואפילו לקולסלו שאני כל כך אוהב. מכובד ביותר. ליד כל העניינים ישבה לה ברוסקטה עם רוטב ורדרד מעגבניות טריות - עוד סייד מחמיא לנקניקיות. בובה.

כל חלק מהמנה - מוצלח יותר מאחיו.

אז איך לסכם בקיצור? 7 במדד הזעתרן [69 שקלים על מנה ראשונה פירסט קלאס ומנה עיקרית משביעה וטעימה, בלי שתיה]. לא תצאו מפוצצים, אבל לגמרי מרוצים. מנת הסלט-מלא-חסה הורידה קצת, כמו גם היחס האדיש לשיערות באוכל. עדיין, אחזור לשם בשמחה פעם נוספת לטעום דברים חדשים.

ביוש.

באיירן

14 אוקטובר, 2013
פרישמן 22, תל אביב-יפו

אין כמו הגשם הראשון [בערך] לשבת ולכתוב על תחילת השבוע. בשעת צהריים מוקדמת הגעתי יחד עם עוד חברה לבאיירן [או הבראסרי הבווארית, מה שתרצו] לטובת עסקית צהריים שפינטזתי עליה מהפעם הראשונה ששוטטתי על פרישמן לכיוון חוף הים. המסעדה היתה ריקה כמעט לחלוטין אז אי-ההמולה היתה נהדרת והמוזיקה הלא-כל-כך בווארית היתה בווליום מדויק.

הרצליש ווילקומן

התיישבנו לשולחן זוגי עם נוף לרחוב הטבול בשמש מצד אחד ולבר הכחול-לבן [כדגל בוואריה] בצד השני. הצוות [במקרה או לא - גברים בלבד] נראה ברובו גרמני כמעט אמיתי, מלבד המארח שנראה קצת כמו נדב בורנשטיין [זו מחמאה, למי שתהה]. נדב [המארח] הגיע להסביר לנו את התפריט העסקי: בעלות המנה העיקרית מקבלים גם מנה ראשונה בדמות צלחת נקניקים או גבינות וגם כוס בירה או שתיה קלה. כיף.

פטריוטיזם מחוזי

אני בחרתי כמובן בצלחת הנקניקים - ונהניתי מכל ביס. היה שם פטה כבד של חיה כלשהי בעלת ארבע רגליים ואף פחוס, שהיה נימוח ממש, שומני ממש ומושלם על הפרעצל שהגיע לצד הנקניקים [ומרגע זה אתייחס אליו כבייגל]. חוץ מהפטה, היה שם גם שינקן פשוט וטעים ונקניק נוסף שאת שמו לא קלטתי לצערי, אבל הוא היה השמנוני מכולם, במרקם מחוספס יותר ולרגעים הזכיר פפרוני. 

פלאק בעורקים בצורתו הראשונית

Theme alert: חסה!

הבייגל היה מעולה בפני עצמו - פנים לבן ורך וחוץ שחום ומבריק. נדב הזהיר אותנו לא להתפרע ולסיים אותו - כי פשוט לא נסיים את העיקרית - אבל לא עמדתי בזה וחיסלתי את כולו [לא שהוא עצום, אבל עדיין] ואת כל הבשרים השונים, כשעל הדרך טעמתי גם מצלחת הגבינות כמה דגימות מוצלחות - הטובה מביניהן היתה של גבינה שמזכירה ברי [ואולי באמת זו היתה ברי], רכה ונמרחת בקלות מבפנים, וקשיחה מבחוץ.

הגרסא הנשית

הבירה שקיבלתי מיד לפני המנה הראשונה נקראת לוונבראו [Löwenbräu] והיא בירת לאגר ממבשלה מינכנאית [מינכנאית?] שמעולם לא טעמתי לפני כן - והיתה מוצלחת ממש [אם בא לכם - בלוג ישראלי מלא בבירות טובות שמרחיב על הלוונבראו]. קלה לשתיה ובאופן לא מפתיע מתאימה ממש לבשרים שנישנשתי למנה הראשונה. 

מה צריך יותר מזה?

