קפה סוניה

20 מאי, 2014
סמטה אלמונית 1, תל אביב-יפו

לפני כמעט שנתיים ביקרתי בסוניה בפעם הראשונה, מה שהפך במהרה לפוסט השני בבלוג. כשאני קורא אותו היום זה מרגיש לי קצת מוזר, במיוחד בהתחשב בזה שאף פעם לא קראתי באמת פוסט מתחילתו ועד סופו, לא בזמן הכתיבה. בכל אופן, דרישה מצד חבר לבית קפה סולידי איפשהו באיזור השוק גרמה לקפה סוניה לקפוץ אצלי בראש וכך מצאנו את עצמנו שם לצהריים ביום בהיר ואביבי.

אחלה משחק עם סמל העירייה הקודם

אז למי שעוד לא מכיר את המקום, הוא צבעוני מאוד וביתי למדי, עם חצר פנימית חמודה ומלאה ציורי קיר [ראינו אחד בזמן לידתו, כבוד!] עצים בכל פינה והרבה מאוד ציפורים. אז למי מכם שנרתע מנשירת עצים ונחיתת מחטי אורנים [או עץ מחטי אחר] על ראשו ושולחנו - זה לא המקום בשבילכם. גם לאלו מכם שרגישים לציפורי דרור שובבות וללשלשת שעלולה למצוא את דרכה לצלחתם - המנעו.

לא נכביר במילים, כי אין יותר מדי מה לומר. התחלנו בטוסט דורותי עם גבינת גאודה, עגבניה ופסטו בלחם שחור, שהגיע לצד כמה עגבניות שרי וזיתים והיה טוסט כמו שטוסט צריך להיות - פריך במידה, גבינה מותכת היטב, ותכולה פשוטה ולא מורכבת מדי.

יחד עם הטוסט הגיעו נקניקיות מבשר לבן ורוזמרין, לצד כמה מלפפונים חמוצים וערימת חרדל תעשייתי [לא שאני מתלונן, אני חסיד גדול של הצהוב הזה]. אני יוצא מנקודת הנחה שהבשר לא נטחן במטבח והנקניקיות לא הוכנו במקום, ושואל את עצמי שתי שאלות: הראשונה - למה שתגישו מנה כזו? אמנם זה היה טעים ונחמד, אבל זו לא סיבה מספקת. שאלה שניה היא - למה לעזאזל הזמנתי את זה? ראו הסבר לשאלה הקודמת. אגב, אם אני טועה וזה נעשה במקום - אשמח להארה!

לא החלטתי מה אני חושב על צורת ההגשה.

התקדמנו הלאה למנה המרכזית - שקשוקה יוונית מהמון עלי תרד, גבינה בולגרית ושתי ביצים עגלגלות. לשקשקוקות תרד יש נטייה להפוך לנוזליות במיוחד וכך גם היה במקרה הנוכחי - המון נוזלי תרד במחבת היצוקה, ועליהם נחו העלים עצמם יחד עם כל התוספות. הביצים היו לא-עשויות בדיוק במידה הנכונה, מספיק כדי להיות מבושל ובו בזמן לנזול ולהצהיב הכל בחן. הלחם ה-so called מרוקאי שמגיע עם השקשוקה לא רע בכלל, כשהסלט הוא בעצם ערימה של ירקות חתוכים [אבל במחשבה שניה, זו ההגדרה של סלט]. סך הכל, נחמד.

לחם מרוקאי - זה לא.

גם הפעם סגרנו את הארוחה בנימה מתוקה, בדמות קראמבל בננות עם גלידת וניל. הגלידה היתה משובצת בוניל אמיתי, והקראמבל היה חם ופריך מהביס הראשון. מתוק-בננתי, עם מרקם מיוחד שכזה [כנראה שזה מה שקורה כשמתיכים בננה], בסיס שוקולדי והנאה שקטה ובטוחה.

