אדורה

22 נובמבר, 2013
בן יהודה 226, תל אביב-יפו

בשעה טובה ומבורכת הגיע הזמן לעוד סעודה מוצלחת במיוחד. חיפוש והמלצות מפה לאוזן הובילו בסופו של שבוע לעסקית של אדורה בשישי בצהריים, החלטה שהתבררה כג'קפוט רציני.

זה אולי לא ברור, אבל המון שמש.

הגענו מיד אחרי שירד הפיק של הבראנץ' [שנשמע כאילו הוא שווה ביקור גם כן] ולפני שהחל הפיק של הצהריים ורוב השולחנות היו מיותמים. התיישבנו במרפסת המקורה, אבל גיחה קצרה לפנים המסעדה הייתה הכרחית. לא היה במקום שום דבר מתיימר מדי ושום דבר שתפס את העין, חוץ מוילונות כבדים בכניסה לשירותים [הלא-מספיק נקיים] שנראה כאילו הושאלו מטירה עתיקה במערב אירופה ונשכחו במסעדה.

משקפי תל אביב שלי.

מפתיע לטובה היה לגלות שהמנות הראשונות ראויות לשם מנות ראשונות, ולא היו מינימליות כמו שמסיבה כלשהי חשבתי שיהיו. הקרפצ'יו [מטונה אדומה] היה מוצלח במיוחד. טעם עדין של הדג עלה לאחר כמה שניות בפה, וכמה שניות אחר כך הגיע גם בום של חריפות מרעננת מצד הג'ינג'ר. הדג הרגיש טרי מאוד וכנראה שזו היתה מנת הפתיחה הטובה מבין השלוש.

שונא את מי שעשה מטונה שימורים.

סיגרים במילוי מעורב ירושלמי [טחול, כבד ועגל] היו מנה ראשונה נוספת, שבהתלהבות אופיינית שכחתי לצלם אותה אפילו. המילוי היה מוצלח ומתובל היטב אבל לא בכמות מוגזמת מדי ועלי הסיגר היו הרכים ביותר שאני זוכר שאכלתי בחוץ אי פעם - לא היה צריך לחשוש מפציעות בחלל הפה מפינות חדות של הסיגר - וזה היה בונוס משמעותי. המנה הראשונה השלישית היתה פטה הכבדים [עוף ואווז] שהגיע לצד טוסטונים קטנים וחמודים. ריבת הבצל היתה חביבה אבל שום דבר חריג, כשקוביות קטנות שבדיעבד התברר שהן ג'לי שעשו מיין אדום שדרגו את המנה בכמה מונים - עם קצת קור וטעם חמצמץ שסתר את הריבה והיה פשוט בובה. הפטה עצמו היה טעים מאוד, רק במצב צבירה מעט מוצק מדי מכפי שאפשר לצפות.

ג'לי יין זה גאוני.

ובלי זיווגי שכל נגיע לעיקריות. מנת ספיישל שנשמעה טוב מכדי לוותר עליה היתה פילה בשר לבן, ממולא בבייקון ופירורי לחם. הריח של הבשר היה כמעט לא מורגש עד שלא מקרבים חתיכה לפה, אבל ברגע שהיא היתה בסביבת נחיר או שניים - הריח היה נהדר ובייקוני כמו שחייב לאהוב. כל העניין היה מונח על פירה ויחד עם רוטב מתמרים וציר בקר השלים מנה מנצחת שהיתה שווה את התוספת במחיר.

ביג סקסס.

ריזוטו עם תרד וכמהין היה לטעמי המוצלח פחות מבין העיקריות, למרות שכל מסעדה צריכה לשאוף לרמה כזו של 'פחות מוצלח'. טעים וארומתי, עם קרם פרש שהוסיף סמיכות למנה הסמיכה גם ככה [באופן מפתיע זה לא נהיה סמיך מדי].

עוד מנה מוצלחת מבית אבי ביטון.

לבסוף, המנה שהתאהבתי בה ממש ושפשוט לא רציתי להפסיק לאכול ממנה: רביולי אווז מעושן. אם יש כמה בשרים ספציפיים שאני אוהב, אווז הוא בשלישייה הראשונה ואולי אפילו במקום הראשון. אני צריך לעשות הצבעה סופית כדי להגיע להחלטה הזו. בכל מקרה, בין אם בגלל החיבה שלי לבשר אווז ובין אם סתם בגלל שהמנה היתה מדהימה - אני מכריז עליה בלב שקט בתור הרביולי הטעים ביותר שטעמתי ואני זוכר שטעמתי.

כי חייב מבט-על

גן עדן נמצא בהרבה מקומות ורגעים קטנים כנראה

אחד מהם.

