קפה סוניה

20 מאי, 2014
סמטה אלמונית 1, תל אביב-יפו

לפני כמעט שנתיים ביקרתי בסוניה בפעם הראשונה, מה שהפך במהרה לפוסט השני בבלוג. כשאני קורא אותו היום זה מרגיש לי קצת מוזר, במיוחד בהתחשב בזה שאף פעם לא קראתי באמת פוסט מתחילתו ועד סופו, לא בזמן הכתיבה. בכל אופן, דרישה מצד חבר לבית קפה סולידי איפשהו באיזור השוק גרמה לקפה סוניה לקפוץ אצלי בראש וכך מצאנו את עצמנו שם לצהריים ביום בהיר ואביבי.

אחלה משחק עם סמל העירייה הקודם

אז למי שעוד לא מכיר את המקום, הוא צבעוני מאוד וביתי למדי, עם חצר פנימית חמודה ומלאה ציורי קיר [ראינו אחד בזמן לידתו, כבוד!] עצים בכל פינה והרבה מאוד ציפורים. אז למי מכם שנרתע מנשירת עצים ונחיתת מחטי אורנים [או עץ מחטי אחר] על ראשו ושולחנו - זה לא המקום בשבילכם. גם לאלו מכם שרגישים לציפורי דרור שובבות וללשלשת שעלולה למצוא את דרכה לצלחתם - המנעו.

לא נכביר במילים, כי אין יותר מדי מה לומר. התחלנו בטוסט דורותי עם גבינת גאודה, עגבניה ופסטו בלחם שחור, שהגיע לצד כמה עגבניות שרי וזיתים והיה טוסט כמו שטוסט צריך להיות - פריך במידה, גבינה מותכת היטב, ותכולה פשוטה ולא מורכבת מדי.

יחד עם הטוסט הגיעו נקניקיות מבשר לבן ורוזמרין, לצד כמה מלפפונים חמוצים וערימת חרדל תעשייתי [לא שאני מתלונן, אני חסיד גדול של הצהוב הזה]. אני יוצא מנקודת הנחה שהבשר לא נטחן במטבח והנקניקיות לא הוכנו במקום, ושואל את עצמי שתי שאלות: הראשונה - למה שתגישו מנה כזו? אמנם זה היה טעים ונחמד, אבל זו לא סיבה מספקת. שאלה שניה היא - למה לעזאזל הזמנתי את זה? ראו הסבר לשאלה הקודמת. אגב, אם אני טועה וזה נעשה במקום - אשמח להארה!

לא החלטתי מה אני חושב על צורת ההגשה.

התקדמנו הלאה למנה המרכזית - שקשוקה יוונית מהמון עלי תרד, גבינה בולגרית ושתי ביצים עגלגלות. לשקשקוקות תרד יש נטייה להפוך לנוזליות במיוחד וכך גם היה במקרה הנוכחי - המון נוזלי תרד במחבת היצוקה, ועליהם נחו העלים עצמם יחד עם כל התוספות. הביצים היו לא-עשויות בדיוק במידה הנכונה, מספיק כדי להיות מבושל ובו בזמן לנזול ולהצהיב הכל בחן. הלחם ה-so called מרוקאי שמגיע עם השקשוקה לא רע בכלל, כשהסלט הוא בעצם ערימה של ירקות חתוכים [אבל במחשבה שניה, זו ההגדרה של סלט]. סך הכל, נחמד.

לחם מרוקאי - זה לא.

גם הפעם סגרנו את הארוחה בנימה מתוקה, בדמות קראמבל בננות עם גלידת וניל. הגלידה היתה משובצת בוניל אמיתי, והקראמבל היה חם ופריך מהביס הראשון. מתוק-בננתי, עם מרקם מיוחד שכזה [כנראה שזה מה שקורה כשמתיכים בננה], בסיס שוקולדי והנאה שקטה ובטוחה.