קפה סוניה הוא עדיין בית קפה. אמנם לא ניסיתי כאן קפה עדיין, אבל האוכל הוא אוכל בית-קפה-י, לא משהו מפיל במיוחד, נחמד מאוד לארוחת צהריים קלה או בראנץ' שישי חביב, מחירים לא זולים אבל לא יקרים באופן חריג [נקניקיות רוזמרי 25, טוסט דורותי 26, שקשוקה יוונית 52, קראמבל בננה 34], אווירה נעימה, לשלשת שפספסה את המנה העיקרית ב-3 ס"מ ושירות אדיב. 7 במדד הזעתרן.

ועדת קישוט בפעולה.

ביושוש, נשתמע אחרי סין.

גדרה 26

5 מאי, 2014
גדרה 26, תל אביב-יפו

עוד אחד מהמקומות שתמיד יוצא לעבור דרכם, להסתכל פנימה, לפזול מבט לצלחות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות, הוא גדרה 26, בפינה של שוק הכרמל, ליד המנזר המיתולוגי [שכנראה הגיע הזמן שאבקר בו סוף סוף]. קצת לפני התחבטנו בשאלה האם לבחור בגדרה או בבאיירן לעסקית צהריים, אבל בגלל שאת באיירן כבר ניסיתי - החלטנו ללכת על הלא נודע.

אז גדרה היא מעין מסעדת שוק של אחד אמיר קרונברג, שמוצאו חריג ומעניין - חצי שוודי וחצי עיראקי. השילוב הזה בא לידי במסעדה עצמה במנות שמוצעות בה - מעין קפיצה בין שני קצוות הספקטרום - המטבח העיראקי מצד אחד והשוודי מהצד השני. אני באופן אישי חובב-נורדים ידוע, ולא היה צריך הרבה יותר מדי כדי לשכנע אותי ללכת לנסות את סודות המסעדה.

הזמנו מקום, אבל היה ריק למדי ועושה רושם שזה לא באמת הכרחי. החלק הפנימי נראה הומה יותר מהמרפסת הקטנה שבחוץ, אז החלטנו להתמקם בה, משקיפים על המדרחוב הקטנטן מצד אחד, וסלסלאות הירקות מהצד השני. מסתדר מאוד עם תדמית המסעדה כמסעדת שוק, למרות שאם אווירת שוק זה מה שאתם מחפשים - לא הגעתם למקום הנכון.

המלצר שקיבל אותנו הגיש לנו את התפריטים במהרה והוסיף כמה מילים על מנות מיוחדות שהוצעו באותו היום ולא הופיעו בתפריט. כמה דקות של התלבטויות הסתיימו בהחלטות ומיד כשביצענו את ההזמנה כבר הגיעו לשולחן שתי פרוסות לחם לבן - פשוטות מאוד, עבות מאוד וכיפיות מאוד, במיוחד עם הטחינה, הפסטו והכרוב החמוץ שהגיעו להרגיע את הבטן עד שהאוכל יגיע.

הרגשה של בית.

התחלנו עם מנת הכבד הקצוץ, שהגיע עם בצל חרוך ומעט חרדל. מנה מכובדת בגודלה עבור ראשונה, כשהטעם של הכבד הקצוץ - הוא טעם של כבד קצוץ. טעים מאוד, נעים, לא היו טוויסטים הזויים בכבד עצמו, אבל שמחתי לגלות שהשילוב של החרדל עם הכבד - חריף ובועט בדיוק במידה.

חרפרף מתקתק שכזה.

סשימי הסלמון היה הבא בתור. פרוסות מעט עבות ממה שאפשר היה לצפות, אבל דג טרי [ממש כאילו משו אותו עכשיו מנהר קריר בהרים של שוודיה]. התיבול היה עדין וכמעט שאינו מורגש, כשדווקא חתיכות הסלק הקטנות הורגשו והיו חביבות. הכרוב שנשאר על השולחן מקודם לכן התאים גם לביסים של הסשימי, כמו גם [באופן מעניין מאוד] הטחינה.

