חומוס. וזה.

30 נובמבר, 2012

הכיכר בביאליק, באר שבע

עמוד ענן תם ונשלם לו מזה שלושה שבועות (or was it...?) וכצפוי חנוכה הגיע מלווה במבול של עבודות, מעבדות ושאר סופגניות שאילצו תקופת הדממה מסויימת - אך עד כאן. להחייאה ראשונית של הבלוג נבחרה ארוחת צהרי יום שישי פשוטה בבועת בן גוריון בבאר שבע, בחומוסייה המאולתרת-הכי-לא-מאולתרת שנתקלתי בה - או בשמה השני והקשה לביטוי - הוואסחביה. 

ממש ליד הכיכר, אחרי שתעברו את כל המדענים והגאונים שקיבלו סמטאות לא מוצדקות, לפני המספרה שהייתה פעם בית קולנוע וחנות הבגדים הכי זולה ברדיוס קילומטר, שוכנת הדירה שהתחפשה למזללה. ריחות השכונה והגברות הישישות שיסתובבו באיזור יוסיפו לכם לאווירת בית כשתגיעו לנגב מנה. אחד מהסודות של שכונות באר שבע הישנה..

כמו ילד אמיתי.

מתפריט כמעט רשמי תוכלו לבחור את חומוס תאוותכם אבל תאלצו להמתין לו בסבלנות. יש מבחר, ויש ידיים רומניות שעושות חומוס וסחוג כאילו בעליהן הגיע מצנעא על מרבד קסמים לפני ימים בודדים. אני בחרתי להסתכן וללכת על מנה עם פולים - לאתגר את מערכת העיכול זה משהו שאני כמעט תמיד מוכן לקחת עליי. וגם, זה נושא שיחה חם במיוחד בדרך כלל.

עד שהחומוס הגיע, אפשר היה להתרווח עם כוס לימונענע גרוס, שמעט ערק היה משפר אותה פלאים. צ'ייסרים של ערק עלולים להגיע לחיקכם פה ושם, אמצו אותם. זה בריא. וזה.

שתיתם פעם משהו ירוק שהיה לא בריא? או..שתיתם פעם משהו ירוק?

ולעניין. החומוס עצמו היה מעולה. אני לא מאוכלי החומוס הגדולים, אבל חומוס טעים זה חומוס טעים. חמים, מריח טוב ולא-כבד בעליל, יחד עם כל התוספות שתקבלו בכל חומוסייה עם חותמת, מכבדים לחלוטין את המעמד. הסחוג שהוזכר קודם לכן והגיע ליד היה עוד יותר טוב מהחומוס והחמיא לו בצורה מושלמת.

מבט ממעוף הזבוב

וחי לו חומוס עם פול

לסיכום פוסט הרענון הקצרצר - אם אתם בארשבעיים, או שנקלעתם בטעות לבירת ספורט המים העתידית של ישראל ביום שישי בצהריים, ממליץ על קפיצה לביאליק להתרשמות וטעימה. כנראה שלא תתאכזבו.

מאורע נדיר במחוזותיי

נסיים בגילוי נאות מפתיע (נוט) - הוזמנתי למקום על ידי התימניה האמיתית שמתגוררת שם, מַכָּרה זה מכבר - אבל החומוס עודנו חומוס וטעים בדיוק כמו שהיה טרם החשיפה המרעישה. אז שיהיה שבוע מוצלח ביותר לכולם, עד הפוסט הבא.

אוכלים אצל איילת

13 ליוני, 2012

מרכז הנגב, באר שבע

אחרי הפסקה שהרגישה ממש ארוכה, חלקה בגלל חור לא קטן בכיס שנפער בחודש האחרון (קשים הם חיי הסטודנט..), הגיע הזמן לפוסט חדש, מה שאומר - אוכלים במקום חדש!

אז כחלק מהרצון לשמור על התפרים הרופפים בכיס, החלטתי ללכת על מסעדונת פועלים קטנה ואנונימית ביותר בבאר שבע. האמת היא, שהמקום במרחק של 30 מטר אווירי מהדירה שלי, ובשלוש השנים שבהן אני חי בה, ועברתי במרכז בו יושבת המסעדה, מעולם לא שמתי אליה לב עד שלא הופנתה תשומת לבי אליה על ידי חבר, שהצטרף אליי לסעודה. 

