חדר האוכל

16 אוקטובר, 2012
שאול המלך 23, תל אביב סיטי

לפני שבוע ימים חזרנו לספסל הלימודים. דוכני פנקייקים מיניאטוריים, תמונות מגנטים, בירות, ברדים וגלידות גרמו לעיכוב רציני בפוסט הנוכחי, כמו גם ההמולה של תחילת סמסטר והמירוץ אחר הקורסים הנכונים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור שבועיים-שלושה אחורה ולהתעמק בארוחה שסגרה את הקיץ הארוך שעבר על עבדכם/מלככם (תלוי מה הקטע שלכם).

איזו סגירת מעגל טובה יותר לקיץ הזה מאשר חזרה לקרש החיתוך של עומר מילר והצוות שלו, רק בשינוי אדרת? אחרי פתיחת החופש ב'שולחן' הגיע זמנו של 'חדר האוכל' לתת מענה לקריאות הקיבה הריקה שלי.

מלוכלך בכאילו

במיקום עם פוטנציאל-ערב מטורף (שאני מניח שמתממש) במתחם הקאמרי והאופרה במרכז תל אביב, נראה שגם לצהריים לא צריך לדאוג. הגענו ברבע ל-1, המקום היה חצי ריק, ותוך 10 דקות התחיל להווצר תור בשמש הקופחת לממתינים הסבלניים. תכנון המסעדה לגמרי מחמיא לשם ולקונספט, עם שולחנות מאורכים שיכולים לאכלס קבוצות שונות של סועדים, כסאות פלסטיק קלים ומגניבים, סכומונים משותפים ואפילו תחתיות שנותנות הרגשה של לכלוך והמולה, אבל בצורה נקייה ושקטה. הקיבוץ אף פעם לא היה קרוב כל כך לעיר.

קיבוצוש

תפריט צהריים (או בשם הראוי הפסקת צהריים) מזכיר מאוד את אחיו הפאנסי מ'שולחן'. בתפריט מספר מחושב של מנות - לא קצת מדי כך שיש עוד את אופציית הגמישות וההפתעה, אך לא רחב מדי כדי לחסוך מאנשים כמוני הגעה מוקדמת לצורך קבלת החלטה. בחירה מבין שתי קטגוריות מחירים סבירות לחלוטין (59/69) תאפשר להנות ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה קרה בשעות הצהריים.

דקה לאחר ההזמנה הגיע לחם ומלוויו הנמרחים בדמות ממרח חצילים קלויים ומשהו דמוי פסטו גס (וטעים). הלחם מוצלח ביותר ושוב דומה אם לא זהה לחלוטין לזה שמוגש ב'שולחן', כמו גם הממרחים. הלחם נשאר ללוות את כל הארוחה וחי בהרמוניה גם עם המנות שהגיעו לאחר מכן.

ליווי פריך

בתור מנה ראשונה נבחרה מנת הטבולה. בורגול וקצת ירוקים זה לא דבר שאפשר לטעות בו וכך באמת היה. פשוט, קליל וריחני. הדבר היחיד שהצטערתי עליו זה שלא הייתה כאן את הראשונה שאהבתי כל כך ב'שולחן'. וזו הפעם האחרונה שאני משווה בין השתיים!

ללכת על בטוח. מדי.

בשלב הזה של הארוחה המקום כבר היה גדוש והרגשת חדר האוכל התעצמה. מילה מהמלצרית שחולפת, משפט מהסבתות בשולחן ליד, ששון גבאי ממלמל משהו בקרבת מקום ודו שיח לוהט בין אב לבתו מתערבבים כולם לרעש רקע קבוע. שלוק מהלימונדה (ואף מילה על הרימונדה האלוהית מ'ש**חן'!!) הקרה עוזר להרגיע את המוח ולהתחיל לתת עבודה במנה העיקרית.

הימרתי על מנה צמחונית. נסיון העבר אמר שזה ההימור הקשה ביותר - בכל זאת, מסעדה והכל, לא נאכל חיה כלשהי? ועם זאת, עד אותו היום גם היה הימור בטוח ביותר - כל מנה צמחונית שהזמנתי מאז שזכור לי שאני מציק למלצרים במסעדות - הייתה תענוג. מה הפעם?

