פורט 19

1 אוגוסט, 2014
שלמה המלך 2, תל אביב

לפני כמה ימים חברה שהרחיקה לאוסטרליה פרסמה לי בפייסבוק כמה תמונות וקישור למקום חדש שנפתח במרחק יריקה מדירתי הצנועה וגירתה לי את שלפוחית הטעם. פורט 19, בית ממכר נקניקיות, כפי שהם מגדירים את עצמם, מבית היוצר של אלן טלמור [שבכנות, לא הכרתי אותו לפני כן].

החלטתי לגאול את תהיות חוש הטעם שלי ולקפוץ לביקור בהזדמנות הראשונה, וזו הגיעה בדרך לים ביום שישי בצהריים. הגעתי כשבאמתחתי מגבת, מים ואמריקן אקספרס בלבד. למה זה מעניין מישהו? כי מיד לאחר שהזמנתי והתכוונתי לשלם, התברר לי שלא מקבלים שם את האמקס היפהפה שלי. התכוננתי כבר לבאסה רצינית, אבל אלן והבחור הנוסף מאחורי הקופה אמרו לי תוך אלפית השניה – אל תדאג, שב תאכל ותשלם לנו בהזדמנות. מהרגעים הקטנים והיפים האלה שיש אמון באנשים.

המקום קטן מאוד וחמוד מאוד, עם צנצנות חמוצים משונים [אני נשבע שיש שם נקניקיות מוחמצות] ליד אחד הקירות, ויטרינת נקניקיות בצמוד לדלפק הקופה, שולחנות גבוהים וקטנים בפנים, ושולחנות נמוכים ומאורכים בחוץ.

Jar of hearts

בחרתי ללכת על עסקית עם נקניקיה אירית, שעלתה על הפלטה לטיגון בן רגע וכ-7 דקות אחר כך כבר ישבה בתוך לחמניה [נהדרת] יחד עם כרוב-לא-כבוש, מיונז וחרדל, השילוש הקדוש שלי כשזה נוגע לנקניקיות בלחמניה. כל זה הגיע עם קרטון צ'יפס בגודל בינוני ושתיה קלה בדמות בקבוק-זכוכית של קולה. מה צריך יותר מזה בחיים?

הנקניקיה היתה מכובדת בגודלה, וטעימה מאוד, מבשר טלה ובקר, עם גרעיני כוסברה וג'ינג'ר בפנים. הקצוות היו שרופים מדי לטעמי והאמת, מעט הורידו לי, אבל כל מה שהיה בין לבין היה נהדר – בטעם, בריח ובמרקם. לצד אלו היה כאמור הצ'יפס. הכי התבקש בעיניי היה להשוות אותו לדוכן ממכר הנקניקיות השני האהוב עליי – ויטרינה. על צ'יפס שלהם כבר פטפטתי מתישהו, אז אני רק אשווה בכמה מילים: אין מה להשוות. עם כל הרצון הטוב, הצ'יפס בפורט עדיין רחוק שנות אור משלמות החצי-חצי בויטרינה ויש לאן להשתפר.

שורה תחתונה, המחיר לא זול אבל גם לא ממש יקר [46 לעסקית הכוללת נקניקיה בלחמניה, צ'יפס ושתיה קלה; 29 לנקניקיה בלבד], אנשים אדיבים ונהדרים מאחורי הדלפק ולפניו ונקניקיות טעימות במיוחד במיקום הכי מרכזי שיכול להיות. הכרזת מלחמה על הקוסם? ספק, אבל לפחות יש לנו חנות בשר חדשה בשכונה. אוצו רוצו לבקר.