ואז הגיע השניצל המטורף. בחרתי את המנה שעונה לשם 'נפוליטנה' [מעניין אותי לדעת למה. אולי בגלל הסלסה?] ומהר מאוד גיליתי שהבחירה היתה מושלמת. לרגעים התלבטתי בין שני הקורדונים [רוז' ובלו] אבל החלטתי ללכת על בטוח ולבחור בשניצל העוף ולא בשניצל הלבן. 

כולסטרול להמונים. בקטע טוב אבל.

אז - זה מה שהיה שם: שניצל עוף עצום שמעליו פלפלים קלויים שהפתיעו אותי ממש; שכבת שינקן דקה; ומעל להכל הרבה מאוד גאודה במצב צבירה מושלם. ארחיק לכת ואומר שהשניצל היה אחד הטובים שאכלתי בשנה-שנתיים האחרונות [אולי אפילו יותר, אבל גם לזכרון שלי יש גבול]. חם, רך מבפנים ופריך ממש מבחוץ - וזה בעצם כל מה שהיה צריך. השינקן והגאודה הכניסו טעמים מדהימים וקצת מעושנים לכל ביס ולמרות שהייתי מפוצץ - פשוט לא יכולתי להפסיק לאכול. עד שעבר לו חצי שניצל ואז נכנעתי והפסקתי. 

ג'יזס

אם כל התענוג הזה לא הספיק, הגיעה גם צלחת עם פירה קטיפתי עם קצת עירית מעליו - תמיד מלווה שניצל בצורה המושלמת - וגם סלט קטן שהכיל בעיקר חסה ועוד חסה וגם כמה עגבניות שרי ושימש יותר בתור מנקה מצפון בין ביס מלא כולסטרול אחד לאחר.

המלווים

נראה לי שהתמונה הכוללת ורודה למדי - ויכול להיות שהמקום יהפוך להיות המועדף עליי. הצוות חמוד וידידותי למשתמשים, כשכל בקשה נענית בחיוב ובמהרה, הצבע הכחול החזק ששולט בכל מקום מכניס לאווירה של מסעדה לא רגילה משום מה, והאוכל, הו האוכל. עבור פחות מ-70 שקלים [68 שקלים לצלחת הנקניקים, שניצל הנפוליטנה לצד הפירה והסלט וכוס בירה 220 מ"ל] תצאו מחוייכים, מרוצים ושבעים - עם מספיק אוכל גם לארוחת צהריים למחרת.

חדר האוכל

16 אוקטובר, 2012
שאול המלך 23, תל אביב סיטי

לפני שבוע ימים חזרנו לספסל הלימודים. דוכני פנקייקים מיניאטוריים, תמונות מגנטים, בירות, ברדים וגלידות גרמו לעיכוב רציני בפוסט הנוכחי, כמו גם ההמולה של תחילת סמסטר והמירוץ אחר הקורסים הנכונים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור שבועיים-שלושה אחורה ולהתעמק בארוחה שסגרה את הקיץ הארוך שעבר על עבדכם/מלככם (תלוי מה הקטע שלכם).

איזו סגירת מעגל טובה יותר לקיץ הזה מאשר חזרה לקרש החיתוך של עומר מילר והצוות שלו, רק בשינוי אדרת? אחרי פתיחת החופש ב'שולחן' הגיע זמנו של 'חדר האוכל' לתת מענה לקריאות הקיבה הריקה שלי.

מלוכלך בכאילו

במיקום עם פוטנציאל-ערב מטורף (שאני מניח שמתממש) במתחם הקאמרי והאופרה במרכז תל אביב, נראה שגם לצהריים לא צריך לדאוג. הגענו ברבע ל-1, המקום היה חצי ריק, ותוך 10 דקות התחיל להווצר תור בשמש הקופחת לממתינים הסבלניים. תכנון המסעדה לגמרי מחמיא לשם ולקונספט, עם שולחנות מאורכים שיכולים לאכלס קבוצות שונות של סועדים, כסאות פלסטיק קלים ומגניבים, סכומונים משותפים ואפילו תחתיות שנותנות הרגשה של לכלוך והמולה, אבל בצורה נקייה ושקטה. הקיבוץ אף פעם לא היה קרוב כל כך לעיר.