משהו כמו עשרה רביולים שמנמנים נחו להם בצלחת, וממש אפשר לראות היכן סגר אותם הטבח ואיפה הפעיל לחץ כדי שהכל יישב במקום. הבצק היה מדהים ברכותו ובמרקם שלו, שהזכיר לרגעים דאמפלינגס יותר מרביולי. הרוטב ההו-כה-טוב [שלא הפסיק לשלוט בסצינת הריח מסביב לשולחן, מביס בקלות את כל המתחרים] השתלט על הטעמים שיצאו מהרביולי עצמו, אבל אין לי שום תלונה בנושא. מי ייתן וכל רוטב אי פעם יהיה כל כך טוב. ונאמר אמן.

אני אומר כבר מעכשיו - לכו לזלול. יש דברים שצריך לעשות וזה אחד מהם. יופי של תמורה לכסף [69 לעסקית, 18 שקלים תוספת לפילה הבשר הלבן, 14 שקלים תוספת לרביולי], שירות סבבה והכל ואווירה רגועה ונעימה לארוחה מלהיבה וטעימה. ביוש.

באיירן

14 אוקטובר, 2013
פרישמן 22, תל אביב-יפו

אין כמו הגשם הראשון [בערך] לשבת ולכתוב על תחילת השבוע. בשעת צהריים מוקדמת הגעתי יחד עם עוד חברה לבאיירן [או הבראסרי הבווארית, מה שתרצו] לטובת עסקית צהריים שפינטזתי עליה מהפעם הראשונה ששוטטתי על פרישמן לכיוון חוף הים. המסעדה היתה ריקה כמעט לחלוטין אז אי-ההמולה היתה נהדרת והמוזיקה הלא-כל-כך בווארית היתה בווליום מדויק.

הרצליש ווילקומן

התיישבנו לשולחן זוגי עם נוף לרחוב הטבול בשמש מצד אחד ולבר הכחול-לבן [כדגל בוואריה] בצד השני. הצוות [במקרה או לא - גברים בלבד] נראה ברובו גרמני כמעט אמיתי, מלבד המארח שנראה קצת כמו נדב בורנשטיין [זו מחמאה, למי שתהה]. נדב [המארח] הגיע להסביר לנו את התפריט העסקי: בעלות המנה העיקרית מקבלים גם מנה ראשונה בדמות צלחת נקניקים או גבינות וגם כוס בירה או שתיה קלה. כיף.

פטריוטיזם מחוזי

אני בחרתי כמובן בצלחת הנקניקים - ונהניתי מכל ביס. היה שם פטה כבד של חיה כלשהי בעלת ארבע רגליים ואף פחוס, שהיה נימוח ממש, שומני ממש ומושלם על הפרעצל שהגיע לצד הנקניקים [ומרגע זה אתייחס אליו כבייגל]. חוץ מהפטה, היה שם גם שינקן פשוט וטעים ונקניק נוסף שאת שמו לא קלטתי לצערי, אבל הוא היה השמנוני מכולם, במרקם מחוספס יותר ולרגעים הזכיר פפרוני. 

פלאק בעורקים בצורתו הראשונית

Theme alert: חסה!

הבייגל היה מעולה בפני עצמו - פנים לבן ורך וחוץ שחום ומבריק. נדב הזהיר אותנו לא להתפרע ולסיים אותו - כי פשוט לא נסיים את העיקרית - אבל לא עמדתי בזה וחיסלתי את כולו [לא שהוא עצום, אבל עדיין] ואת כל הבשרים השונים, כשעל הדרך טעמתי גם מצלחת הגבינות כמה דגימות מוצלחות - הטובה מביניהן היתה של גבינה שמזכירה ברי [ואולי באמת זו היתה ברי], רכה ונמרחת בקלות מבפנים, וקשיחה מבחוץ.

הגרסא הנשית

הבירה שקיבלתי מיד לפני המנה הראשונה נקראת לוונבראו [Löwenbräu] והיא בירת לאגר ממבשלה מינכנאית [מינכנאית?] שמעולם לא טעמתי לפני כן - והיתה מוצלחת ממש [אם בא לכם - בלוג ישראלי מלא בבירות טובות שמרחיב על הלוונבראו]. קלה לשתיה ובאופן לא מפתיע מתאימה ממש לבשרים שנישנשתי למנה הראשונה. 

מה צריך יותר מזה?

ואז הגיע השניצל המטורף. בחרתי את המנה שעונה לשם 'נפוליטנה' [מעניין אותי לדעת למה. אולי בגלל הסלסה?] ומהר מאוד גיליתי שהבחירה היתה מושלמת. לרגעים התלבטתי בין שני הקורדונים [רוז' ובלו] אבל החלטתי ללכת על בטוח ולבחור בשניצל העוף ולא בשניצל הלבן. 

כולסטרול להמונים. בקטע טוב אבל.