והופ קדימה לעיקריות. לינגוויני תרד עם עגבניות צלויות, בזיליקום, ריקוטה ומנצג'ו היתה אחת מהן. הפסטה היתה עשויה מעולה, ממש טיפה מעבר לאל-דנטה, והכל יחדיו היה טעים למדי ונחמד. אבל נחמד מסכם את זה. לא היה כאן שום דבר חריג, מרענן, מיוחד או מחדש, אבל הביצוע היה מוצלח והרכיבים היו מעולים. אם בא לכם ללכת על בטוח - זו המנה בשבילכם.

העיקרית השניה שניסינו היתה כדורי הבשר השוודיים, כראוי למסעדה שהשף שלה הוא חצי ויקינג. אז אני חייב לספר קודם כל על הביס הראשון והבום שהגיע איתו - מכת מלח עצומה. זה לא היה באמת ביס, אלא טעימה מרוטב השמנת-פלפל של כדורי הבשר, בלי שום דבר נוסף. חשבתי שנפלתי קשה. ואז החלטתי לאכול כפי שהתכוון המשורר - חתיכת בשר, ניגוב מהרוטב, קצת פירה וקצת מריבת פירות היער - וראיתי את שערי גן עדן. שילוב פשוט מטריף של כל הרכיבים הללו יחדיו, עם כל הטעמים השונים כל כך. כמה שבא לי לטעום שם מנות נוספות - אני משוכנע שגם בפעם הבאה אקח את זו.

השילוש הקדוש החדש?

בסופו של דבר הגיע שלב הקינוחים ותשמחו לשמוע שכל קינוח שם עולה 17 שקלים בלבד. כן, זה לא אמין, אבל נשבע לכם, בת'ור ובאיקאה [ספיקינג אוף, אל תראו ת'ור. אם אתם בקטע של ויקינגים, תראו Vikings, זה פשוט הרבה יותר טוב]. תפריט קינוחים לא היה ממש - המלצר פשוט אמר לנו מה יש באותו הזמן - ועם זה הלכנו.

אקזיביט א' היה מוס שוקולד קצר. סקופ נדיב של מוס דחוס מספיק ומוצק מספיק כדי שאני אוהב אותו. הוא היה פשוט מאוד, מתוק מאוד וקר מאוד. השקדים מלמעלה הוסיפו המון לדעתי, במליחות ובקראנצ'יות, וקינוח א' עבר בהצלחה.

כמה דקות של רגיעה ומים קרירים הובילו לקינוח השני, שהיה קר יותר ואף מוצלח יותר מקודמו, בדמות סורבה קלמנטינות. גילוי נאות מסורתי - קלמנטינות זה לא הקאפ אוף טי שלי, בדמותן הטבעית. יותר מדי עבודה ולכלוך בשביל רווח קטן למדי וטעם תפוזי בכאילו - זה לא זה. אממה, הסורבה היה פשוט נהדר. מתוק-חמצמץ, מרענן מאוד, עם חתיכות קלמנטינה [שלא דרשו עבודה ממני ולא לכלכו אותי!] - פשוט כיף כתום וקפוא. אקורד סיום נהדר לארוחה.

איך אסכם? סופסוף הגעתי לאכול במקום שסימנתי כבר מהביקור הראשון שלי בשוק כשרק עברתי לעיר, ותודה לאל שזה קרה. צוות חביב ואדיב, אווירה רגועה [למרות שכנראה נהיית לחוצה יותר בעתות עומס], הרגשה נעימה, אוכל מעולה ולא בהכרח רגיל ומחיר זול עבור התמורה הנהדרת [48 שקלים לכבד קצוץ ולינגוויני תרד, 49 שקלים לכדורי הבשר השוודיים וסשימי סלמון, 17 שקלים למוס השוקולד ו-17 שקלים לסורבה הקלמנטינות]. אני שמח להודיע בקול ששון וקול שמחה, שיש לנו 10 מושלם ראשון בתולדות המדד הבעייתי!

