יבנה מונטיפיורי

24 ספטמבר, 2012

מונטיפיורי 31, תל אביב

בלי הרבה פתיחים וסיפורים - לשם שינוי - הפעם: ביקור ביבנה מונטיפיורי של רושפלד בתל אביב. כמצופה מהמעמד, התכוננתי לארוחה מקורית וטעימה בטירוף, שיהיו לי רק דברים טובים לכתוב עליה, ויהיה פוסט קליל ואדיר. אז"ש. 

רושם ראשוני זה לא הכל

קודם כל המקום. מעוצב בפשטות אבל עם קלאסה, עם הרבה עץ כהה (מהגוני, נראה לי שקוראים אותו), בר מכובד ומזמין ומנורות עגלגלות ובוהקות שמפזרות את אורן לכל כיוון. ברקע מוזיקה חביבה משנות ה-60 של המאה הקודמת מאפשרת לקיים שיחה בטונים נורמליים ובכיף. המלצרית הגיעה ופרסה בפנינו את התפריט העסקי המגוון והרחב, יחד עם המנות המיוחדות של היום. השתכנעתי - והלכתי על הספיישל של היום - פאד קפאו - אורז עם בשר טחון בסגנון אסיאתי, עם עשבי תיבול שונים וביצת עין ממעל. נשמע מבטיח ביותר. אבל כל דבר בעתו.

פתחנו את הארוחה בשישבוריק - כיסוני טלה עם גבינת עזים. כיסון, יותר נכון. כיס, אפילו. הכיס הגיע על מצע של רוטב צהבהב - יוגורט בתוספת כמון ולדעתי גם כורכום היה שם בשפע. הוא היה רך להפליא והרוטב התאים לו בצבע ובטעם. גם תוכן הכיסון היה ראוי לשבח - בשר מעולה, מבושל היטב אבל ההפך הגמור מיבש. הגבינה נעלמה מעיניי אבל הורגשה בעדינות של ממש. תענוג של מנת פתיחה חוץ ממחסור קל במלח.

צהוב זה טוב

חפשו את הגבינה. בהצלחה.

אאוצ'. אז הגיעה הנפילה. הפאד קפאו (שאגב, המלצרית אפילו לא הצליחה להגיד את שמו כראוי, ועבודת גוגל היתה דרושה כדי להבין בהתחלה מהי המנה) נחתה על השולחן, ואיתה גל של אכזבות.

אפילו לא פוטוגני

התיבול היה פשוט אלים. אם במנה הראשונה היה חסר קצת מלח, כאן כמו באו לפצות על זה. יותר מדי מהכל. אי אפשר היה להבדיל בין קצוות טעמי תבלינים כלשהם. הפטרוזיליה, שכיסתה חצי מנה, לא הוסיפה הרבה מבחינה אסטתית ולא מבחינת הטעם והמרקם. הבשר היה יבש - או שהושאר בחוץ אחרי שהוכן, או שפשוט בושל יתר על המידה. אפילו העין שכיסתה את הערמה היתה לא טובה - צד תחתון שרוף וצד עליון נא ובלתי אכיל למשעי (וזה מפי חובב עין נוזלית מושבע). הכל התחבר למנה אחת (גדושה, יש לאמר) שפשוט כאב לי פיזית לאכול ממנה. מיותר לומר שחצי צלחת נשארה מלאה, מתבוססת בתערובת התבלינים והרטבים הקיצונית בדרך לזבל ולמדיח.

Seriously now?

לי המנה נראתה ככה, אבל אולי אני מגזים. ואולי המטבח הגזים.

בצד השני של השולחן, אמי בחרה להמר על ההמבורגר שהיה מאכזב גם הוא. בגלל שלא אכלתי ממנו ממש, לא אפרט יותר מדי - רק אומר שגם שם הבשר היה על סף הנורא ואיום.

לצד ההמבורגר הגיע צ'יפס - שהיה פשוט בדיחה ובושה להגיש דבר כזה תחת קטגוריה "צ'יפס". אלו היו מקלות תפוחי אדמה מושחמים, רכים, נפולים ותפלים. חיש מהר החלפנו אותם בצלחת של שעועית - שפיצתה קצת על הזוועות שהתרחשו באותו הזמן סביבה - מבושלת כראוי, רכה-קשה באחוזים נכונים, ועוזרת להעביר את הטעם החזק של הפאד.

שעועית נחמה

ציפיתי להרבה כשחשבתי על מקום לאכול ופשוט הייתי עצוב בסוף הארוחה. אין דבר שיותר מאכזב מארוחה עם ציפיות גבוהות שמתגלה כעינוי ללשון ולקיבה, ושהשיא בה הוא בקבוק פפסי (פפסי!) שעוזר לשטוף את איזור הלוע. אני באמת רוצה לחשוב שזו הייתה נפילה מקרית ולא מייצגת, ואולי אחזור לנסות מנות אחרות שמרחוק לפחות, נראו טוב הרבה יותר.

ובנימה אחרת - מועדים לשמחה!