אז - זה מה שהיה שם: שניצל עוף עצום שמעליו פלפלים קלויים שהפתיעו אותי ממש; שכבת שינקן דקה; ומעל להכל הרבה מאוד גאודה במצב צבירה מושלם. ארחיק לכת ואומר שהשניצל היה אחד הטובים שאכלתי בשנה-שנתיים האחרונות [אולי אפילו יותר, אבל גם לזכרון שלי יש גבול]. חם, רך מבפנים ופריך ממש מבחוץ - וזה בעצם כל מה שהיה צריך. השינקן והגאודה הכניסו טעמים מדהימים וקצת מעושנים לכל ביס ולמרות שהייתי מפוצץ - פשוט לא יכולתי להפסיק לאכול. עד שעבר לו חצי שניצל ואז נכנעתי והפסקתי. 

ג'יזס

אם כל התענוג הזה לא הספיק, הגיעה גם צלחת עם פירה קטיפתי עם קצת עירית מעליו - תמיד מלווה שניצל בצורה המושלמת - וגם סלט קטן שהכיל בעיקר חסה ועוד חסה וגם כמה עגבניות שרי ושימש יותר בתור מנקה מצפון בין ביס מלא כולסטרול אחד לאחר.

המלווים

נראה לי שהתמונה הכוללת ורודה למדי - ויכול להיות שהמקום יהפוך להיות המועדף עליי. הצוות חמוד וידידותי למשתמשים, כשכל בקשה נענית בחיוב ובמהרה, הצבע הכחול החזק ששולט בכל מקום מכניס לאווירה של מסעדה לא רגילה משום מה, והאוכל, הו האוכל. עבור פחות מ-70 שקלים [68 שקלים לצלחת הנקניקים, שניצל הנפוליטנה לצד הפירה והסלט וכוס בירה 220 מ"ל] תצאו מחוייכים, מרוצים ושבעים - עם מספיק אוכל גם לארוחת צהריים למחרת.

בית תאילנדי

8 מאי, 2013

בוגרשוב 8, תל אביב

בדפדוף קטן אחורה, גיליתי שלא נהניתי מעסקית בתל אביב מזה חצי שנה ויותר - מאז חדר האוכל באוקטובר נטול הדאגות. כל החורף עבר חלף, ותחילת מאי הביאה איתה את העסקית התורנית - בבית התאילנדי שליד הים.

מסתתרת לה כאן בתמונה

הגעתי לשם בעקבות המלצה על ה"תאילנדית הכי טובה", אבל מראש אומר שלא אוכל להגיד אם זה נכון או לא - פשוט כי לא אכלתי באף תאילנדית אחרת. בחוץ - תור של חצי שעה בקלות, שהוביל להתפשרות על שני מקומות על הבר וכניסה למיזוג הלא-תאילנדי שבפנים. לתאילנד אני אגיע אולי מתישהו בעשר השנים הקרובות, אבל בינתיים העיצוב הצליח ליצור אווירת קופיפי במוח, עם בר הבמבוק קירות הבמבוק ותקרת הבמבוק. נחשו ממה עשויים הצ'ופסטיקס? סתם נו.

ערק בבמבוק

Holy Ramayana!

העסקית שמציעים החברים בבית בנויה ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה, במחיר העיקרית. העיניים מיד פנו לצד האורז של התפריט - ובמהירות נשארתי עם מנת העוף עם קשיו, ואני מצטט: "גאי פאד מט ממואנג". עוד נחזור למנה הזו, אבל בואו נתחיל בהתחלה - היא מנת האגרולים.

זה נראה הרבה יותר משעמם ממה שזה באמת. באמת.

שני אגרולים, די קטנים, הממולאים באיטריות שעועית ונבטים, מגיעים לצד רוטב חמצמץ-מתקתק (שלא תתבלבלו - ממש לא רוטב חמוץ-מתוק-אדום-זוהר), לפתיחת התיאבון. אגרולים בקלות יכולים להפוך מהכיף הקריספי שהם אמורים להיות לגליל ספוג ומת מבפנים - אבל לא זה המקרה. זוג פריך ביותר - לא רטובים ומבאסים אלא חיוניים ומלאי חיים מבפנים. נאגלואה!
קדימה לעיקר. קערה עם כמות סבירה ביותר של אורז נחתה לידי, ומיד אחריה צלחת ענק גדושה במיוחד. כשאני אומר ענק, אני מתכוון לענק. על הסופר-טנקר שמעתם? כן, ההוא מהשריפה בכרמל. אז שלושת הטייסים שלו היו יכולים להיות שבעים מהדבר הזה. או לחילופין תריסר תאילנדים בשדות של הנגב המערבי. חתיכות עוף בבלילה (לא באמת שניצלים, וטוב שכך), פטריות, כרוביות, בצלים וקשיו קשיו קשיו. 

כי אין על מבט-על

כל מה שהרכיב את המנה היה טוב, לא עילוי מעולם אחר אבל לגמרי טעים ועשוי, בדומה לאגרולים, במידה הנכונה. לעניות דעתי שני אנשים בגירים וחסונים יכולים להסתפק בעיקרית עצומה אחת, בטח ובטח כשהיא מגיע גם עם ראשונה, ככה על הדרך. מיותר לציין שגם עם עזרה חיצונית, לא הצלחתי לסיים את הערימה הסיאמית שהוגשה לי.

