‏הצגת רשומות עם תוויות לחם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לחם. הצג את כל הרשומות

29.12.2012

סבא ג'בטו

28 דצמבר, 2012
פסאג' רסקו, באר שבע

סוף השנה האזרחית תכף איתנו, ורוח כריסטמס מטורפת שטפה אותי בשבוע וחצי האחרונים. חשק לאג-נוג ועוגיות ג'ינג'ר תקפו אותי לסירוגין, מבלי שאי פעם טעמתי אחד מהם. נכון לשעת פרסום הפוסט, אף אחד מהקרייבים האלה עוד לא נענה - אבל זה על הכוונת. מה הקשר של הכריסטמס לסבא ג'בטו אתם שואלים? אז חוץ מהעובדה ששניהם מוקירים סבא'לה זקן, לבן שיער ומוכשר (או נצלן לא קטן, בשני המקרים), אין קשר בכלל.
להמחשה בלבד.
למי שלא מכיר את הסבא הבאר שבעי, המקום הפך לשם-דבר עם השנים, וכמו שהמפיות במקום יזכירו לכם ללא הרף - הן מנגבות פירורים כבר 10 שנים. מרשים לכל הדעות. סנדביצ'י ג'בטה מחומרי גלם מעולים, שהושקעו בהם מחשבה, זמן ותכנון בנו את המוניטין המעולה למקום והדבר היחיד שגורם למחשבה שנייה לפני שפוקדים אותו הוא המחירים הגבוהים למדי (עד 50 שקלים לסנדביץ' שלא היה מגרד לסנטה את החגורה).
אחת הגרועות שלי. עמכם הסליחה


למזלי, ולמזלם של 500 ברנשים נוספים, קופון אטרקטיבי במיוחד פורסם לפני כמה ימים, וכמובן שלמחרת כבר אזלו האופציות. שישי בצהריים הפעם הסתכם בסנדביץ' האהוב בסבא במקום בחומוס השכונתי.

המקום, כמו תמיד, חשוך ואפל במידת מה (מידה גדולה מדי, לדעתי) ומלא כמעט עד אפס מקום במטראג' הקטן שקיים. תפסנו לנו שולחן בשולי המסעדה וקיבלנו את התפריטים המבודחים. זה אחד המקומות הבודדים, בו דפדוף בתפריט ובחירת מנה לוקחים לי פחות מדקה, כשידוע וברור שהמנה שצריך לאכול כשמגיעים לביקור היא הפרה המשגעת - ג'בטה עם רצועות אנטריקוט וירקות בסיסיים, שמגיעה עם כמה מממרחי הבית - גמבות, זיתים, חצילים ואם אני לא טועה, בזיליקום.
Hand crafted and divine


הטעות הראשונה שלי היתה בחירת הג'בטה הכפרית. בעצם, זו היתה גם הטעות האחרונה. הכפרית, טעימה ככל שתהיה, נתנה הרגשה של סנדביץ' מיניאטורי ביחס למה שהוגש בפעם שעברה שאכלתי בג'בטה הנורמלית. מה שכן, יכול להיות שבעלהבית החליט פשוט להקטין הכל ולהוסיף שקל תשעים למחיר. או זה, או זה.
היה צריך להיות כאן אייפון להמחשת גדלים. לצערכם, תסתפקו במפית שגודלה כגודל הסנדביץ'


פוקוס טעם. כצפוי הסנדב'יץ היה אדיר כמו תמיד. הבשר החמים, יחד עם הגמבות הדומיננטיות, משתלבים מעולה יחדיו ומשחקים את תפקיד השוטר הרך והטוב, והקראנצ'י של הלחם יחד עם הקריספי של החסה - נותנים את הצד של השוטר הרע (תפקיד הכרחי לחלוטין בכריך טוב, גם אם בסרט זול כלשהו קצת מיותר).
פוקוס טעם זום ריח


עוד היילייט שמאפיין את המקום ושווה אזכור הוא סלסלת הרטבים. לצד הכריכים, מגישים לסועדים סלסלה של 9 רטבים, מיוחדים יותר או פחות. מחרדל-מיונז (שהבקיאים בזעתרן אולי כבר יודעים שזה ה-רוטב מבחינתי, פשוט ככל שיהיה), לימון כבוש (רציני ביותר, פחות לטעמי), רוטב הודי (לא הייתי בהודו, אבל זה הטעם שעולה לי בפה כשאני חושב על הודו. זה ובוץ.), שום-שמיר-כלשהו ועוד כמה טובים יותר או פחות שנשאיר לכם לחקור ולגלות (רשמתם חרוז לטובתי?).
פיק יור פויזן. במובן הטוב של הביטוי




מימוש עצמי
הבשר, הלחם, הירקות והרוטב שתזליפו על הביס הבא שלכם נותנים יופי של מיני-ארוחה שמומלצת לכל חובב אוכל ובפרט אנשי הסנדביצ'ים שביניכם (ואני הכי אתכם שבעולם). יתרון נוסף שנדיר למצוא במסעדות ואפילו בבארים ובתי מרזח באיזור הדרום הוא תפריט בירות מגוון ורחב ידיים שמשרת את המסעדה ואת הבר הנסתר שלה.