ויטרינה

25 פברואר, 2014
אבן גבירול 54, תל אביב-יפו

הרבה זמן רחשו סביבי רחשים בנוגע להמבורגר הטוב ביותר בתל אביב. שמעתי הרבה גרסאות והתלבטתי בעצמי מה התשובה הנכונה מבחינתי. אז החלטתי לטעום את כולם [בערך] ולהחליט. מעניין אם אצליח להתמיד בפרויקט השאפתני הזה. והרי הוקם לו האשטאג חדש: #ההמבורגרהכיטובבתלאביב. ארוך מדי? אז #הכיבורגר יספיק.

Vitrina

אחד המקומות שעלו כמה פעמים בדיונים היה הויטרינה. אכלתי שם בעבר את מה שאמורים לאכול שם [נקניקיה מדהימה] אבל מתברר שהמקום שמתמחה בנקניקיות דווקא ידוע בהמבורגר המעולה שלו. אז רתמתי חברה לארוחת צהריים חורפית-בכאילו, וניסיתי את ההמבורגר ההו-כה-מדובר.

מינימלי אך מקסימלי

פייר, היה מעולה. אין הרבה יותר מדי מה לקשקש על זה. המבורגר טעים ועסיסי בטירוף, שמגיע חצוי, מה שמקל את מלאכת האכילה בעשרות מונים ומונע אובר-טפטוף על השרוולים. הלחמניה רכה ובלתי-מורגשת במובן הטוב. בעזרת קצת חיטוטים ברשת גיליתי שמסתובבת לה שמועה שמשתמשים שם בויטרינה בבשר צוואר מעושן בקציצה של ההמבורגר - וזה מה שנותן לו את הטעם המשובח. אני לא יודע אם זו אכן הסיבה, אבל מה שהם לא שמים שם - זה נכון.

סליחה על המשחקים. אימצתי מצלמה חדשה :)

לצד ההמבורגר הגיע הצ'יפס העוד-יותר מפורסם של הויטרינה. בטטות ותפוחי אדמה חתוכים דק, עם גרידת לימון מעל. זה כל מה שצריך כדי שצ'יפס יהיה מושלם. אם עוברים שם ליד הויטרינה בדרך לאיזה מרתון שיוצא מכיכר רבין - באמת, תעברו בויטרינה להתרענן בצ'יפס קטן. זה באמת מרענן. יחד עם הצ'יפס הוגש איולי [עם הרגשת טחינה מוזרה ומפתיעה] וקטשופ שבמבט ראשון נראה כמו כל קטשופ מוכר וידוע אבל במבט קרוב וטעימה זריזה מבינים את הטעות. קטשופ-סלק זה הקטשופ שמוגש שם, והוא חמצמץ מתוק ומשדרג את כל החויה עוד יותר. סוכר.

הפעם היחידה שתוכלו להגיד על צ'יפס שהוא מרענן.

תמונת פרידה.

הביקור היה קצר וכמוהו גם ה"ביקורת". תענוג צרוף במחיר לא יקר במיוחד [45 שקלים לצ'יזבורגר, 40 להמבורגר, 15 שקלים תוספת עבור צ'יפס חצי-חצי ושתיה קלה]. 9 במדד הבינלאומי שלנו.

אלבה

24 דצמבר, 2013
אבן גבירול 36, תל אביב-יפו

יום קיצי [יחסית] באמצע החורף [היחסי] בשילוב של עבודה מהבית [ת"ש] דרש ארוחה במקום שהוא לא הבית. אז חברה הוקפצה לצורך הזלילה והצטרפה אליי לנסות את אלבה, שאני נשבע שלא שמעתי עליה עד לאותו הרגע, ולא נראה לי שבצדק.

אלבה.

בבניין הדנדש שבו שוכן בנק לאומי על אבן גבירול, די מסתתרת לה אלבה. חלפתי על פני המקום אולי 17 פעמים בחודשיים האחרונים מבלי לשים לב לשם של המקום או למה מתרחש שם, עד היום. בחלל צר למדי שוכן חלל המסעדה [שמחזיקה גם ביופי של "מרפסת"], עם קירות בגובה האפונה של ג'ק ובקבוקי יין ומשקאות אחרים חוצצים בין הבר לבין המטבח ביופי של סידור חוצץ.