קפה סוניה הוא עדיין בית קפה. אמנם לא ניסיתי כאן קפה עדיין, אבל האוכל הוא אוכל בית-קפה-י, לא משהו מפיל במיוחד, נחמד מאוד לארוחת צהריים קלה או בראנץ' שישי חביב, מחירים לא זולים אבל לא יקרים באופן חריג [נקניקיות רוזמרי 25, טוסט דורותי 26, שקשוקה יוונית 52, קראמבל בננה 34], אווירה נעימה, לשלשת שפספסה את המנה העיקרית ב-3 ס"מ ושירות אדיב. 7 במדד הזעתרן.

ועדת קישוט בפעולה.

ביושוש, נשתמע אחרי סין.

בנציון 1

22 מאי, 2014
בן ציון 1, תל אביב-יפו

באופן ספונטני שמאפיין את השבועות האחרונים שלי מצאתי את עצמי עם שתי חברות בבנציון1 [שמעתה ייקרא פשוט בנציון], בר-מסעדה חדש שנפתח בצמוד לאוזן-בר, בכיכר מיכאל'ס, לתל אביבים הקיצוניים שביניכם. כשהגענו [באיזור רבע לשמונה בערב] המקום היה ריק לחלוטין מלבד שולחן אחד, כך שהתיישבנו ברוגע בחוץ ותוך רגע כבר הגיעו התפריטים לשולחן.

ברוכים הבאים.

לא היה לנו חשק אמיתי בארוחה ארוחתית, אז הגענו במהירות לעיקר. התלבטתי מעט בין דגים כבושים עם קרם פרש וקלאב סנדביץ', אבל בסוף הלכתי על מה שנשמע משביע יותר [מודה, הייתי רעב] - הסנדוויץ'. מה היה בו? די פשוט - פרגית, בייקון, רוטב טרטר, חסה ועגבניה. אז נתחיל מהגודל - לא עצום, אבל גם לא קטן בכלל. שני משולשים, עם לחם קלוי מבחוץ [אבל בלי חתיכת לחם עסיסית בפנים. מוניקה ורוס היו כועסים], פרגית עסיסית ושמנמנה, כמות מכובדת של חתיכות בייקון, חסה פריכה מאוד ורוטב טרטר נהדר [מיונז, צלפים, מלפפונים חמוצים ובצל סגול] היוו יופי של סנדוויץ' מוצלח [ומפתיע, אני חייב להודות]. הדבר היחיד שהיה חסר לי שם היה קולסלאו, בצד, ערימה קטנה ומחייכת.

זה לא רק נראה טוב.

קרוב מדי?

חוץ מהסנדוויץ', ניסינו גם את הצ'יפס, שהופיע בדמות חתיכות גדולות של תפוחי אדמה בקליפתם, עם גרידת לימון מעל. היה משמח לראות את גרידת הלימון, שמוסיפה כל כך הרבה, במה שאני יכול רק לפרש כהשראה מויטרינה, והשראה מבורכת. אני עדיין מעדיף את הצ'יפס הדקיק על פני החתיכות העבות והגסות, אבל זו כבר העדפה אישית.

זה לא ויטרינה.

מנה עיקרית נוספת שניסינו היתה הרביולי לאבנה, שילוב שגם אם אינו חדש - עוד לא נתקלתי בו מעולם. המנה היתה קטנה [אולי נפלו כמה רביולים בדרך מהמטבח לשולחן?] והכילה רק חמישה רביולי, אבל בזה מסתכם הצד השלילי. הבצק היה נימוח כמעט כמו המילוי, טעם הזעתר והלאבנה הביס כל טעם אחר שהיה עלול להשתרבב פנימה, וסך הכל הביצוע היה מעולה. גם התוספות הקטנות שהגיעו עם המנה כמו הזיתים ועלי המנגולד תרמו לחגיגה בפה. ואז נכנס שוב הצד השלילי - זה פשוט נגמר מהר מדי.

סה טו. אבל הטעם, הו הטעם.

לקינוח ניסינו את הפרנץ' טוסט שהמלצרית המליצה עליו בלהט ומהר מאוד הבנו גם למה. מדובר בשתי פיסות עבות של ספק-לחם-ספק-עוגה, עשויות כפרנץ' טוסט עם מלא מסקרפונה ואבקת סוכר, רוטב תותים ודובדבנים שלמים מעל. הביסים היו אווריריים מאוד והמתיקות הכניסה לשכרון חושים קטן תוך רגעים ספורים. החלק הבצקי, שוב, נגמר מהר מדי, ואז המשכנו לבלוע מסקרפונה ודובדבנים, מה שהתברר כתענוג בפני עצמו.