אז איפה הקאץ'? הוא הופיע כבר בפסקה השניה והחמישית ובמילה אחת הוא - תמורה. המנות לא גדולות, אבל גם לא ממש משביעות (והקיבה שלי מזכירה יותר קיבת צ'ינצ'ילה מאשר קיבת אדם. כן, צ'ינצ'ילה זו חיה קטנה), והמרשרשים שיעופו לכם מהכיס תמורת התענוג לגמרי לא פרופורציוני לגודל המנה.

שורה תחתונה - אחד מהמקומות ששווים ביקור פעם-פעמיים ברבעון, כשהארנק קצת תפוח מהרגיל וכמה שטרות רוצים לברוח מהעור המעיק שבארנק למתכת שבקופה הרושמת.

27.9.2012

Nytorv

16 בספטמבר, 2012
הכיכר החדשה, קופנהגן

משכתי את זה די הרבה זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה סופי. פוסט אחרון ממסעותיי בדנמרק (אלא אם כן אצליח לאזור כוחות ולהשוויץ במאפים המדהימים שלהם בפוסט נוסף..). ביום האחרון שם חשבתי שהגיע הזמן לטעום מנה מקומית קלאסית, מה שבאופן מדהים לא עשיתי עד אז. בהמלצת כמה חבר'ה ידידותיים בהוסטל שבו שהיתי, שמתי פעמיי למסעדת Nytorv, הקרוייה על שם הכיכר בה היא נמצאת - הכיכר החדשה. ואומרים את זה נו-טורב. נו טוב.
נו-טוב. כמה רגוע.


מלצרית חייכנית קיבלה את פניי, והזמינה אותי להתיישב איפה שאבחר, ואחרי צ'יטוט קצר התברר שהיא יהודייה בעצמה, ושמחתי לשמוע שיש קהילה יהודית לא קטנה בקופנהגן. ואז הזמנתי מנה עם בייקון. אירוני שכזה.




קלאסי.


הפוגה קולינרית - מה המנה המקומית, אתם שואלים? אחד מהמאכלים שהדנים (ועמים נורדים נוספים) יותר ידועים בהם, נקרא Smørrebrød, או בתרגום חופשי - סנדוויץ' פתוח. לוקחים כמה פרוסות לחם איכותי (שיש בשפע, תודה לת'ור), קצת או הרבה חמאה משובחת, ואליהם מוסיפים שילובים שונים של דגים, עוף או חזיר עם ירקות טריים. זה על רגל אחת - ויקיפדיה תעזור לכם עם השניה.

בקיצור - הזמנתי סמורברוד עם סלט עוף ובייקון, והמתנתי דקותיים בקוצר רוח למנת הבייקון החצי-שנתית שלי. בינתיים התפנקתי על כוס קרלסברג שלרוב אני לא מחבב, אבל כשמייצרים את הבירה במרחק ארבעה רחובות ממך - כדאי לשתות ממנה.
חבל שאין רמקול של ריח


סלסילת לחמים פרוסים ורכים הגיעה ואיתה גם התוספות - עגבניה, מלפפון וחסה, לצד סלט עוף במיונז (!) ופיסת בייקון קריספי מעל.
פנורמה-ish




אוינק.
הסלט, התברר, היה שונה ממה שתיארתי לעצמי. זה היה בעצם עוף, ביצים, פטריות, מיונז, לימון ותבלון קל - יחדיו. מעין סלט תפוחי אדמה שכזה, רק עם עוף. חדש לי. טוב לי.
הכי פשוט שיש על לחם שיפון


קצת מורכב יותר
מעט מהסלט, יחד עם חתיכה מהבייקון ואחד מהירקות, מועמסים יחדיו על פרוסת לחם מחומאת (תזכרו את המילה כשהאקדמיה תפרסם אותה) ויוצרים ארוחה קלה אבל משביעה, עם כמה טעמים ומרקמים לא צפויים מצד הסלט הלבן ביחד עם הריח המרטיט של הבייקון והבירה שסוגרת את הכל טיפ-טופ.

מלבד סיוטי-מיונז שהתבדו אחרי כמה שעות, הארוחה הייתה טובה פלוס פלוס. האכזבה הכי גדולה הייתה החמאה מהפלסטיקון הקטן הזה שאני לא יודע איך קוראים לו. בחייאת, למה לא להגיש אותה בקערה? המחיר - לא יקר בטירוף עבור מסעדה מקומית איכותית - 79 קרונות - 54 שקלים, למנה משביעה אבל לא מפוצצת.

נפרדתי לשלום מידידתנו המלצרית הגולה, ותוך שעות בודדות נחתתי למציאות הפלאפל והטחינה. לא שאני מתלונן.
להתראות, יפה