לסיכומון - מנת ענק בשישים ושמונה שקלים חדשים, יחד עם שתיה קלה ומנה ראשונה, לגמרי שווה את המחיר בהסתכלות של שני אנשים וגם לאלה מכם שמתכוונים לקחת טייק אוואי את השאריות. אחלה אוכל, קצת עמוס, קצת הומה, אבל טעים וחביב עם מגוון די גדול של הצעות. עוד אחזור.

יש נ.ב! אמנם באוכל עסקינן, אבל תמיד אפשר להכניס מילה על עוד דבר טוב ורלוונטי. סרט שאין לי מושג מה שמו בעברית, אבל בלשון עם זר הוא נקרא The Impossible והוא מספר סיפור של משפחה מערבית שנקלעה לצונאמי שפגע בתאילנד לפני שנים בודדות. עצמתי בטירוף וסצינות שלא היו מביישות את במאי ארמגדון. וזהו.

מטורף.

קאלדו

5 מאי, 2013

מצדה 47, באר שבע

פיצה טובה זה לא עניין של מה בכך, בטח שלא בבאר שבע. פיצריות יש בשפע, כמעט מכל קצוות הגבינה - מאבקה מזעזעת וכל מיני תחליפים ועד למוצרלה ומנצ'גו ריחניות, כשכל אחת מכוונת אל פלח השוק שלה. לאחרונה הצטרפה לרשימה פיצריית בוטיק\גורמה קטנטנה, שנחה לה מתחת לבניין שיכון מאפיר משנות ה-60, בשכנות למספרה או שתיים ובמרחק של בערך 39 שניות הליכה מהדירה, תחת כרזת פלסטיק ועיצוב גרפי בסיסי אשר מטעים לחלוטין.

עיצוב פשוט מחמיא לחלל הקטן, עם בר עץ וספות דיינר קלאסיות ומבריקות, מתגמדים כולם ביחס לריח שמציף את הסינוסים כשפוסעים פנימה מהרחוב ויגרמו גם לתתרן לרצות להזמין מגש חם. התיישבתי להמתין לשאר החבורה ובינתיים התחלתי לשוטט בנבכי התפריט.

כמעט שלא שמים לב שזו קומת העמודים

ג'ורג'יה, ג'ורג'יה

התפריט מחולק אגפים-אגפים, שהחלק הארי בהם הוא פיצתי. מבחר הפיצות מתחלק לצמחוני, בשרי וימי וחייב עזרה חיצונית כדי להבין מה קורה. מלצרית חביבה תסביר לכם את ההבדלים בין הרטבים, ואת אופציית החצי-חצי שלדעתי כולם הולכים עליה בגלל הקושי הכה-מאה-עשרים-ואחת-י לבחור מכל השפע.

אני הלכתי עם חצי המלצה וחצי תאוות בשר. או מבחינת תוספות - חצי ארטישוק וזית סורי על בסיס רוטב עשבי תיבול (פטרוזיליה, בזיליקום ונענע) וחצי פפרוני, חזה אווז ובייקון, עם פלפל ירוק חריף על בסיס רוטב עגבניות.

קולדפליי שרים על זה שיר. פרדייז, אם אני לא טועה

דקות ארוכות חלפו להן עד שיצאו ארבעת המגשים. קוטר כל פיצה היה להערכתי הגסה בערך 27 וחצי סנטימטר, שבמבט ראשון נראה לא משביע בעליל אבל בדיעבד סוגר כל פינה בלי לגרום ללחץ מעיים גבוה.

סלייסר אישי - פיצ'ר היום

הצד הבשרי הוכיח את עצמו מהרגע הראשון והיה קשה מאוד לעמוד בפיתוי שלא לאכול אותו בבת אחת. שלושת הבשרים כל כך טובים ביחד ויחד עם גבינה, שזה נראה משחק ילדים לשכנע דוס ממאה שערים להתחיל לבלוס בייקון על מוצרלה עם אווז ופפרוני. האווז והבייקון עם הריח הנפלא והטעם החזק, הפפרוני עם הצורה הקעורה מלאת הגריז סותם הלבבות שמרפא דכאונות, החריף במידה הנכונה, וכמובן הבצק הדק שעליו הכל יושב בהצלחה.

גריזי

על הטעם המוצלח הזה היה קשה להתעלות, אבל בכל זאת, הזמנתי גם חצי "צמחוני". פיצה עם ארטישוק יצא לי לאכול פעם אחת בעבר באיסט ווילג' (אם התמזל מזלכם ואתם שם עכשיו, תזמינו, זה היסטרי!) והיה קל מאוד להתאהב ברעיון. אז לא חשבתי שאפשר לטעות בזה יותר מדי והקשבתי לעצת המלצרית למרות שרוחי אמרה לי ללכת על ערימת הפטריות שגם כן הייתה שם בתפריט.