צמחוניים לא פראיירים

מרד התרד

גם הפעם. כיסוני תרד וריקוטה שהגיעו על מצע של קרם בצל, יחד עם אפונות רבות, שום ועוד בצל. האפונה המבריקה השתלבה בדיוק במקום עם קרם הבצל החמים ונתנה הרגשה של בית. המילוי גם הוא היה מעולה - ריקוטה ותרד שהתחתנו וחגגו את ירח הדבש שלהם בתוך כיסוני בצק. באמת יופי של מנה, עם כוכבית לידה. הבצק שהרכיב את המנה היה מחולק לשניים. בצק קצוות ובצק אמצע. הבצק באמצע, באיזור שבא במגע עם המילוי היה מושלם - נימוח, טעים ודק, כמו שאפשר לצפות. הקצוות לעומת זאת הזכירו יותר קשה של לחם. בצק שלא מבושל מספיק, לא לעיס ולא נעים לאכילה. אולי צריך לשים אמא כלשהי במטבח שתוריד את הקשה מהכל.

אוכלים אצל עומר מילר? חובה תמונה מהאינסטה

נגמרה הארוחה. נגמר החופש. חזרה לשגרה של לימודים. זו השנה האחרונה שלי לקרוע את באר שבע (כן כן) כמו סטודנט ממוצע, אז צפו פגיעה מהדרום, כל עוד לא יפגע בנו כלום קודם לכן. אולי שנה הבאה כבר אקרע את תל אביב לייק א בוס.

שנה מוצלחת וטעימה :)

שולחן

9 אוגוסט, 2012
רוטשילד 73, תל אביב סיטי

החופש הסטודנטיאלי נותן את אותותיו, והנה אני מביא לכם על מגש של כסף פוסט חדש במרווח קטן ומבהיל. מבהיל בעיקר לארנק שלי, ממש התפרעתי בשבועות האחרונים, מה שפוגע לי ברצינות בתכניות למיני-יורוטריפ לפני פתיחת שערי בית הספר הגבוה בסוף אוקטובר. אבל עדיין. זה כיף.

אז מה הפעם? מסעדה מכובדת ביותר שכבר זמן מה רציתי לשים את כף רגלי בה, והגיעה העת לכך. שולחן.

Simple is Good

אחרי בהייה בים של חצי שעה ושיטוט ברחבי נווה צדק (מקסים.) נכנסתי להיכל הזכוכית המגניב של שולחן. מבחוץ הרעיון נראה מוזר ולא הכי אסתטי, מבפנים הסיפור שונה לחלוטין - ישיבה במסעדה וקבלת חוויה אורבנית עד הסוף - אפשר לשבת שעות ורק להסתכל על הברנשים והברנשות שחולפים סנטימטרים ממך, מהיפסטרים צעירים, משפחות חד-מיניות, ילדות קטנות מדי בג'ינסים קטנים מדי (חוקי ללבוש דברים כאלה, בגיל כזה?) ועד לגימלאים אוחזי ידיים או סתם היפסטרים מבוגרים. עדיין, רוטשילד.

היינו שלוש נפשות רעבות, כשאני הקדמתי את השתיים האחרות. הושיבו אותנו בשולחן שהוצא כנראה מחדרו של ארתור בקאמלוט. התמקמנו על שליש שולחן והתפנינו לבחינת התפריט. אוי המגוון! אם יש משהו שאני גרוע בו, זה להגיע להחלטות. היה לי פור של רבע שעה, ועדיין לקח לי יותר זמן לבחור את העסקית הנחשקת שלי. בסוף זה קרה, והמלצר העביר את המשימה למטבח. 

איפה האבירים?

עד שהמנה הגיעה, הרשינו לעצמנו להסתובב מעט במסעדה. השף, עומר מילר, העמיד שם יופי של מקום כמעט מכל בחינה אפשרית - החל מלוח הגיר והמנות המתחלפות א-לה-פריז, המטבח החצי שקוף וחצי פתוח, ואפילו השירותים עם הקקטוסים הקטנטנים. אני אהבתי. כמובן שמכל מה שתיארתי, בחרתי לצלם את הקקטוסונים, להנאתכם.

שטפתי ידיים!