אחרי הרצאה בת שלוש שעות, יצאנו לכיוון היעד. במרחק מאה מטרים מהקומפלקס (ששמו מעתה ואילך ולעולם בישראל, "מרכז הנגב"), התחילו להגיע אלינו ניחוחות שונים, שהתבררו תוך שני מטרים נוספים כריחות המבורגר על הגריל, ממסעדה אחרת במרכז הנגב, 'מידבר' שמה, ואולי עוד נעסוק בה בפוסט אחר...

לאחר ההתגברות על הפיתוי של ללכת ולבלוס עוד איזה המבורגר חסר משמעות, נכנסנו למסעדונת המדוברת, "אוכלים אצל איילת".

הכי פשוט שבעולם

הכי פשוט שבעולם. 2.

את פנינו קיבלה איילת בכבודה ובעצמה, גברת חייכנית בגיל העמידה, עם ח' וע' מסורתיים, שהפכה אותנו בן רגע לנכדים שלה שבאו לארוחת צהריים - "מה שלומכם ילדים? מה תרצו לאכול ילדים?".  Now that's what I call home-y. ריח של בישול של סבתות היה באוויר (באמת!) ושני סירים עמדו על כירה, קציצות מציצות החוצה ומתגרות במי שנכנס עם מבטים מפתים.הציפיות עלו.


עוד לא הספקנו לשבת, ובעלה של איילת מגיע, והוא ואשתו כבר עלינו, מוודאים מה אנחנו רוצים לאכול היום, משהו בפיתה, או אולי בצלחת, וכמובן שבאנו לטעום מהמטעמים הביתיים, אז הלכנו על ארוחה חמה של אורז וקציצות ברוטב (אותן הקציצות השובבות מהפסקה הקודמת...).התחלנו להרגיש בבית כשהוזמנו לקחת צלחת סלטים כראות עינינו.

בר אקטיבי

אורן (המלווה התורן), שכבר סעד נפשו במקום פעמיים או שלוש בעבר, פרגן לנו בלביבת ירק באישורה של המאמא איילת, לא לפני ששמענו שהמקום רץ ועובד כבר 15 שנה (!), שזה נתון מדהים בהתחשב בסוג העסק ובמיקום שלו. התיישבנו להתחיל את הארוחה עם הסלטים עד שיגיעו הצלחות עם החלבונים ברוטב.

אני לא אוהב להיות שלילי, לפחות לא בפורום הזה, אבל ה"לביבה" הכניסה אותי להלם. זה היה קצת כמו ענפים של עץ פרא שלקחו ושזרו ביחד עם איזשהו עשב תיבול וטיגנו. קיבלתי צמרמורת שהגיעה עם באסה קטנטונת על הפתיח הרע.


אבל התגברתי. הסלטים היו כמו כל סלטים בכל פלאפלייה/שווארמיה פחות או יותר, לא משהו מלהיב במיוחד אבל לא רע לפתיח. האוכל האמיתי הגיע ממש מהר מהסיר המבעבע, ועשה רושם שניוני די טוב. הקציצות היו רכות, ועמוסות ברוטב שכיסה גם את רוב גבעת האורז הצהבהב, והכל כמובן מוגש על צלחת כזו, כמו שסבתא מוציאה לפעמים מהויטרינה.

מוגש על חרסינה של סבתא

תוך כדי האכילה והתעדכנות במאורעות החיים, נכנסו זוגות ושלישיות של אנשים למסעדה - שני סטודנטים, כמו שזה נראה, שבאו גם הם לארוחת צהריים חמה (תרתי משמע), ועוד אישה בגיל העמידה שבאה עם הילדים לקחת משהו לדרך. כמעט כל מי שהגיע, לא נעצר בדלפק ושם פעמיו עמוק יותר פנימה לכיוון המטבח, היכן שאיילת עומלת על סיר קציצות נוסף, אומר שלום חם ומבורך, ורק אז חוזר ומוצא את מקומו באחד משלושת שולחנות הישיבה.


ואז מצאנו עכבר באוכל.

YIKES!!!

NOT! אבל כל הכבוד לאורן על ההברקה.


