לפני כמה ימים חזרתי הביתה מהלימודים בשעה ארבע וקצת אחר הצהריים, לאחר הרצאה מעייפת במיוחד, וכהרגלי בימי חורף קרירים הרתחתי מים לטובת ספל תה מהביל ופתחתי וואלה לעדכון בענייני היום. בהיילייט גדול פורסם כי חוסל אחמד ג'עברי אחד. השם צלצל מוכר והצבע שבו הודגשה הכתבה ביחד עם הטלפון שקיבלתי ממש באותו הרגע מאמא הכינו אותי בזריזות לכוננות ספיגה. ברור הרי שתוך רגעים יתחילו ליפול גראדים ולהכנס למאבק מול כיפת הברזל ישתבח-שמה. אז זה לקח יותר ממה שחשבתי, אבל תוך 3 שעות התחיל המטווח - ואיתו הריצות האינסופיות במשך הלילה - 4 קומות למטה ולמעלה כל פעם שהמחבל התורן החליט ללחוץ על ההדק.
 |
| דובר צה"ל במיטבו |
למחרת בתום מטח הבוקר עשיתי את דרכי צפונה לטובת לילה של מנוחה. אחרי שתפסתי את ההצגה השנייה של חמאס בבכורה בתל אביב, המשכתי לנתניה לאירוח בהוטל-סבא-וסבתא. פינוקי נכדים לצד מהדורת חדשות אחת ארוכה של בערך תרי"ג שעות, מחשבות על התספורת של יונית לוי (ולטענת סבתא - מלכת הקרח בהריון. תזכרו איפה שמעתם את זה לראשונה!) והרהורים מתמידים על אזעקות וסופגניות.
מפה לשם, הגיע מוצאי יום שבת ועדיין - נתניה משמשת כבית אלטרנטיבי. לכבוד כלום ושום דבר, החלטנו ללכת למסעדה בקניון שמעבר לכביש, הלא הוא קניון עיר ימים. לפני שנגיע לקיוטו אקספרס שבה זללנו, כמה דברי שבח על הקניון על אף שאינני מבקר קניונים (אם אתה קורא את זה מר עזריאלי, צ'אלנג' אקספטד) - מעוצב בפשוטות וביופי מבחוץ, וכך גם מבפנים. גדול מספיק כדי להכיל מגוון רחב של חנויות מכל הסוגים, פוד קורט קטן עם היצע מגוון ואפילו אולם כדורת (כן, כדורת.). אם כל זה לא הספיק לכם - הקניון מואר באור טבעי על ידי חלונות ענק בתקרה, מה שאומר חסכון ענק באנרגיה ושאפו ענק ממני.
 |
| במקרה... הצ'ופסטיקס היו שם. או שחשבתי על זה במשך דקה וחצי |
חזרה לעניינינו - קיוטו אקספרס. מסעדה יפנית עם סניף נוסף ברעננה וסניף-אם בהרצליה, שמציעה תפריט די ממוקד (ועל זה - כפיים) של סושי, מספר מנות ווק וכמה תוספות יפניות נוספות. שולחנות די קטנים מאכלסים את סביבת המסעדה שבקומה השניה ותורמים לאווירת האקספרס (לרעה), אבל מילא. בעיות צפיפות וזה.
מסעדה יפנית היא מסעדה יפנית - ועל שום כך הגיעו לשולחן מנת סושי בסיסית (אני עדיין סוג של בתול סושי) וכן מנת ווק הדגל - קיוטו עוף. הבה נגילה.
 |
| Chewy. |
הסושי, סיימון רול בכינויו, היה רול של סלמון בטמפורה, עטוף באבוקדו מטומפר עם בצל ירוק. שוב, אני רחוק שנות אור מלהיות סושימן או אפילו סושיבוי או סושיבייבי, אבל בגדול - הסושי היה מה שציפיתי שיהיה - אורז רך ולח, סלמון טעים ופירורים פריכים. מספק אותי, לא משגע.