קיבוצוש

תפריט צהריים (או בשם הראוי הפסקת צהריים) מזכיר מאוד את אחיו הפאנסי מ'שולחן'. בתפריט מספר מחושב של מנות - לא קצת מדי כך שיש עוד את אופציית הגמישות וההפתעה, אך לא רחב מדי כדי לחסוך מאנשים כמוני הגעה מוקדמת לצורך קבלת החלטה. בחירה מבין שתי קטגוריות מחירים סבירות לחלוטין (59/69) תאפשר להנות ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה קרה בשעות הצהריים.

דקה לאחר ההזמנה הגיע לחם ומלוויו הנמרחים בדמות ממרח חצילים קלויים ומשהו דמוי פסטו גס (וטעים). הלחם מוצלח ביותר ושוב דומה אם לא זהה לחלוטין לזה שמוגש ב'שולחן', כמו גם הממרחים. הלחם נשאר ללוות את כל הארוחה וחי בהרמוניה גם עם המנות שהגיעו לאחר מכן.

ליווי פריך

בתור מנה ראשונה נבחרה מנת הטבולה. בורגול וקצת ירוקים זה לא דבר שאפשר לטעות בו וכך באמת היה. פשוט, קליל וריחני. הדבר היחיד שהצטערתי עליו זה שלא הייתה כאן את הראשונה שאהבתי כל כך ב'שולחן'. וזו הפעם האחרונה שאני משווה בין השתיים!

ללכת על בטוח. מדי.

בשלב הזה של הארוחה המקום כבר היה גדוש והרגשת חדר האוכל התעצמה. מילה מהמלצרית שחולפת, משפט מהסבתות בשולחן ליד, ששון גבאי ממלמל משהו בקרבת מקום ודו שיח לוהט בין אב לבתו מתערבבים כולם לרעש רקע קבוע. שלוק מהלימונדה (ואף מילה על הרימונדה האלוהית מ'ש**חן'!!) הקרה עוזר להרגיע את המוח ולהתחיל לתת עבודה במנה העיקרית.

הימרתי על מנה צמחונית. נסיון העבר אמר שזה ההימור הקשה ביותר - בכל זאת, מסעדה והכל, לא נאכל חיה כלשהי? ועם זאת, עד אותו היום גם היה הימור בטוח ביותר - כל מנה צמחונית שהזמנתי מאז שזכור לי שאני מציק למלצרים במסעדות - הייתה תענוג. מה הפעם?

צמחוניים לא פראיירים

מרד התרד

גם הפעם. כיסוני תרד וריקוטה שהגיעו על מצע של קרם בצל, יחד עם אפונות רבות, שום ועוד בצל. האפונה המבריקה השתלבה בדיוק במקום עם קרם הבצל החמים ונתנה הרגשה של בית. המילוי גם הוא היה מעולה - ריקוטה ותרד שהתחתנו וחגגו את ירח הדבש שלהם בתוך כיסוני בצק. באמת יופי של מנה, עם כוכבית לידה. הבצק שהרכיב את המנה היה מחולק לשניים. בצק קצוות ובצק אמצע. הבצק באמצע, באיזור שבא במגע עם המילוי היה מושלם - נימוח, טעים ודק, כמו שאפשר לצפות. הקצוות לעומת זאת הזכירו יותר קשה של לחם. בצק שלא מבושל מספיק, לא לעיס ולא נעים לאכילה. אולי צריך לשים אמא כלשהי במטבח שתוריד את הקשה מהכל.

אוכלים אצל עומר מילר? חובה תמונה מהאינסטה

נגמרה הארוחה. נגמר החופש. חזרה לשגרה של לימודים. זו השנה האחרונה שלי לקרוע את באר שבע (כן כן) כמו סטודנט ממוצע, אז צפו פגיעה מהדרום, כל עוד לא יפגע בנו כלום קודם לכן. אולי שנה הבאה כבר אקרע את תל אביב לייק א בוס.

שנה מוצלחת וטעימה :)