אז... מה היה לנו? בלביבה - לא לגעת! הסלטים סבירים ורגילים, והמנה העיקרית די טעימה, לא מנת שף מטורפת, אבל כן מנה ביתית וחמה לחלוטין, גם אם קצת קטנה (איילת, 3 קציצות לא מספיקות לבחורי ארץ ישראל היפה...). עד עכשיו לא עלה עניין המחיר, וכאן הכל הופך להיות שווה את העסק, כאשר על ארוחה שלמה משלמים 30 שקלים חדשים בלבד, ויוצאים שבעים (גם אם לא מפוצצים..) לכמה שעות טובות.


שווה לבקר, כמו גם ביקורים חוזרים כשבא לכם אוכל של בית ואמא\סבתא אי שם במרכז הלא כל כך רחוק או בצפון הקצת יותר רחוק... תקפצו, זה פה, ליד.


נ.ב 
לא יודע מה קרה לאתר, הפונטים קצת השתגעו. ידוע, יטופל.

קפה רינגלבלום

17 מאי, 2012
רינגלבלום 86/6, באר שבע

טוב, כל השבוע חשקתי באיזה ארוחה טובה בחוץ, אבל כל יום היתה סיבה אחרת לא לעשות שומדבר בנידון, וככה הגענו לנקודה הזאת. יום חמישי, אוטוטו נגמר לו עוד שבוע של לימודים, מלא עבודות, ובירה בודדה. אז, כתוצאה מהשבוע הבנאלי, וגם בגלל שנגמר לי חזה העוף במקפיא, החלטתי שזה הזמן להתפנק על איזו ארוחה בחוץ.

למרות החום המהביל, ולמרות שעוד שנייה משנים מצב צבירה, הצלחתי לגייס למשימה עוד נפש אחת צדיקה, שבמקרה הייתה נוכחת איתי גם בכל אחד מהאירועים שהולידו את הפוסטים הקודמים. יש מתמידה בארצנו!

קודם כל, למען הסר ספק, רק נזכיר שמדברים על באר שבע, כאן אנחנו לומדים. ומדברים על שני סטודנטים חסרי-משרה, וחסרי רכב. מה שאומר, שהיינו צריכים להצטמצם לאיזור האוניברסיטה, והיה בא לנו משהו טעים, ולא שניצל מהמנזה...

ציפור שיר לחשה לנו לפנות לכיוון הרחוב ששואף להיות מרכז תרבות בבאר שבע, והפוטנציאל שלו עדיין לא מומש, אם תשאלו אותי לפחות, הלא הוא רינגלבלום המעוקל. בדרך אל האושר, עברנו על פני כמה מסעדות בשיא פעולתן, והיה תענוג צרוף לראות את כולן מלאות, כאילו מדובר בבוגרשוב פינת פרישמן (יש פינה כזו?) ולא יוסף בן מתיתיהו פינת אוסבלדו ארניה.

בסופן של 10 דקות מיוזעות עם פאטה מורגנות של נתחי קצבים באמצע הדרך, הגענו ל'קפה רינגלבלום'. כבר מרחוק המקום נראה עמוס, כמו עסקיו המתחרים ברחובות הקרובים, ומיד בכניסה התברר שאין כלל מקום ישיבה בפנים. לקחנו שולחן מוצל (יחסית), והובטח לנו שדרוג פנימה ברגע שיתפנה מקום.

קודם כל לפני שנמשיך בחוויה, רק אציין לטובת מי שלא יודע (שזה ככל הנראה הרוב) - קפה רינגלבלום, כפי שמזכירה המצלרית, הוא בית קפה חברתי, מה שאומר שכחלק מהאג'נדה שלהם הם מעסיקים נוער במצוקה, ממשפחות אומנות, בשכר מלא, כדי לתמוך בהם ולאפשר להם התקדמות בחיים שלא האירו להם פנים. אז כבר על זה מגיע להם שאפו.

