20.6.2013

הבית התימני

19 יוני, 2013
הרצל 25, באר שבע

בימים האחרונים רצה לה תמונה ברשת [כמו התמונה הראשונה למטה], ששמחתי לראות כמה היא הפכה ויראלית - ולא בכדי. הממסד בארץ [במיוחד כל מה שקשור למוסדות הדתיים] די מבחיל בהתנהלות שלו והלוואי שמקומות נוספים ימשיכו לנקוט את עמדת הכשרות הלא רשמית [כמו בירושלים, למשל]. אז כשהבנתי שמקור התמונה במסעדה התימנית הותיקה בבאר שבע - גלי אושר היכו בי וכבר למחרת מצאתי סיבה מספקת ללכת ולאכול שם לראשונה.
ויראלי
הדוד התימני שמנהל, מבשל, ממלצר, מנקה ומפרסם את המקום קיבל אותנו במרץ ובהרבה ח' וע', והושיב אותנו בפינה בתוך החלל הביתי המצופה עץ, לא לפני שעברנו ליד תנור האבנים שהפיץ ריחות מטריפים לכל עבר. כשתגיעו לשם [אתם תגיעו לשם] - אל תורידו את העיניים מהקירות! בכל סיבוב מבט תמצאו פנינת שנינות מפתיעה אחרת, כמה מהן צירפתי כאן למטה...




פינת Fun with Maps - במרחק 57 מטרים מהבית התימני לפי גוגל [להערכתי - אולי 23] עומדת לה בניגוד מוחלט מסעדת ערביקה המדרדרת. מצד אחד, מסעדה ששאפה ליוקרה וגדולה אבל נותרה במקום, אם לא הלכה אחורה, כשמצד שני מסעדה שלא מתיימרת ליותר מדי ומגישה אוכלפשוט במחירים הגיוניים.

כזה קרוב, כזה רחוק

עוד לא התיישבנו וערימת סלטים נחתה על השולחן - מהכרוב הפשוט ביותר ועד לתירס-שמיר וחילבה ביתי [מצטער יוצאי צנעא, לא התחברתי]. שגרת-שיפודיות שתמיד מתקבלת אצלי בברכה, במיוחד עם הלאפות המטורפות שהגיעו כמה דקות לאחר מכן. מהר מאוד נתן [ההוא שעושה הכל] הגיע ובמקום להביא תפריט - שלא קיים מושג כזה במקום - שאל אותנו מה בא לנו לאכול - מרקים, בשרים או חרטא-ברטא? אז הלם התחלתי שיכול היה להגיע בעקבות ההצעה נמנע הודות לאלון מפוד-גבר שהספקתי לעיין בפוסט שלו על התימני ממש לפני שהגענו, והודות לו הלכנו על חרטא-ברטא אחד גדול לשלותנו. המלצתי - לכו על זה גם אתם אם זו הפעם הראשונה שלכם שם - זה יופי של הכל מהכל מהכל, שישביע אתכם גם אם חזרתם משבוע התנזרות מבשר במצפה-שקר-כלשהו.
אה-לה-אווזי
כמו סופגניות

אז במקום לעסוק בכרונולוגיה וסדר יציאת האוכל, נגיע ישר לעיקר, מהפחות מוצלח לבשר הכובש. הקוסקוס היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. הירקות והמרק האדום היו פשוטים וטובים, אבל הקוסקוס עצמו הרגיש תעשייתי וקופסתי מה שהוריד את הרצון להמשיך ולאסוף אותו לקיבתי.
הכל מהכל, כל קשר לתימן מקרי למדי

האורז עם הבמיה - גם כן בסיסי למדי, אבל אתוודה שטעמתי במיה מוצלחת הרבה יותר לצד קובות של סבתא עיראקית של חברה טובה, שתזכה לנינים אמן. אורז הוא אורז, מאכל מושלם ככל שיהיה בפני עצמו, יש גבול לקסמים שאפשר לעשות איתו כשהוא מוגש לבן מתחת לבמיות ידידותיות. אגב, כשנתן ראה שצלחת האורז כמעט התרוקנה הוא הגיח וביקש מאיתנו להפרד ממנה לשלום, ועשינו זאת עם כל המחוות והנפנופים.

ועכשיו לבשרים. מה היה שם? מפרומים אדומים ומכוסי שמן, חמימים וטעימים מאוד עד לבקשת ריפיל על הצלחת הספציפית. היו קציצות בשר מוצלחות גם כן, עם מנגולד, עגבניות ועוד ערימות שמן, בשר בקר רך עם סלרי וקישואים, מוצלח למדי גם הוא.

המנצח

בסופה של הארוחה קראנו למר בחור כדי לקבל חשבון ולהפרד לשלום - והוא הגיע, העיף מבט והודיע לנו את הסכום לפי הערכה של מה שאכלנו [שיטה מוזרה אך מגניבה, כשחושבים עליה] ויצא לנו 65 שקלים לנפש, כולל טיפ ושתיה קלה. דיל משתלם לארוחה בסדר גודל של מה שאכלנו [כולל ריפיל מפרומים!].
זירת הפשע

כל מה שנכתב עד עכשיו נכתב באחר הצהריים-ערב שבו חזרנו מהמסעדה כשעדיין שמחתי מזה שהספקתי לטעום גם את מטעמי התימני לפני סוף התואר והבטחתי לעצמי, לנתן ולחברים שעוד נחזור לארוחה נוספת בהקדם. ואז הגיע הלילה, ואיתו [מי שלא יכול לעמוד בטקסט על אוכל אחרי שהוא עובר את מערכת העיכול - זה הזמן לעבור למקום ורוד יותר] סדרת דייטים ארוכה, מתישה וממושכת עם האסלה בבית. בשקט לוקח קלקול הקיבה הזה את התואר "מלך קלקולי הקיבה" שלי, פשוט לא ידעתי ששרירי מערכת העיכול יכולים להתכווץ כל כך הרבה. בתחילת הלילה חשבתי שזה מקרי ורק אצלי - אבל בבוקר שמחתי לגלות שגם שני החברים שאיתם סעדתי סבלו כמוני אם לא יותר - ושאין לי איזה מחלת עיכול חשוכת מרפא.

אז עם כל הרצון הטוב והנטייה הראשונית לפרגן ולפרגן - שהאוכל טוב ופשוט, שבעל המקום מצחיק ושנון ושזו חוויה לאכול בבית התימני ואני בטוח אחזור לשם - אני לא יכול להגיד שהכל עדיין נכון. לחזור לשם כבר לא אחזור, למרות שסיכוי גבוה שזה מקרה חד פעמי ולא מייצג. השאפו על היציאה נגד הרבנות והגועל נפש שלהם עדיין ראוי לשבח אבל מה שכן, כמו שאמרה חברה פגועת קיבה - אולי במקום בצינור לילה, במקרה שלנו כלבוטק היתה תכנית מתאימה יותר.