תפריט העסקיות של החברים באלבה כולל כמה רמות, החל מ-59 שקלים שכוללים מנה ראשונה ועיקרית. לצמחונים/טבעוניים מביניכם יהיו אפשרויות בחירה בודדות, אבל אני מניח שזה מצב מוכר כבר. בכל מקרה, בחרתי להזמין כראשונה את סלט העגבניות-קלמרי [בתוספת של 10 שקלים למחיר העסקית] וכעיקרית את נקניקיות הטלה. על הדרך, טעמתי משותפתי לארוחה גם קצת חסה ופסטה סיציליאנית, הרשמים לפניכם.

סלט העגבניו-מרי [קליט?] מגיע עם המון עגבניות שרי מזנים שונים, משונים וטעימים. היו שם רגילות, צהובות, בלק-פרל [הכהות שמזכירות עוגת שיש אדומה-ירוקה] ומצומקות. ביג ג'וי אחד גדול ואייל שני-י. כל העגבניות הללו הגיעו עם מנגולד, נבטים ותובל בבזיליקום תאילנדי ופלפל. אה, וכמובן, קלמרי.

סלט בניחוח ימי.

הקלמרי הסגול שהגיע על גבי הסלט היה עשוי כראוי [יום יבוא ואכין אחד כזה] והוגש כמעט שלם, מה שהוסיף כיף ילדותי בחיתוך שלו לביסים אנושיים. מנה של תענוג שפחות מתאימה לחורף לדעתי, אבל טעימה בכל ימות השנה. באסה קטנה שהשתחלה לה פנימה היתה שערה שמצאתי בסלט הנהדר, ובאסה קצת יותר גדולה היתה שהצוות לא הגיב בשום ביטוי של סליחה או העברת העניין הלאה [ואם הוא העביר - אז העברתי את האחריות למנהל]. אמנם שערה קטנה, אבל עדיין. חבל.

חסכתי מכם את תמונת השערה. אין על מה.

מה שנקרא במסעדה "סלט קיץ ירוק" התברר כהרבה חסה. הרבה מאוד חסה. וקצת מלפפונים פרוסים דק, עם ויניגרט טעים מעל. לא טרחתי לצלם את המנה, כי אין צורך בכך - גם עם דמיון של פקיד שומה אפשר לראות את התמונה בראש. לא בטוח שראויה להכנס תחת המנות הראשונות בעסקית - אולי אם מתמחרים את העסקית ב-10 שקלים פחות.

העיקריות הגיעו כמה דקות לאחר מכן, ונראו מפתות למדי. על הפסטה אני לא אפרט כי טעמתי ממנה ביס סמלי ולא מייצג, אז הרי לכם תמונה להפעלת הדמיון.

Legoman, striking again.

על נקניקיות העגל לעומת זאת, ירדתי בשיא הכוח. הן היו טעימות מאוד, רכות מאוד והריחו כמו אחד מהשלבים שבסולם לגן עדן. ליד זוג הנקניקיות [המכובדות בגודלן, יש לציין] הגיע סלט כרוב סגול חם שמעולם עוד לא טעמתי, עשוי עם בירה ותפוחי אדמה. לדעתי הסלט המדובר מביס בעשרות מונים את הכרוב הכבוש המקובל, ואפילו לקולסלו שאני כל כך אוהב. מכובד ביותר. ליד כל העניינים ישבה לה ברוסקטה עם רוטב ורדרד מעגבניות טריות - עוד סייד מחמיא לנקניקיות. בובה.

כל חלק מהמנה - מוצלח יותר מאחיו.

