22 נובמבר, 2013
בן יהודה 226, תל אביב-יפו
בן יהודה 226, תל אביב-יפו
בשעה טובה ומבורכת הגיע הזמן לעוד סעודה מוצלחת במיוחד. חיפוש והמלצות מפה לאוזן הובילו בסופו של שבוע לעסקית של אדורה בשישי בצהריים, החלטה שהתבררה כג'קפוט רציני.
הגענו מיד אחרי שירד הפיק של הבראנץ' [שנשמע כאילו הוא שווה ביקור גם כן] ולפני שהחל הפיק של הצהריים ורוב השולחנות היו מיותמים. התיישבנו במרפסת המקורה, אבל גיחה קצרה לפנים המסעדה הייתה הכרחית. לא היה במקום שום דבר מתיימר מדי ושום דבר שתפס את העין, חוץ מוילונות כבדים בכניסה לשירותים [הלא-מספיק נקיים] שנראה כאילו הושאלו מטירה עתיקה במערב אירופה ונשכחו במסעדה.
מפתיע לטובה היה לגלות שהמנות הראשונות ראויות לשם מנות ראשונות, ולא היו מינימליות כמו שמסיבה כלשהי חשבתי שיהיו. הקרפצ'יו [מטונה אדומה] היה מוצלח במיוחד. טעם עדין של הדג עלה לאחר כמה שניות בפה, וכמה שניות אחר כך הגיע גם בום של חריפות מרעננת מצד הג'ינג'ר. הדג הרגיש טרי מאוד וכנראה שזו היתה מנת הפתיחה הטובה מבין השלוש.
סיגרים במילוי מעורב ירושלמי [טחול, כבד ועגל] היו מנה ראשונה נוספת, שבהתלהבות אופיינית שכחתי לצלם אותה אפילו. המילוי היה מוצלח ומתובל היטב אבל לא בכמות מוגזמת מדי ועלי הסיגר היו הרכים ביותר שאני זוכר שאכלתי בחוץ אי פעם - לא היה צריך לחשוש מפציעות בחלל הפה מפינות חדות של הסיגר - וזה היה בונוס משמעותי. המנה הראשונה השלישית היתה פטה הכבדים [עוף ואווז] שהגיע לצד טוסטונים קטנים וחמודים. ריבת הבצל היתה חביבה אבל שום דבר חריג, כשקוביות קטנות שבדיעבד התברר שהן ג'לי שעשו מיין אדום שדרגו את המנה בכמה מונים - עם קצת קור וטעם חמצמץ שסתר את הריבה והיה פשוט בובה. הפטה עצמו היה טעים מאוד, רק במצב צבירה מעט מוצק מדי מכפי שאפשר לצפות.
ובלי זיווגי שכל נגיע לעיקריות. מנת ספיישל שנשמעה טוב מכדי לוותר עליה היתה פילה בשר לבן, ממולא בבייקון ופירורי לחם. הריח של הבשר היה כמעט לא מורגש עד שלא מקרבים חתיכה לפה, אבל ברגע שהיא היתה בסביבת נחיר או שניים - הריח היה נהדר ובייקוני כמו שחייב לאהוב. כל העניין היה מונח על פירה ויחד עם רוטב מתמרים וציר בקר השלים מנה מנצחת שהיתה שווה את התוספת במחיר.
ריזוטו עם תרד וכמהין היה לטעמי המוצלח פחות מבין העיקריות, למרות שכל מסעדה צריכה לשאוף לרמה כזו של 'פחות מוצלח'. טעים וארומתי, עם קרם פרש שהוסיף סמיכות למנה הסמיכה גם ככה [באופן מפתיע זה לא נהיה סמיך מדי].
לבסוף, המנה שהתאהבתי בה ממש ושפשוט לא רציתי להפסיק לאכול ממנה: רביולי אווז מעושן. אם יש כמה בשרים ספציפיים שאני אוהב, אווז הוא בשלישייה הראשונה ואולי אפילו במקום הראשון. אני צריך לעשות הצבעה סופית כדי להגיע להחלטה הזו. בכל מקרה, בין אם בגלל החיבה שלי לבשר אווז ובין אם סתם בגלל שהמנה היתה מדהימה - אני מכריז עליה בלב שקט בתור הרביולי הטעים ביותר שטעמתי ואני זוכר שטעמתי.
משהו כמו עשרה רביולים שמנמנים נחו להם בצלחת, וממש אפשר לראות היכן סגר אותם הטבח ואיפה הפעיל לחץ כדי שהכל יישב במקום. הבצק היה מדהים ברכותו ובמרקם שלו, שהזכיר לרגעים דאמפלינגס יותר מרביולי. הרוטב ההו-כה-טוב [שלא הפסיק לשלוט בסצינת הריח מסביב לשולחן, מביס בקלות את כל המתחרים] השתלט על הטעמים שיצאו מהרביולי עצמו, אבל אין לי שום תלונה בנושא. מי ייתן וכל רוטב אי פעם יהיה כל כך טוב. ונאמר אמן.