לענייננו, לאחר מספר דקות של הרהורים החלטנו ללכת על העסקית, 60 שקלים חדשים שייתנו לנו מנה ראשונה, עיקרית ושתייה טבעית (כך לטענת התפריט). כ-5 דקות לאחר שהזמנו, הגיעה המלצרית והודיעה שייקח להזמנה זמן ארוך מהרגיל, בגלל קבוצת גדולה של סועדים בפנים, והיא מתנצלת מראש. היה חום מטורף, ולרגע שקלנו מה אנחנו אמורים לעשות עם פריט המידע הזה, ונשארנו לשבת. בחום. בפועל, ההמתנה לא היתה ארוכה מדי, אבל מגיע להם קרדיט על ההודעה, למרות שהיו יכולים להכריז על זה עוד כשהתשייבנו.

בקיצור, המנות הראשונות נחתו. מרק יוגורט ודלעת, שהיה מוזר בשתי הכפות הראשונות, אבל ברגע שמתרגלים, הוא ממש מרענן, במיוחד בחום העומד ששלט באותו רגע באווירה, ועלה הבזיל שנח מעל הוסיף המון. האנטי פסטי, היה די טוב, לא פישלו איפה שהיה אפשר לפשל, והגיע עם גוש גבינת פטה מכובד ומתאים, ולחם קלוי עם שמן זית שגם הוא הסתדר מעולה עם הגבינה והירקות.

בשלב הזה הוזמנו להצטרף לשאר הסועדים השפויים בתוך כתלי המסעדה, ויהי טוב. התיישבנו בצמוד לקיר (המגניב, יש לומר) עם תמונות מעָבַרה הרחוק והקרוב של באר שבע, ודקה לאחר מכן הגיעו העיקריות.

הקיר המגניב

באמת שלא ראיתי את זה מגיע. נתחיל מהפחות טוב (אם כי ממש טוב) ואז נעבור למצויין.

הרביולי תרד וריקוטה שהזמנתי, נעשה בעבודת יד (לא בדקתי, אבל זה מה שהשמועה אומרת) היה מעולה. קודם כל, הרוטב היה פשוט מצויין - רוטב שמנת ופיסטוק, סמיך בדיוק במידה הנכונה, לא מרטיב יותר מדי את הרביולים הירקרקים, ומצד שני לא משאיר אותם יבשים, בדיוק בכמות ובתבלון הדרוש. כל ביס היה תענוג, והמנה הייתה מצויינת, אבל עדיין לא הגענו לשיא.

רביולי תרד-ריקוטה

הניוקי, שהזמינה מאיה, היה אלוהי. ואני לא מגזים. אולי קצת, אבל עדיין. לפני שנמשיך - רק שתדעו, אם תגיעו לשם, כדאי שלפחות אדם אחד יזמין את הניוקי-גבינת פטה (אנחנו ניסינו את רוטב הרוזה, אבל היו עוד כמה הצעות...). בכל מקרה, גם כאן הרוטב היה במינון מדויק, תבלון עדין, וחמצמץ בדיוק במידה. והניוקי. אוי הניוקיז. אני לא יודע מה הם עושים להם, אבל בחיים שלי לא טעמתי ניוקי כאלה. מכירים את המילה "נימוח"? כשהמציאו אותה באקדמיה, כנראה בדיוק אכלו מהניוקי הזה. כל מילה נוספת שאנסה לתאר את המנה, תוריד מאיכותה, ועל כן אני לא מוסיף עוד כלום, חוץ מ-לכו, תטעמו.

הניוקי הגאוני

הארוחה הייתה באמת מעולה, גם אם יקרה קצת לבאר שבע, אבל הייתה תחושה של השקעה והורגש שהרכיבים היו באמת טובים, וזה היה שווה את המחיר. נקודה שלדעתי חשובה לשיפור, היא השתייה. אחרי שמסיימים את הסעודונת הזו, בא לשתות משהו קצת יותר "טרי" מפריגת-שקר-כלשהו. אפשר להשקיע בזה קצת יותר - אולי לסחוט במקום? אולי לקנות סחוט קצת יותר טוב? או פשוט לא להציע את הפריגת הנוראי הזה.

כדי לא לסיים בנימה שלילית - אני שוב אציין שהארוחה הייתה באמת ברמה גבוהה והוצב בה רף גבוה. המחיר שווה את עונג החיך פעם בכמה זמן, ואני ממליץ ביותר לפקוד את רינגלבלום, בין אם אתם מבירת הנגב, ובין אם יזדמן לכם להגיע לכאן. לא לפספס.