אז איך לסכם בקיצור? 7 במדד הזעתרן [69 שקלים על מנה ראשונה פירסט קלאס ומנה עיקרית משביעה וטעימה, בלי שתיה]. לא תצאו מפוצצים, אבל לגמרי מרוצים. מנת הסלט-מלא-חסה הורידה קצת, כמו גם היחס האדיש לשיערות באוכל. עדיין, אחזור לשם בשמחה פעם נוספת לטעום דברים חדשים.

ביוש.

זול בעיר הגדולה

23 ספטמבר, 2012

פה ושם בתל אביב

כמו שהכותרת רומזת - הפעם נתמקד בשני מקומות שיציעו לכם אוכל טעים וזול (ish) כשתסתובבו לכם רעבים ברחובות הלחים של בירת הבאוהאוס המקומית. הביקור הראשון היה בצהריי יום חם מהרגיל אחרי שריצה בחוף הילטון המתכווץ בצורה מדאיגה כחלק מסירוב חול אפריקאי להגיע לחופי הארץ (בשיא הרצינות. גוגל איט). התלבטות (קשה, יש לציין) בין מקום שנשמע כמו סודוקו ושכחתי את שמו כרגע, לבין פרנק, נגמר בתפיסת שולחן גבוה בסניף פרנק בבן יהודה.

שכונה.

הרושם הראשוני היה לא להיט, בלשון המעטה. מקום שנראה קצת שכונתי יותר ממה שמצופה, ואיש-נקניקיות שנראה כאילו שלפו אותו בזה הרגע מפול-מון בקופיפי, שהיה עסוק בשיחת טלפון כמעט 10 דקות בזמן שאנחנו ממתינים שהוא יציע לנו נקניקייה בחוסר חשק מוחלט.

צ'אבי.

נקניקיית עגל גדולה תמורת 26 מרשרשים חדשים, לא הכי זול, לא ממש יקר. הקטע המיוחד בפרנק, למי שלא מכיר, הוא שהם מכינים את הנקניקיות שלהם בעצמם. לצערי לא ניחנתי ביכולת לפרק נקניקיה למרכיביה, וטוב שכך, אז אני לא באמת יכול לדעת כמה טובים המרכיבים - אבל נסמוך על כבוד הבעלים. חשוב לציין שהם מבשלים את הנקניקיות בטיגון, ולא בשליקה נוראית (חכם ניו יורקי אמר לי פעם, שמים שמשמשים לבישול נקניקיות, משולים למי ביוב. קניתי).

Purple Haze :)

נקניקיה שמנה במיוחד הגיעה בלחמניה רכה וטובה, עם כרוב כבוש, מיונז וחרדל (כבר אמרתי פעם שאני גרופי של מיונז וחרדל ביחד? שילוב אורגזמתי). מנה פשוטה וטעימה - אין הרבה מה להוסיף. הנקניקיה טובה ומריחה כמו משהו שיעלם תוך רגע אם יישאר לבדו על השולחן. גם הלחמניה - בת לוויה מושלמת, בגודל האידאלי וברכות הרצויה. אי אפשר היה לבקש הרבה יותר מזה - טעים, משביע למדי לבנות ו/או לבעלי קיבה בינונית, ואם אתם לא עונים על אף אחת מהקטגוריות - תמיד אפשר להזמין גם תפוחי אדמה להשלים פערים תמורת שבעה שקלים נוספים. 

כל ביקור בתל אביב תמיד עובר לי מהר, וכך היה גם באותו היום. לקראת ערב הלכתי עם ידידה לאכול ארוחה קלה (בדיעבד התבררה כקלה מדי, כשמצאנו את עצמנו בטוני וספה ב-3 לפנות בוקר מחכים בתאווה למגש פפרוני שייצא לזרועותינו). בהתחשב בעובדה שהיא מקומית, שמעתי לעצתה וכיוונו עצמנו לפלאפל שזכור לה כטוב במיוחד ליד כיכר מלכי ישראל. שמו המקורי: פלאפל הכיכר.

יש גם שניצל.

