סבא ג'בטו

28 דצמבר, 2012

פסאג' רסקו, באר שבע

סוף השנה האזרחית תכף איתנו, ורוח כריסטמס מטורפת שטפה אותי בשבוע וחצי האחרונים. חשק לאג-נוג ועוגיות ג'ינג'ר תקפו אותי לסירוגין, מבלי שאי פעם טעמתי אחד מהם. נכון לשעת פרסום הפוסט, אף אחד מהקרייבים האלה עוד לא נענה - אבל זה על הכוונת. מה הקשר של הכריסטמס לסבא ג'בטו אתם שואלים? אז חוץ מהעובדה ששניהם מוקירים סבא'לה זקן, לבן שיער ומוכשר (או נצלן לא קטן, בשני המקרים), אין קשר בכלל.

להמחשה בלבד.

למי שלא מכיר את הסבא הבאר שבעי, המקום הפך לשם-דבר עם השנים, וכמו שהמפיות במקום יזכירו לכם ללא הרף - הן מנגבות פירורים כבר 10 שנים. מרשים לכל הדעות. סנדביצ'י ג'בטה מחומרי גלם מעולים, שהושקעו בהם מחשבה, זמן ותכנון בנו את המוניטין המעולה למקום והדבר היחיד שגורם למחשבה שנייה לפני שפוקדים אותו הוא המחירים הגבוהים למדי (עד 50 שקלים לסנדביץ' שלא היה מגרד לסנטה את החגורה).

אחת הגרועות שלי. עמכם הסליחה

למזלי, ולמזלם של 500 ברנשים נוספים, קופון אטרקטיבי במיוחד פורסם לפני כמה ימים, וכמובן שלמחרת כבר אזלו האופציות. שישי בצהריים הפעם הסתכם בסנדביץ' האהוב בסבא במקום בחומוס השכונתי.

המקום, כמו תמיד, חשוך ואפל במידת מה (מידה גדולה מדי, לדעתי) ומלא כמעט עד אפס מקום במטראג' הקטן שקיים. תפסנו לנו שולחן בשולי המסעדה וקיבלנו את התפריטים המבודחים. זה אחד המקומות הבודדים, בו דפדוף בתפריט ובחירת מנה לוקחים לי פחות מדקה, כשידוע וברור שהמנה שצריך לאכול כשמגיעים לביקור היא הפרה המשגעת - ג'בטה עם רצועות אנטריקוט וירקות בסיסיים, שמגיעה עם כמה מממרחי הבית - גמבות, זיתים, חצילים ואם אני לא טועה, בזיליקום.

Hand crafted and divine

הטעות הראשונה שלי היתה בחירת הג'בטה הכפרית. בעצם, זו היתה גם הטעות האחרונה. הכפרית, טעימה ככל שתהיה, נתנה הרגשה של סנדביץ' מיניאטורי ביחס למה שהוגש בפעם שעברה שאכלתי בג'בטה הנורמלית. מה שכן, יכול להיות שבעלהבית החליט פשוט להקטין הכל ולהוסיף שקל תשעים למחיר. או זה, או זה.

היה צריך להיות כאן אייפון להמחשת גדלים. לצערכם, תסתפקו במפית שגודלה כגודל הסנדביץ'

פוקוס טעם. כצפוי הסנדב'יץ היה אדיר כמו תמיד. הבשר החמים, יחד עם הגמבות הדומיננטיות, משתלבים מעולה יחדיו ומשחקים את תפקיד השוטר הרך והטוב, והקראנצ'י של הלחם יחד עם הקריספי של החסה - נותנים את הצד של השוטר הרע (תפקיד הכרחי לחלוטין בכריך טוב, גם אם בסרט זול כלשהו קצת מיותר).

פוקוס טעם זום ריח

עוד היילייט שמאפיין את המקום ושווה אזכור הוא סלסלת הרטבים. לצד הכריכים, מגישים לסועדים סלסלה של 9 רטבים, מיוחדים יותר או פחות. מחרדל-מיונז (שהבקיאים בזעתרן אולי כבר יודעים שזה ה-רוטב מבחינתי, פשוט ככל שיהיה), לימון כבוש (רציני ביותר, פחות לטעמי), רוטב הודי (לא הייתי בהודו, אבל זה הטעם שעולה לי בפה כשאני חושב על הודו. זה ובוץ.), שום-שמיר-כלשהו ועוד כמה טובים יותר או פחות שנשאיר לכם לחקור ולגלות (רשמתם חרוז לטובתי?).

פיק יור פויזן. במובן הטוב של הביטוי

מימוש עצמי

הבשר, הלחם, הירקות והרוטב שתזליפו על הביס הבא שלכם נותנים יופי של מיני-ארוחה שמומלצת לכל חובב אוכל ובפרט אנשי הסנדביצ'ים שביניכם (ואני הכי אתכם שבעולם). יתרון נוסף שנדיר למצוא במסעדות ואפילו בבארים ובתי מרזח באיזור הדרום הוא תפריט בירות מגוון ורחב ידיים שמשרת את המסעדה ואת הבר הנסתר שלה.

אז איפה הקאץ'? הוא הופיע כבר בפסקה השניה והחמישית ובמילה אחת הוא - תמורה. המנות לא גדולות, אבל גם לא ממש משביעות (והקיבה שלי מזכירה יותר קיבת צ'ינצ'ילה מאשר קיבת אדם. כן, צ'ינצ'ילה זו חיה קטנה), והמרשרשים שיעופו לכם מהכיס תמורת התענוג לגמרי לא פרופורציוני לגודל המנה.

שורה תחתונה - אחד מהמקומות ששווים ביקור פעם-פעמיים ברבעון, כשהארנק קצת תפוח מהרגיל וכמה שטרות רוצים לברוח מהעור המעיק שבארנק למתכת שבקופה הרושמת.