אז ארטישוק לא היה יותר מדי, והחצי הזה היה פחות מוצלח מאחיו הבשרי, אבל עדיין לא רע ולא נורא. עוד קצת ארטישוק טרי ועוד טיפה זיתים היו מעשירים את הסלייסים הללו בהרבה ומי ייתן ומישהו בעל כוח ושררה קורא שורות אלו וייכנס לפעולה בנושא.

ביוש.

אז עכשיו יש גם פיצה גורמה בבאר שבע, ובקצב שדברים מופיעים כאן, הצורך לצאת מהעיר לסעודה טובה הולך ופוחת משבוע לשבוע. כן יירבו, ונאמר אמן.

קפאסה

10 אפריל, 2013

מרכז ביג (B7), באר שבע

בואו נתחיל בהתחלה - הפורום. ילידי באר שבע והסביבה מכירים כולם את הפורום. חלק מתחברים, חלק פחות. גם ציבור הסטודנטים הלא-נייטיבס שחיים כאן, שמעו מתישהו על המועדון ואולי אף ביקרו בו באיזה מסיבת פורים סטודנטיאלית. לטובת אלו שלא מכירים - קבוצת הפורום התפרסמה במועדון הלילה, 'הפורום' [ביג סופרייז], אחד הגדולים בדרום ובארץ בכלל, ובשנים האחרונות החליטו ללכת שם על כיוון חדש - הסעדה. זה התחיל בקמפאי, שצברה תאוצה והיום עובדת יפה והשמועה אומרת שגם האוכל טוב למדי. לא אעיד, כי לא אכלתי שם שנים. זה המשיך ב'הספריה', שנפתחה מעבר לכביש וכיוונה לטווחי מחירים נוחים יותר מהאחות האסיאתית. האוכל - סבבה וזה - לא טירוף חושים, אבל מאוד נוח מבחינת מחירים. בשלב הבא הצטרפה האחות הקטנה עוד יותר, 'קמפאי אקספרס', שהפתיעה אותי לגמרי בביקור הקצרצר שלי שם. סיכוי גדול שדילגתי על אבני דרך אחרות של החברה, עמם הסליחה. המסעדה החדשה והצעירה שנדון בה היום, Kepasa שמה, נפתחה השבוע, להרצה לחברי המועדון, ועמדה למבחן כבר בימיה הראשונים.

כל הזכויות שמורות? לא, זה רק הלוגו האלמותי

פינת Fun with Maps [המפץ הגדול, מישהו?]: קפאסה היא הרביעית ממסעדות הפורום שנפתחת במתחמי הביג - כולן ברדיוס של פחות מ-500 מטר אחת מהשניה. גאונות? מונופול? דעות יתקבלו בברכה. אה, ולמה יש יותר מ-4 פינים על המפה? טריוויה לקוראים - מהם שלושת עסקי הפורום הנוספים במפה? בין הזוכים תוגרל כניסה לישיבה של הרשות להגבלים עסקיים.

ותודה ללארי וסרגיי. אה, 1300 פיט, זה 400 מטר. על הסנטים

טוב, מספיק זיבולי שכל. על הכניסה מתקבלים על ידי צי של מארחות וגלי ריח של פוקאצ'ות ובצקים אחרים מתנור האבנים הממוקם היטב ליד הדלת. אווירה חשוכה, לא מהמועדפות עליי, אבל ניחא, יחד עם המון רעש מסביב, מלווים אותנו עד למקומותינו שבסמוך לפינות הישיבה, על שולחן עץ עגול וגדול עם סלסילת סכו"ם ותפריטים מוכנים. המקום מעוצב בטעם טוב, לא מוגזם מדי, שאמור לשדר "אוקיי, אתם במרתף באיטליה או בספרד". קיר עמוס בבקבוקי וחביות יין, קיר אחר מלא עמוס בחמוצים ועוד קיר עם דברים אקראיים משרים את האווירה, יחד עם רצפה שמשובצת באריחים בהירים.

ממעוף הציפור

חלק מהקונספט של המקום, כפי שהסבירה הממלצרת התורנית, הוא מבנה ארוחה שונה ממה שרגילים אליו במסעדה, כיאה למסעדת טאפאס. מזמינים מנות במהלך הארוחה מהתפריט - ומה שמוכן, יוצא ונוחת על מרכז השולחן, להנאת הסועדים.חשוב לציין שבשבוע ההרצה ניתנה הנחה של ארבעים אחוז על התפריט, מה שאיפשר לנסות מגוון רחב של מנות בלי לחשוש יתר על המידה ממצב האינפלציה ושערי מטבע חוץ.