היה אפשר לפרגן בעוד איזו חתיכה או שתיים.

הופתעתי ממה שטעמתי בבנציון, לטובה. הכל היה טעים מאוד, השירות היה סופר-אדיב והמיקום מנצח [אולי קצת הומה מדי]. הצד השלילי של הסיפור הוא בעיקר גודל המנות, שהיה קטן ממה שאפשר היה לצפות, עם דגש על הרביולי, הצ'יפס והפרנץ' טוסט. המחיר לא היה זול, אבל גם לא יקר מאוד [קלאב סנדוויץ' פרגית ובייקון 44, רביולי לאבנה זעתר 48, צ'יפס 16, פרנץ' טוסט מסקרפונה 34]. אני רואה את עצמי חוזר לשם לנשנוש או ארוחת ערב קלה בלי שום ספק. 8 במדד על הטעמים הנפלאים שנגמרו מהר מדי.

באותה נשימה והזדמנות, באותו הערב יצא לדרך פסטיבל התיאטרון, "תלוי במקום", שהמשיך לאורך כל סוף השבוע, והיה פשוט כיף לראות ולשמוע את ההופעות והאירועים השונים שהיו בו. הספקתי גם להתחתן [בכאילו, אני מקווה] הודות לפסטיבלון הזה. אז השנה הוא נגמר כבר, אבל שתדעו שדברים כאלה קיימים וזה פה ממש ליד.

מסקל

13 מאי, 2014
ויטל 2, תל אביב-יפו

כששאלתי אנשים את השאלה הפשוטה 'מסקל או טאקריה?', בערך 69% פלטו מסקל בלי לחשוב פעמיים. אז בטאקריה כבר יצא לי לבקר, גם אם רק לביקור קצר ולא מקיף כלל. בדונקי חוויתי near-death-experience פעם אחת הודות לבשר מפוקפק [לדעתי, לפחות] וייקח עוד קצת זמן עד שאחזור לשם. על מקסיקנה לא שמעתי עדיין מילה טובה אחת, ואת מקס-אנד-קו אני מכיר כבר מספיק טוב. אז מסקל נבחרה בתור המקסיקנית התורנית, ולדרכנו יצאנו.

פרידה בהופעת אורח

אז הדבר הראשון שהבנתי כשהגענו - זו לא ממש מסעדה. יותר בר או פאב צבעוני מאוד ורועש במידה, מלא באנשים ואלמנטים מקסיקניים, יותר או פחות. המקום היה מלא באנשים והתברר שלהזמין מקום מראש היה רעיון לא רע בכלל - קיבלנו את שולחננו ליד החלונות הפתוחים לרווחה, צמודים לשולחן אחר מהצד החיצוני. האיזור אגב כולו די מגניב בשעות הערב, כמו שאני מגלה כל פעם מחדש ויש אווירה צעירה ולאו-דווקא ישראלית כשמשוטטים שם בפלורנטין.

מדריך למשתמש המתחיל.

התפריט בנוי בצורה די מוזרה ודי מורכב להבין בהתחלה מה קודם למה, אבל עם קצת זמן ופוקוס, זה אפשרי לגמרי. אפילו מצויין בו את כל המנות נטולות הגלוטן ואת רמת החריפות של המנה. באמצע תוכלו גם למצוא הוראות, די שימושיות למען האמת, לאכילת טאקוס בצורה נכונה. מלצרית אחת קצת הלחיצה אותנו והיתה מאוד עצבנית, אבל כשהגיע זמננו להזמין הגיעה דווקא אחת חביבה ורגועה, שאפילו עזרה בבחירות. בין ההזמנה לבין הגעת המנות, הוגשו לנו לשולחן שתי סלסות - אחת אדומה וחריפה נהדרת, והשניה ירוקה שהעלתה בי רצון לחזור לקוסטה ריקה לכמה רגעים.

Let's Salsa!