המנה הראשונה הגיעה כעבור פרק זמן קצר, ו-וואו. סלט עגבניות השרי היה כל כך פשוט ועדיין כל כך טעים! טוויסט קטן של הרוטב (איולי בזיליקום) והקראנצ' של גרעיני החמנייה עשה אותו כבר טעים ברמות אחרות, ופתיחה מושלמת לארוחה, ביום חם שכזה. מרענן. פשוט. יאם. 

הו השם. זה טוב.

מנה ראשונה אחרת שמחייבת התייחסות, היא סלט הקלמרי הקר. רקע: פירות ים ואני - לא משהו שהולך ביחד. מצד שני, בקיץ ניסיתי משהו ימי-מטוגן בארה"ב - והיה טעים באופן מפתיע. לפחות לא מוזר כמו שחשבתי. סלט הקלמרי הצונן שהגיע, יחד עם חומוסים, עגבניות מיובשות ונענע, פיתה אותי לנסות שוב את מזלי. אז הפעם זה לא היה מטוגן, אבל באופן מפתיע לא נורא כמו שפחדתי שיהיה. החומוסים נותנים את הצד המוצק לסלט, הנענע את הארומה החזקה, וביחד הכל מתחבר ליופי של מנת פתיחה, שגם היא מרעננת לא פחות. אוהבי יצורי-הים (הכוונה היא לאלה שאוהבים לאכול אותם ולא לגדלם) יוכלו להנות יותר ממני מהמנה הזו.

מלא קלמרים

בסך הכל - ביג סקסס בפתיחת הארוחה.

ולעיקרית. הלכתי על מה שנשמע לי כהימור בטוח, עם פוטנציאל להפתיע - מאפה טלה עם טחינה. המנה הגיעה, תופסת שטח פנים לא קטן, לצד טחינה ופטרוזיליה טרייה. חתך בבצק החם גילה את תכולת המאפה, בשר טלה טחון שהלך יופי-טופי עם הטחינה שלידו. הבשר היה עשוי במידה מדוייקת להפליא, אבל יחס הבצק\בשר היה גבוה מדי - מאכזב טיפה אבל לא נורא ממש - תמיד אפשר להשאיר את השוליים על הצלחת ולהתענג על האמצע. קרם הבזיליקום שהגיע עם הטוסט-שרימפס (שלא אספר לכם עליו - כי שרימפס זה צעד אחד יותר מדי בשבילי) השתלב מעולה עם המאפה המדובר, לצד הטחינה. בכלל, תזכרו את זה ככלל בחיים - בזיליקום=כל הטוב שבעולם.

תתכוננו..

זה מה שהלך בחוץ

וזה מה שהתחולל בפנים...

מיד אחרי העיקרית - הגיעה השתייה הקרה. לא לא, בכוונה תחילה ביקשנו את זה בשלב הזה של הארוחה. קיבלנו רימונדה - או לימונדה ורודה. אם קודם לכן הזכרתי את המילה מרענן - אז אני לא בטוח איך לתאר את המשקה האלוהי הזה. חמוץ, מתוק, קר, מושלם, מושלם, מושלם. אם אי פעם יגזרו עליי עונש-מוות-לא-עלינו-טפו-טפו-טפו - זה מה שארצה לשתות בסעודה האחרונה.

עושים משלוחים לבתי כלא בטקסס?

בסוף עוד הצלחנו לחלוק קינוח. בהתחלה סירבתי בנימוס, אבל הבנות התעקשו. כמובן שהן ניצחו. גבינת פטה עם דבש, טימין, תאנים ופיסטוקים מסוכרים הגיעה לשולחן עם שלוש כפיות - ותוך 3 דקות נעלמה. אמנם הייתי נגד, אבל טעיתי. קינוח מעולה לחלוק עם עוד מישהו, מלוח ומתוק שרבים אחד עם השני בפה על תשומת הלב, ובסוף, בקושי רב, מנצח המתוק ומרגיע את החושים אחרי יופי של סעודה.

כל טוב בתוך נייר אפייה

לסיכום? אין הרבה מה להוסיף. עומר מילר (שאביו ניהל את התיכון בו העברתי שנים טובות מנעוריי... יחי מציאת הקשרים!) עשה ועושה יופי של עבודה בשולחן שערך ברוטשילד. המחיר (69 שקלים) לגמרי הגיוני לעסקית ברמה כזו, השירות טיפ-טופ והאווירה - סוכר. להגיע, ולהזמין מקום מראש.

עוד נחזור...