 |
| כמו נחשי פיתון עבים באחו מלא פטריות |
המוקפץ היה מוצלח יותר. אמנם, גם כאן לא היה מדובר במנה מעולם אחר, בקושי ממחוז אחר. אבל עדיין - מנה עם עמוד שדרה ועם טעם מיוחד משלה. הפטריות שלטו לגמרי בצלחת - שתי פטריות שמפיניון ענקיות חתוכות לחצאים נחו ברוטב, מביטות מלמעלה על פיסות השיטאקי הנסתרות ומכתיבות את הטעם העיקרי של המנה.
הנודלס עצמו - די מבאס. היה אפשר להשתפר בכמה רמות. אפילו אם היו בוחרים כאן אורז המנה היתה יוצאת טובה יותר. עוד בעיה במנה היא כמות הפטריות. החיתוך הגס - טוב, יפה ואפילו מדליק, אבל אפשר לפרגן בחברה נוספת, גם אם לא בגודל מפלצתי. המחיר היה יכול להיות זול יותר עבור התמורה שהגיעה - 39 שקלים לרול הסלמון (6 עיגולדים) ו-49 שקלים למנת הווק הממוצעת. מנות נדיבות יותר היו יכולות להצדיק את המחיר.
ביקור יומיים לאחר מכן בשעות הצהריים הניב תוצאות חיוביות יותר. הארוחה העסקית משתלמת ביותר - כשעבור תשלום עבור מנה עיקרית אפשר לקבל גם ראשונה ושתייה -או במילים אחרות - 50 שקלים תמורת מנת פתיחה, מנה עיקרית וכוס לימונדה.
 |
| אומ"ג. קריספי. חם. טרי. יאי. |
 |
| Bunjee jumping |
מנת הירקות בטמפורה הייתה הצלחה גדולה כשם שהיא פשוטה: ירקות חתוכים ברוחב לב בבלילה עדינה - יופי של פתיחה לשני אנשים ואולי אפילו שלושה. הפטריות המוצלחות ביותר, לפחות לדעת ראש פטרייה שכמוני, כמו גם הדלעת והקישואים. מלבד הטמפורונים, ניסינו גם בנג'י-משהו - סלמון מצופה בפאנקו, בדיפ של צ'ילי מתוק - עוד הצלחה כמעט מסחררת. מומלץ ממש כמו המטומפרים.
 |
| כל בוטן - אחלה גבר. מה היינו עושים בלעדיהם? |
הנודלס שנבחר לאתגר אותי הפעם היה הפאד-תאי הבסיסי, על אטריות אורז. הפעם, הייתה תחושה של מנה גדולה יותר מאשר בערב (הראייה שלי כנראה הולכת ומתדרדרת) אם כי פחות מוצלחת. פשוטה, רגילה, ולא מיוחדת. אם כבר אתם פה לעסקית - הקיוטו טובה יותר.
 |
| miles and miles away... |
מדהים היה כמה היתה תחושה של מדינה אחרת בקניון ביחס למה שהתרחש באותו הזמן בדרום הארץ ובשפלה - חנויות שוקקות, צרפתים מתפרעים בשופינג (הייתם חושבים שאמרתי את זה בגלל הסטריאוטיפ - אבל מדהים כמה שזה נכון) וילדות שעושות סיבוב עם חברותיהן. הגיוני מאוד שהמצב כאן יהיה שונה מבדרום, אחרי הכל כאן אין את איום הרקטות המתמיד, אבל עדיין, הייתה הרגשה מעט מוזרה בשגרה הזו.
בנימה זו בואו נסכם ונקווה שאזלו הרקטות ברצועה כמו עוף ברמי לוי, ושאף אחד מאיתנו לא יצטרך להמשיך לספוג צינורות מתפוצצים עוד לעולם. איימן טו דאט.