התחלנו מסביצ'ה בורי שהגיע עם עגבניות, בצל וכוסברה [וכביכול גם אבוקדו, שלא הורגש בכלל]. ההגשה היתה חביבה ביותר, בגביע שקוף וגבוה, והמנה עצמה היתה לא רעה כלל. סביצ'ה עם רכיבים טריים וטובים, טוב ככל הסביצ'-ים האחרים שניסיתי לפני כן ומרענן כמוהם.

תוך כדי נשנוש הסביצ'ה הגיעה גם השתייה. הבלאדי מריה היתה חריפה מטבסקו ולא בהכרח חריפה מיותר מדי אלכוהול. אני פחות בקטע של מריות כאלה, אולי באמת בטיסה הבאה אנסה אחת ואהנה ממנה יותר [אומאמי ועניינים]. המרגריטה הקפואה היתה מוצלחת באופן מפתיע, מרעננת מאוד ומרירה בטעם טוב.

תנאי תאורה קשים חייבו פלאש. עמכם הסליחה.

לאחר מכן האנצ'ילדס רוחס הגיעו. רוטב כתום-אדום [ומפתיע, אם לא מודעים לזה שהוא מכיל שמנת] מעל, יחד עם גבינה מגורדת, מלא בצל וקצת כוסברה, כיסו את האנצ'ילדס הבהירים שהיו ממולאים בבשר בקר. כל ביס היה עסיסי ונוטף תערובת נוזלים נהדרת של בשר, עגבניות ושמנת, ועם קצת תוספת של הסלסה החריפה מתחילת הארוחה כל ביס השתדרג בכמה מונים. המרירות, החריפות והקריספיות [אם אפשר להגדיר את זה כך] של הבצל החי - היתה עוד רובד נהדר במנה.

איפה? איפה?

אהא, אוקיי.

כדי לסגור את פינת הרעב [שעדיין היה בסביבה בשלב הזה] הזמנו גם טאקוס. בחרנו במנה שנקראת אל פסטור - טאקוס עם סטייק קצוץ במרינדת אננס וצ'ילי, בצלים, כוסברה וסלסת אבוקדו. אז קודם כל, זה היה די קטן. לא די קטן, ממש קטן. כל טאקו היה ברדיוס של כ-5 ס"מ, ונראה לי שאני מפרגן. טורטיית הבסיס של הטאקו היתה טובה מאוד, הבשר היה סיבי מאוד, עם רגעים קצת פחות לעיסים, וכל מה שנוסף מעל היה חביב מאוד, עם דגש על האבוקדו. האננס היה כמעט בלתי מורגש אבל לפרקים היה אפשר להבחין במשהו מתקתק מסתתר בבשר.

כדי לסיים באקורד מתוק, ניסינו שני קינוחים מהרשימה המצומצמת המוצעת [אני בעד תפריט מצומצם, אגב. כל המרבה הרי זה לא משובח]. פאלטאס [Paletas] הם קרטיבים מקסיקניים [אם בא לכם לשטוף את העיניים, פינטרסט קיים] מרכיבים טבעיים, שבמסקל מוצעים בכמה וכמה טעמים משתנים. אנחנו בחרנו במנגו-צ'ילי, שבו המנגו היה דומיננטי הרבה יותר. אפשר היה לראות חתיכת צ'ילי כמעט בכל ביס, אבל הוא לא הורגש כמעט כלל בהתחלה ורק לאחר כמה וכמה ביסים פתאום הוא נכנס לתמונה.

אני קורא לזה: "פאלטס ופנים מרוצות".

הקינוח השני היה צ'ורוס. מעולם עוד לא טעמתי צ'ורוס לפני כן, והופתעתי לגלות גרסא טעימה יותר של מה שתיארתי לעצמי בראש. המנה כוללת שלושה צ'ורוס צנועים, לצד קערית של ממרח משוקולד מריר שאפשר היה לאכול ממנו ככה סתם. אז הצ'ורוס היו קריספיים מבחוץ ורכים מבפנים, מתוקים, כיפיים ובעיקר מנחמים מאוד, במיוחד עם שליכטת שוקולד עליהם.