החבר הראשון שיצא לקראתנו [שלושה סועדים] היה פילה סלמון, על מצע קרם לימון ותרד, לצד קוביות דלעת צלויות ושקדים. האמת? נדירים המקרים בהם אני טועם סלמון ועוד יותר נדירים המקרים בהם אני ממשיך לאכול ממנו לאחר הטעימה הראשונית. זו היתה אחת מהפעמים האלו. דג רך ממש, שקרם הלימון המטריף מתחתיו משתלט מעט על טעמיו החזקים, מה שמאפשר גם למי שאינו חובב גדול של ריחות דגים להתענג עליו. יופי של דג טרי [!] ויופי של חיבור בין מרכיבי המנה השונים.

תשכחו מלסחוט לימון

משם המשכנו להמבורגר מיניאטורי, וכשאני אומר מיניאטורי אני מתכוון מ-י-נ-י-א-ט-ו-ר-י. נכון אייפון? תחתכו אותו לשניים לרוחב. כזה. ההמבורגר, שהגיע עם צ'יפס פריך באמת, היה טעים למדי אבל לא משהו שמצריך פירוט מיוחד. הלאה.

הלאה

צלחת שלישית במספר שהגיעה אלינו, החזיקה את פיצת הבית של קפאסה, שאני לא אגיד את שמה מטעמי שטות. נתחיל ונאמר שהפיצה היתה להיט טוטאלי. אחד הדברים היותר פטרייתיים שיצא לי לאכול, במובן הטוב של המילה [אם בכלל יש מובן רע לפטרייה]. רוטב עגבניות בנאלי? שכחו מזה וקבלו - קרם פטריות פורצ'יני וכמהין. על הפיצה פוזרו פטריות חד מיניות, והכל היה מלווה בשילוב גבינות מוצלח עם ערימת עלים ירוקים, קצת מיותרת, במרכז. הבצק, דק, קריספי ושם תואר חיובי כלשהו, היה אפוי כראוי ותנור האבן הורגש בכל נגיסה. יופי של מלאכה.

סוג של שלמות [חוץ מערימה ירוקה ונטולת חן]

על הפאייה אני לא אכתוב יותר מדי, כי טעמתי ממנה רק את האורז [מה לעשות, יש ימים שעוף לא בא בטוב]. מתובל היטב, מוגש בכלי הבישול שמתאים למשימה ומפיץ ארומות חוצות נקבוביות. בכל יום אחר התבשיל הזה היה יכול לשמש כארוחה שלמה לאדם בודד.

סן סבסטיאן זה כאן

הסיומת לארוחה הגיעה בדמות קרוקט תפודים וגבינה. אחד מחטאי התאווה שלי הוא קרוקטים, ואני בטוח שצריך להציע את זה בכל מזללה, פאב או באר על הגלובוס. קפאסה הלכו על זה, וביופי של ביצוע. הציפוי, שניצלי מאין כמותו, פריך ולא צפוף מדי, הגבינה מנסה לברוח בכל ביס, והכל על מצע של רוטב רומסקו ספרדי שמהווה ציר מרכזי במסעדה החדשה, שהמירה אותו משימוש במאכלי ים לטאפאסים שלה, באופן מוצלח, כאמור.

divine divine divine

מצריך יותר מתמונה בודדה

עד כאן המשתה הראשון בקפאסה. בדרך פלא, חזרנו לשם שוב באותו השבוע [ארבעים אחוז אמרתי] לארוחונת נוספת. אותה המלצרית ליוותה אותנו בשתי הפעמים, והיא עמדה במשימה בגבורה - יופי של שירות אדיב וחינני, עם הומור וציניות כשצריך, וצלחות חדשות כשהישנות מתחילות לצבור רטבים מקרישים.

קוקה הוא מאפה דמוי-פיצה או פוקאצ'ה, ובגרסתו הקטאלונית-באר-שבעית מוגש עם רוטב הרומסקו הכתמתם, גבינת מנצ'גו ספרדית [שו מנצ'גו?], בצלים, אנשובי וזיתים. אחרי הטעימה מהקוקה, אפשר כבר היה להסיק שלהזמין מנת בצקים כאן, זה ללכת על כמעט בטוח. תנור האבן עושה את שלו, והבצק מאמץ אליו את כל הטוב שהתנור משרה עליו. הרוטב הספרדי מלוקק מקצות האצבעות עד שלא נשאר כלום, והאנשובי מפזר את המליחות שלו לכל כיוון, לטובה ולרעה.

נתרן בדמות דג

מנה נוספת שניסיתי בביקור השני הייתה ניוקי קסטניה, שהתברר כהצלחה מסחררת. הניוקי נימוח וחמים, ברוטב שורשים לבנים [בטטה קְסביה, כנראה] עם קצת אספרגוס, ערמונים ופרוסות גבינת פרמזן. הרוטב היה תענוג עדין לחך וללוע בכלל, ושוב, כל היחידים התחברו למנה שלמה מצוינת. עוד איזה גבעול אספרגוס או שניים היו חסרים כדי שהמנה תהיה מושלמת.