אבא ובן (ניחוש פרוע) לקחו את ההזמנה שלנו באדיבות לא אופיינית לפלאפליות שביקרתי בהן במהלך חיי, והגישו לנו את המנה. 17 שקלים למנה רגילה (כן, אפשר למצוא יותר זול מזה..), אבל איזו מנה.

אני לא מגזים כשאני אומר שזה אחד הפלאפלים היותר טובים שאכלתי בחיים, אם לא ה-. הקטע הוא שאני לא זוכר מתי אכלתי אחד טוב יותר, אבל יש לי נטייה להתלהב יותר מדי כשאני טועם משהו שמשגע לי את החושים - ואז אני שוכח כמעט כל מה שהיה לפני.

Perfection in a Pita

פלאפל ירוק, גדול, טרי, רך בטירוף עם טחינה א"א ותוספות כפי שאתם אוהבים. אני בדרך כלל בוחר חומוס-חריף, כרוב לבן ובצל - המלצה חמה. יופי של מנה, אמנם לא פלאפל שאפשר להגדיר כזול - אבל בהחלט זול ביחס למנה באותו סדר גודל במסעדה אחרת בסביבה. אה, למי שתהה היכן בדיוק, הכתובת המדוייקת היא אבן גבירול 79.

שורה תחתונה - לא צריך להיות גאון כדי להבין שאוכל מטוגן וחם הולך יד ביד עם בצק אפוי מסוג כלשהו כמו דגל ותורן, נענע ותה או קולה ורום. מה שכן, צריך את החוש הבסיסי לאיך ליצור את האוכל המטוגן הנכון ולהגיש אותו כראוי - מה ששתי המזללות עשו בהצלחה. בקשר למחיר? אני עוד אמצא דברים זולים יותר. מתישהו. איפשהו. עד אז - שבת שלום וחודשים-חסרי-חגים שמחים לכולם.

אוכל רחוב

ספטמבר, 2012
דנמרק וגרמניה

אז אחרי שבועיים אדירים באקלים מרענן אם כי נטול שמש, הגיע השלב של הנחיתה בארץ. הגוף כאן אבל הראש עדיין חצי שם - מה שאומר שזה זמן מושלם לפוסט נוסף מארצות נכר. הפעם, כמו שכבר הבנתם - מאכלי רחוב.

קופנהגן השווה

בואו נתחיל ונאמר שמטבח הרחוב הדני מתאפיין, כמו השכן הדרומי שלו מגרמניה, בעיקר בנקניקיות ונקניקים. עגלות מפוזרות ברחבי מרכז העיר לרווחת התושבים והתיירים, ואפשר למצוא שם נשנושים וארוחות במחירים די נוחים ביחס למסעדות ג'אנק פוד בינלאומיות שלא נזכיר את שמן (מתחרז עם מרטין לותר קינג, למשל). אז בחרתי לי דוכן חביב ברחוב סטרוגט ההומה H&Mים ואנשים, ויצאתי לדרך.

דוכן מבורך

הלכתי על בטוח - נקניקיית עוף מאורכת ופשוטה. ואז הגיעו התוספות ולקח לי דקה להתאפס על עצמי - לא הייתי מוכן לזה. נסגרתי על תוספות בצליות - בצל טרי ובצל מטוגן (בבלילה סטייל KFC) ומלפפונים חמוצים ענקיים. סטייה קטנה שלי גורמת לי לקחת תמיד נקניקיות עם מיונז וחרדל - יש לי סלידת-קטשופ מלידה בערך. 

מלא בצלים ועוד בצלים

התיישבתי לי על ספסל ליד פנסיונרית מקומית שזרקה פיסות לחם לכמה יונים אמיצות, והתחלתי לבלוס. קודם כל - הלחמניה (ויש להם לחמניות ומאפים אלוהיים!) הייתה קטנטנה כמו שבחיים לא ראיתי. זה מגדיל את אשליית הנקניקיה הארוכה (אהמ.). וזה היה טעים. שני סוגי הבצלים מגניבים את החך ביחד, כשאחד קריספי מאוד והשני בצלי מאוד, והמלפפון החמוץ בטעם שונה ממה שאני רגיל - אבל הרגיש הרבה יותר הום-מייד, עם נגיעה של שמיר.