אם אין דונאטס, נאכל צ'ורוס

אז סיכומיישן? אוכל טעים ברובו, מנות לא גדולות במיוחד [בלשון המעטה], אלכוהול מעניין, אווירה טובה, שירות בינוני ומחירים גבוהים בצורה לא פרופורציונאלית ממש [סביצ'ה 42, אנצ'ילדאס רוחס 52, טאקוס אל פסטור 34, בלאדי מריה 40, מרגריטה קפואה 34, פאלטאס 14 ליחידה, צ'ורוס 24 לשלישייה] מעלים סימן שאלה קטן על כמה שווה המקום ביקור. בשורה התחתונה, אני שמח מאוד שניסיתי, אבל אם אחזור, לא אלך רעב, זה בטוח. מה שנותר לבדוק הוא האם העסקית היא כבר עניין משתלם יותר. עד אז, 6 במדד שלנו, על תמורה לא מוצדקת מספיק לכסף ואוכל שלא העיף לאף אחד מאיתנו את הסומבררו.

אדיוס מוצ'אצ'וס.

גדרה 26

5 מאי, 2014
גדרה 26, תל אביב-יפו

עוד אחד מהמקומות שתמיד יוצא לעבור דרכם, להסתכל פנימה, לפזול מבט לצלחות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות, הוא גדרה 26, בפינה של שוק הכרמל, ליד המנזר המיתולוגי [שכנראה הגיע הזמן שאבקר בו סוף סוף]. קצת לפני התחבטנו בשאלה האם לבחור בגדרה או בבאיירן לעסקית צהריים, אבל בגלל שאת באיירן כבר ניסיתי - החלטנו ללכת על הלא נודע.

אז גדרה היא מעין מסעדת שוק של אחד אמיר קרונברג, שמוצאו חריג ומעניין - חצי שוודי וחצי עיראקי. השילוב הזה בא לידי במסעדה עצמה במנות שמוצעות בה - מעין קפיצה בין שני קצוות הספקטרום - המטבח העיראקי מצד אחד והשוודי מהצד השני. אני באופן אישי חובב-נורדים ידוע, ולא היה צריך הרבה יותר מדי כדי לשכנע אותי ללכת לנסות את סודות המסעדה.

הזמנו מקום, אבל היה ריק למדי ועושה רושם שזה לא באמת הכרחי. החלק הפנימי נראה הומה יותר מהמרפסת הקטנה שבחוץ, אז החלטנו להתמקם בה, משקיפים על המדרחוב הקטנטן מצד אחד, וסלסלאות הירקות מהצד השני. מסתדר מאוד עם תדמית המסעדה כמסעדת שוק, למרות שאם אווירת שוק זה מה שאתם מחפשים - לא הגעתם למקום הנכון.

המלצר שקיבל אותנו הגיש לנו את התפריטים במהרה והוסיף כמה מילים על מנות מיוחדות שהוצעו באותו היום ולא הופיעו בתפריט. כמה דקות של התלבטויות הסתיימו בהחלטות ומיד כשביצענו את ההזמנה כבר הגיעו לשולחן שתי פרוסות לחם לבן - פשוטות מאוד, עבות מאוד וכיפיות מאוד, במיוחד עם הטחינה, הפסטו והכרוב החמוץ שהגיעו להרגיע את הבטן עד שהאוכל יגיע.

הרגשה של בית.

התחלנו עם מנת הכבד הקצוץ, שהגיע עם בצל חרוך ומעט חרדל. מנה מכובדת בגודלה עבור ראשונה, כשהטעם של הכבד הקצוץ - הוא טעם של כבד קצוץ. טעים מאוד, נעים, לא היו טוויסטים הזויים בכבד עצמו, אבל שמחתי לגלות שהשילוב של החרדל עם הכבד - חריף ובועט בדיוק במידה.

חרפרף מתקתק שכזה.

סשימי הסלמון היה הבא בתור. פרוסות מעט עבות ממה שאפשר היה לצפות, אבל דג טרי [ממש כאילו משו אותו עכשיו מנהר קריר בהרים של שוודיה]. התיבול היה עדין וכמעט שאינו מורגש, כשדווקא חתיכות הסלק הקטנות הורגשו והיו חביבות. הכרוב שנשאר על השולחן מקודם לכן התאים גם לביסים של הסשימי, כמו גם [באופן מעניין מאוד] הטחינה.