עדינות של מלאכים

ואם באספרגוס עסקינן, אז נסיים את הביקורת המוצלחת ביותר הזו בעוד צלחת של תענוג. מנה פשוטה למדי, אבל עדיין שווה אזכור ופסקה בפני עצמה. אספרגוס א-לה פלנצ'ה הוא שמה, ואספרגוס על הפלנצ'ה הוא מהותה. אספרגוסים ירוקים מקולפים שנעשו על הפלנצ'ה, לצד ביצה עלומה וקרם פרמזן. כל גבעול עובר ליטוף בקרם, אוסף כמה פירורי פנקו על הדרך, ונכנס לפה עם חתיכת ביצה רכה ומביא לעונג רגעי, עד הביס הבא.

באופן רשמי, זו הביקורת הכי ארוכה (ואולי גם הכי חיובית) שכתבתי עד כה. אבל ברור שלא יכול להיות שהכל כל כך קשת בענן וחד קרן רענן. אז השירות אכן מעולה אבל יש פאקים שאני אזקוף לחובת שבוע ההרצה (למשל המחסור בכפות, שהוביל אותנו לאכילת גלידה עם סכין וקיסמי שיניים עד שמצאו כמה כפות פנויות), בתקווה שהם ישתנו בעתיד הקרוב. קודם כל המחירים. מפאת צורת הארוחה במסעדה הזו, שלא בנויה בצורה הרגילה של מנה ראשונה ועיקרית , אלא יותר על מנה פה ומנה שם במהלך הארוחה, החשבון שנצבר יכול להגיע לסכומים גבוהים בן רגע, ועוד לא ברור אם הקונספט יתפוס. אכן, עושה רושם שחומרי הגלם מעולים ושווים תמחור גבוה יותר ולמרות שהמחירים לא ברקיע התשיעי, צריך לחכות ולראות כיצד יגיב הלקוח המקומי לקבלת פחות בשר תמורת יותר מזומן.

גלידה חדה

בעיה משמעותית נוספת לדעתי, ולדעת סועדים רבים נוספים, כפי שהסביר לי אחראי המשמרת שהעליתי את הטענה בפניו, היא הרעש הבלתי נסבל. המוזיקה במקום מחרישת אזניים, ודומה שההנהלה שכחה שהפורום נשאר באיזור התעשייה וכאן מדובר על מקום בו אנשים אמורים להסב לסעודה, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא שיחה. החבר'ה ב'ספריה' נהנים/סובלים ממוזיקה באותה רמת דציבלים בערך, ואולי עדיף במקרה הנוכחי להשאיר את המוזיקה ברקע ולא להפוך אותה לנושא הצעקות של הסועדים.

כדי לא לסיים באופן שלילי - רפרפו על מה שכתוב היה למעלה. חומרי גלם מעולים שעובדים איתם נכון, יופי של שירות ומבחר מנות מעולות, מצדיקים ביקור אחד לפחות, אם מתחשק לכם לאכול משהו חדש במדבר הדרומי.

סאלם בומביי

28 מרץ, 2013

אלנבי 124, תל אביב

שמתם לב לפגרת הבלוג שבזה הרגע נגמרה? ברכותיי. לא נכביר במילים על החופש שהיה בכל מקום (יאי לי) בחודש ומשהו האחרונים ונגיע ישר לעניין: צהרי יום אביבי; הלוקיישן: רוטשילד, תל אביב. עם כל כך הרבה מובן מאליו מסביב - ההודית המדוברת נבחרה למושא ארוחת הצהריים, למרות שפוסט היה בספק טוטאלי. מה שקרה במהלך הארוחה גרם לי להחליט לשתף, ולכן תנחומיי מראש על המחסור בתמונות האוכל ועל התמונות שכן תראו כאן.

פה, ליד.

דפדפתם למטה, אה? לא נורא. בכל זאת, שווה קריאה - כי יש גם צד שני למשוואה. בין חנויות שתמיד מדלגים עליהן במבט, מתחבאת לה המסעדה הקטנה והפשוטה הזו, על אלנבי פינת רוטשילד\לילנבלום. אם לא היו אומרים לי שהיא שם, הייתי בוודאות מדלג על המקום - סאלם בומביי שמו (אבל מפאת הספק אני קורא את זה כ"סלאם" בומביי). מעולם לא הייתי בהודו, ואני חייב להודות שכרגע היא גם לא במפה העתידית שלי, אבל כשהסתכלתי על המקום מבחוץ - פשוט מאוד חשבתי "הודו". אולי זו הפשטות, אולי המראה המוזנח מעט והחלונות הלא תואמים. קשה לי להסביר למה - זה באמת מה שחשבתי.

בנגלור סטייל

פתיחת הדלת מזמינה את הנכנסים לתוך מסעדת-מסדרון (לאקדמיה: מסעדרון?) שממשיכה את אווירת הפשטות. מיקס כזה של מסעדת-פועלים, מסעדה משפחתית וסארי. נכנסים עמוק לתוך המסעדרון, שם יושב לו איש (הודי, אם הייתי צריך לנחש) ומברך את הבאים בשלום, חיוך והקרנת חביבות אדירה. מגיגול של המקום עולה ששמו של הבחור הוא הלל והוא הבעלים ההודי (ושלא תעזו להתבלבל בטעות עם קוצ'יני) של המסעדרון.