Street food for a reason

כיף של מנה! עלה משהו כמו 15 שקל, שאמנם בארץ היה יכול להביא לשובע רציני יותר בדמות מנה וחצי של פלאפל - אבל שם זה זיל הזול וכיף לאכול.

המלצה קטנה שאמורה להיות ברורה מאליו, ובכל זאת אני נפלתי לפיתוי - אל תקנו את הנקניקיה שלכם בסבן-אילבן! הם בכל פינה, ומציעים בערך באותו מחיר. אבל זה פשוט גועל נפש, ויסלחו לי בעלי הרשת הענקית. נכנסתם לקנות משהו? תצאו בנימוס החוצה, תתקדמו 15 מטר ותמצאו דוכן רחוב.

רע!

טוב..

ועכשיו - שינוי מדינה, שינוי עיר. המבורג, גרמניה. כידוע, גרמנים חובבי נקניקיות בכל מצב ושעה אפשרית. מה שאומר שגם ברחובות העיר תוכלו למצוא אותן - אם כי לא בשפע כמו שאפשר לחשוב. גם כאן, ברחוב הקניות המרכזי - שלא אנסה אפילו לכתוב את השם שלו (מתחיל במ' ונמשך לאורך 14 אותיות בערך) - מצאתי לי דוכן\בר שמציע מאכלים מהירים ומקומיים.

That's how they roll...

ברוב תמימותי ניגשתי למוכרת וביקשתי הוט-דוג. היא כמעט טרפה אותי במבט שלה. "נו הוט דוג!" נבחה עליי. ולידי כולם אוכלים נקניקיות! אחרי כמה שניות נוספות של נפנופי ידיים ומלמולים בגרמנית קלוקלת הצבעתי על הקארי-וורסט (או בלשון עם זר - Currywurst). ואז היא הבינה אותי. הטעות כמובן הייתה שלי כשהתייחסתי לנקניק היקר שלהם בתור נקניקייה. אופסי.

בזריזות (4 שניות בלחץ) הכינו לי את המנה - נקניק חתוך ברוטב אדום (קטשופ מתובל היטב בקארי) עם אבקת קארי ממעל. לא שאלתי, ולא רציתי לשאול, ממה עשוייה הנקניקיה (נקניק!!) וכשחזרתי לארץ גיליתי שחטאתי גם כאן (הפעם הנוספת הייתה במודע.. פוסט שעוד יגיע) ואכלתי בשר חזיר. מה שכן, זה היה טעים בטירוף.

נקניק חטאים

אבל חטאים טעימים

המנה (3 יורו לקטן - שוב, 15 שקל) לא תשביע אדם בוגר אבל אחותה הגדולה ב10 שקלים תוספת תעשה את העבודה. הנקניק מוגש בקערית נייר, לצד לחמניה עגולה רכה, שעוזרת בספיגת הטעמים מהרוטב האדמדם. כמו דג מרוקאי, רק עם חריף אחר. וחזיר.

מי שטוב לו ושמח שיגמור הכל

למרות התיבול הכבד, שאני לא חסיד גדול של דברים כאלה - המנה הייתה מעולה, מחממת ביום הסגרירי האופייני כל כך לעיר המפעלים הצפונית ואפילו טיפונת חריפה וממש הצטערתי שניסיתי אותה רק ב20 דקות שלפני הרכבת שלי חזרה לדנמרק.

שורה תחתונה - אחלה נקניקיות ונקניקים שם באירופה הקרירה. גם הזולים שבהם. פרוסט.