אני אומר כבר מעכשיו - לכו לזלול. יש דברים שצריך לעשות וזה אחד מהם. יופי של תמורה לכסף [69 לעסקית, 18 שקלים תוספת לפילה הבשר הלבן, 14 שקלים תוספת לרביולי], שירות סבבה והכל ואווירה רגועה ונעימה לארוחה מלהיבה וטעימה. ביוש.
 |
| זה אולי לא ברור, אבל המון שמש. |
הגענו מיד אחרי שירד הפיק של הבראנץ' [שנשמע כאילו הוא שווה ביקור גם כן] ולפני שהחל הפיק של הצהריים ורוב השולחנות היו מיותמים. התיישבנו במרפסת המקורה, אבל גיחה קצרה לפנים המסעדה הייתה הכרחית. לא היה במקום שום דבר מתיימר מדי ושום דבר שתפס את העין, חוץ מוילונות כבדים בכניסה לשירותים [הלא-מספיק נקיים] שנראה כאילו הושאלו מטירה עתיקה במערב אירופה ונשכחו במסעדה.
 |
| משקפי תל אביב שלי. |
מפתיע לטובה היה לגלות שהמנות הראשונות ראויות לשם מנות ראשונות, ולא היו מינימליות כמו שמסיבה כלשהי חשבתי שיהיו. הקרפצ'יו [מטונה אדומה] היה מוצלח במיוחד. טעם עדין של הדג עלה לאחר כמה שניות בפה, וכמה שניות אחר כך הגיע גם בום של חריפות מרעננת מצד הג'ינג'ר. הדג הרגיש טרי מאוד וכנראה שזו היתה מנת הפתיחה הטובה מבין השלוש.
 |
| שונא את מי שעשה מטונה שימורים. |
סיגרים במילוי מעורב ירושלמי [טחול, כבד ועגל] היו מנה ראשונה נוספת, שבהתלהבות אופיינית שכחתי לצלם אותה אפילו. המילוי היה מוצלח ומתובל היטב אבל לא בכמות מוגזמת מדי ועלי הסיגר היו הרכים ביותר שאני זוכר שאכלתי בחוץ אי פעם - לא היה צריך לחשוש מפציעות בחלל הפה מפינות חדות של הסיגר - וזה היה בונוס משמעותי. המנה הראשונה השלישית היתה פטה הכבדים [עוף ואווז] שהגיע לצד טוסטונים קטנים וחמודים. ריבת הבצל היתה חביבה אבל שום דבר חריג, כשקוביות קטנות שבדיעבד התברר שהן ג'לי שעשו מיין אדום שדרגו את המנה בכמה מונים - עם קצת קור וטעם חמצמץ שסתר את הריבה והיה פשוט בובה. הפטה עצמו היה טעים מאוד, רק במצב צבירה מעט מוצק מדי מכפי שאפשר לצפות.
 |
| ג'לי יין זה גאוני. |
ובלי זיווגי שכל נגיע לעיקריות. מנת ספיישל שנשמעה טוב מכדי לוותר עליה היתה פילה בשר לבן, ממולא בבייקון ופירורי לחם. הריח של הבשר היה כמעט לא מורגש עד שלא מקרבים חתיכה לפה, אבל ברגע שהיא היתה בסביבת נחיר או שניים - הריח היה נהדר ובייקוני כמו שחייב לאהוב. כל העניין היה מונח על פירה ויחד עם רוטב מתמרים וציר בקר השלים מנה מנצחת שהיתה שווה את התוספת במחיר.
 |
| ביג סקסס. |
 |
| עוד מנה מוצלחת מבית אבי ביטון. |
לבסוף, המנה שהתאהבתי בה ממש ושפשוט לא רציתי להפסיק לאכול ממנה: רביולי אווז מעושן. אם יש כמה בשרים ספציפיים שאני אוהב, אווז הוא בשלישייה הראשונה ואולי אפילו במקום הראשון. אני צריך לעשות הצבעה סופית כדי להגיע להחלטה הזו. בכל מקרה, בין אם בגלל החיבה שלי לבשר אווז ובין אם סתם בגלל שהמנה היתה מדהימה - אני מכריז עליה בלב שקט בתור הרביולי הטעים ביותר שטעמתי ואני זוכר שטעמתי.
 |
| כי חייב מבט-על |
 |
| גן עדן נמצא בהרבה מקומות ורגעים קטנים כנראה |
 |
| אחד מהם. |
משהו כמו עשרה רביולים שמנמנים נחו להם בצלחת, וממש אפשר לראות היכן סגר אותם הטבח ואיפה הפעיל לחץ כדי שהכל יישב במקום. הבצק היה מדהים ברכותו ובמרקם שלו, שהזכיר לרגעים דאמפלינגס יותר מרביולי. הרוטב ההו-כה-טוב [שלא הפסיק לשלוט בסצינת הריח מסביב לשולחן, מביס בקלות את כל המתחרים] השתלט על הטעמים שיצאו מהרביולי עצמו, אבל אין לי שום תלונה בנושא. מי ייתן וכל רוטב אי פעם יהיה כל כך טוב. ונאמר אמן.
אני אומר כבר מעכשיו - לכו לזלול. יש דברים שצריך לעשות וזה אחד מהם. יופי של תמורה לכסף [69 לעסקית, 18 שקלים תוספת לפילה הבשר הלבן, 14 שקלים תוספת לרביולי], שירות סבבה והכל ואווירה רגועה ונעימה לארוחה מלהיבה וטעימה. ביוש.