מסעדרון!

הרתיעה הראשונית מהמקום עברה לה, יחסית, והגיע תורי להזמין. כאן מגיע וידוי נוסף - הבקיאות שלי באוכל הודי שואפת לאפס. אולי אפילו למינוס אינסוף. אז הבחורה שהגישה לי את האוכל קיבלה יד חופשית - והיא העמיסה מכל טוב. על צלחת פשוטה מוקמה לה ערימת אורז ועליה דאל עדשים ריחני, כאשר מסביב הונחו כמו על צלחת ליל הסדר שאר התוספות - שלחובב אורז מושבע זה כיף גדול שהאורז הוא המנה המרכזית - וכל השאר, גם הבשרים, הם בגדר תוספות. המנה, אגב, נקראת טאלי והזכירה לי ברעיון הכללי את הקסאדייה שדווקא כן יצא לי לטעום במקורותיה.

ינעל העולם, תפסתי ג'וק בסאלם

אז מה היה שם? עוף בצורות שונות ורטבים שונים, בשר בקר ברוטב חום וסמיך, תפוחי אדמה, ירקות חריפים, אפונה וכנראה ששכחתי דבר אחד נוסף לפחות. כל הכמות הזו הצטרפה לפאפאדם - מעין פיתה או לחם דק וקריספי המבוסס על עדשים (כשל"פ!) שמחמיאה מאוד לכל התיבול והולכת מעולה עם כל אחד ואחד מרכיבי הצלחת העשירה. מיותר לציין שהריח היה חדש ושונה מכל מה שמוכר וידוע לבור שכמוני, והבטן עשתה סלטה קטנה של הלא-נודע.

צבע, טעם וריח. כל טוב בטאלי

הבשורות הטובות - האוכל היה מעולה. התיבול הרב, החריף המעולה, הרטבים, הקשר של כל אחת מהתוספות לאורז ולפאפאדם, הכל היה באמת מוצלח וניפץ לי את האשליות והסלידה חסרת-ההיגיון שהיתה לי מהאוכל ההודי האמיתי (אולי חוץ מהקטע של הבקר) ושמחתי שנפתח לי החלון החדש הזה. הצלחת היתה גם מתרוקנת אלמלא מה שהיה עם מר ג'וק כמה דקות לתוך הארוחה.

רק שזה לא ההוא מ'גברים בשחור'

החבר הסקרן צץ פתאום מבין הכסאות שלנו, והתרוצץ לכל עבר. כאן התבאסה לי הארוחה. הדמיון הרחב שלי כבר התחיל לצייר לי תמונות של מה קורה מבעד לוילון הכחול בסוף המסדרון, בין הסירים, עם ג'וקים שמבצבצים מתחת למכסי הסירים, והולכים לגשש את דרכם אלינו ולהשתלט על העולם. או תרחיש דומה.

יכול להיות שזה מקרה חד פעמי ושבחוסר מזל שכזה, דווקא אני נתקלתי בו. אבל יכול להיות גם שלא. מי יודע, אולי זה בכלל נועד לתת עוד יותר אווירה של הודו האותנטית? מקורות יודעי דבר עדכנו אותי שבהודו אין ג'וקים מתרוצצים במסעדות - אבל זו עדיין התמונה שעולה לי בראש כשאני מדמיין מסעדה בדאונטאון בנגלור.

קשה לסיים. לא מהסיבה הנכונה.

אז כשגנדי מסתכל עליי ממרומי התמונה שלו במבט מרחם ושופט אותי על הדרישות (הלא-כל-כך-מחמירות, לדעתי) שהצבתי, שגרמו לי להאט באכילה ולבסוף להפסיק ולא להצליח לסיים את כל הטוב שהיה בצלחת, נשארתי בלבטים גדולים לגבי המקום. מצד אחד האוכל הבאמת טעים, שאני לא יודע אם אני יכול לתת את הקרדיט הזה לאוכל של הלל, אבל שעות לאחר מכן הייתי במצב רוח מרומם למרות תקרית המקק ואני לא שום רואה סיבה אחרת לעילוי הזה. גם המחיר היה סופר-הוגן, על סף הזול לתמורה שמקבלים - 40 שקלים לטאלי הבשרי(ת?) וכמה שקלים פחות לגרסא הצמחונית. מצד שני, האורח הבלתי רצוי, שעם כל הכבוד לעובדה שהמסעדה קטנה, חמודה וחמימה, היא עדיין בישראל של שנות האלפיים, והדרישה שחבר'ה כאלה לא ירוצו להם על רצפת המסעדה היא לגמרי לא מוגזמת.

אפשר להגיד בבטחון שהייתי חוזר לשם, אילולא המאורע. מכאן - אתם כבר מוזמנים להחליט לבד...