והופ קדימה לעיקריות. לינגוויני תרד עם עגבניות צלויות, בזיליקום, ריקוטה ומנצג'ו היתה אחת מהן. הפסטה היתה עשויה מעולה, ממש טיפה מעבר לאל-דנטה, והכל יחדיו היה טעים למדי ונחמד. אבל נחמד מסכם את זה. לא היה כאן שום דבר חריג, מרענן, מיוחד או מחדש, אבל הביצוע היה מוצלח והרכיבים היו מעולים. אם בא לכם ללכת על בטוח - זו המנה בשבילכם.

העיקרית השניה שניסינו היתה כדורי הבשר השוודיים, כראוי למסעדה שהשף שלה הוא חצי ויקינג. אז אני חייב לספר קודם כל על הביס הראשון והבום שהגיע איתו - מכת מלח עצומה. זה לא היה באמת ביס, אלא טעימה מרוטב השמנת-פלפל של כדורי הבשר, בלי שום דבר נוסף. חשבתי שנפלתי קשה. ואז החלטתי לאכול כפי שהתכוון המשורר - חתיכת בשר, ניגוב מהרוטב, קצת פירה וקצת מריבת פירות היער - וראיתי את שערי גן עדן. שילוב פשוט מטריף של כל הרכיבים הללו יחדיו, עם כל הטעמים השונים כל כך. כמה שבא לי לטעום שם מנות נוספות - אני משוכנע שגם בפעם הבאה אקח את זו.

השילוש הקדוש החדש?

בסופו של דבר הגיע שלב הקינוחים ותשמחו לשמוע שכל קינוח שם עולה 17 שקלים בלבד. כן, זה לא אמין, אבל נשבע לכם, בת'ור ובאיקאה [ספיקינג אוף, אל תראו ת'ור. אם אתם בקטע של ויקינגים, תראו Vikings, זה פשוט הרבה יותר טוב]. תפריט קינוחים לא היה ממש - המלצר פשוט אמר לנו מה יש באותו הזמן - ועם זה הלכנו.

אקזיביט א' היה מוס שוקולד קצר. סקופ נדיב של מוס דחוס מספיק ומוצק מספיק כדי שאני אוהב אותו. הוא היה פשוט מאוד, מתוק מאוד וקר מאוד. השקדים מלמעלה הוסיפו המון לדעתי, במליחות ובקראנצ'יות, וקינוח א' עבר בהצלחה.

כמה דקות של רגיעה ומים קרירים הובילו לקינוח השני, שהיה קר יותר ואף מוצלח יותר מקודמו, בדמות סורבה קלמנטינות. גילוי נאות מסורתי - קלמנטינות זה לא הקאפ אוף טי שלי, בדמותן הטבעית. יותר מדי עבודה ולכלוך בשביל רווח קטן למדי וטעם תפוזי בכאילו - זה לא זה. אממה, הסורבה היה פשוט נהדר. מתוק-חמצמץ, מרענן מאוד, עם חתיכות קלמנטינה [שלא דרשו עבודה ממני ולא לכלכו אותי!] - פשוט כיף כתום וקפוא. אקורד סיום נהדר לארוחה.

איך אסכם? סופסוף הגעתי לאכול במקום שסימנתי כבר מהביקור הראשון שלי בשוק כשרק עברתי לעיר, ותודה לאל שזה קרה. צוות חביב ואדיב, אווירה רגועה [למרות שכנראה נהיית לחוצה יותר בעתות עומס], הרגשה נעימה, אוכל מעולה ולא בהכרח רגיל ומחיר זול עבור התמורה הנהדרת [48 שקלים לכבד קצוץ ולינגוויני תרד, 49 שקלים לכדורי הבשר השוודיים וסשימי סלמון, 17 שקלים למוס השוקולד ו-17 שקלים לסורבה הקלמנטינות]. אני שמח להודיע בקול ששון וקול שמחה, שיש לנו 10 מושלם ראשון בתולדות המדד הבעייתי!

בברכת מאי מועיל ומאושר.