בברכת מאי מועיל ומאושר.

Mex & Co

28 פברואר, 2014
בן יהודה 122, תל אביב-יפו

אז במקסיקו לא הייתי לצערי, למרות שזה היה קרוב מאוד. האוכל המקסיקני היחיד שטעמתי עד לפני חודש-חודשיים היה בטאקו-בל בפנמה ואיך לומר, להיט - זה לא היה. ואז עברתי לתל אביב, ובערך מהרגע הראשון שמעתי את השם טאקריה פעם בשבוע. אז הפוסט הזה הוא לא על הטאקריה, שתקבל אחד שלם בפני עצמה [למרות שאולי צריך לחשוב על אשכול מקסיקניות ולהכניס גם את דונקי שגרמה לי להרעלת קיבה ואת מסקל ששמה הולך לפניה], אלא על מקס-אנד-קו [מעכשיו - מא"ק] החדשה יחסית בבן יהודה, שהספקתי לפקוד אותה פעמיים ולצאת עם חוויה זהה בשתיהן.

סככות כתומות מעל שולחנות פזורים בסדר מופתי מדי מקדמות את פני הבאים, יחד עם שלט גדול מעליהן [אם כי קצת נסתר] שמכריז על שם המסעדה בפונט של דיינרים אמריקאים מסרטי שנות ה-פעם [שמשום מה יצר לי קונוטציה עם רצח ג'יי אף קיי. משהו בגלל האוטו שלו, לא ברור לי מה]. הבר הקטן נטוש אבל מסודר יפה והמטבח הפתוח נראה גם כן מסודר ונקי במבט מהיר שכזה. אין תלונות בינתיים.

JFMEX

הקונספט במא"ק חמוד מאוד ודי מגניב, אבל הבעיה היא שהוא לא באמת ממומש. כל סועד מקבל תחתית מנייר בגודל A3 בערך [או בדיוק] שעליה גם מודפס התפריט וחותמת דיו קטנה שאיתה הוא מסמן אילו רכיבים הוא רוצה במנה. המנות מורכבות מבסיס [בוריטו, טאקוס או קערת אורז], מרכיב מרכזי [וריאציות של עוף, בשר ותחליפיהם], אורז לסוגיו, תוספת רצינית [שעועית, גוואקמולי, גבינה וכד'], חריף ברמת שונות ולבסוף - תוספות קטנות נוספות. כל העסק מאבד קצת מהחן שלו, כשמלצר מגיע ושואל אותך מה תרצה, רושם את זה אצלו ומזין אחר כך במחשב. מה שכן, זה לא באמת נורא, סתם נקודה למחשבה.

סד"פ: בחר שולחן, בחר חותמת, קח תחתית, תתפרע

בעקבות המלצה ממבין-עניין-בכיר, בחרתי בשתי הפעמים במבנה דומה: קערת אורז ובוריטו ליד. ניסיתי את הפויו קריביאנו [או, עוף קריבי] עם אורז לבן, גוואקמולי, חריף-3-גולגלות וקצת בצל סגול וכוסברה. ועל זה נדון כאן בעוד פסקה אחת מעכשיו.

בזמן ההמתנה לאכול הגישו לשולחן, מלבד השתיה, גם מעין נשנושים בדמות כיפלי צבעוני ואפרופו, שאותו מבין-עניין-בכיר לחש לי בעבר שהם נעשים במקום. חביב ומוצלח ואני משוכנע שהבעלים יכולים לעשות קצת כסף מהצד בהפצה של הנשנושים האלה בברים באיזור. לא יזיק מאנץ' ליד הבירה. ספיקינג אוף, המרגריטות של מא"ק התבררו כמוצלחות למדי גם כן, חמצמצות, מרירות ומרעננות בדיוק במידה הדרושה.

בא לי בנטורל

אז האוכל הגיע. הרכיבים הרגישו טריים וגם בדיעבד לא גרמו לתופעות לוואי לא נעימות. לפני שערבבתי את כל העניינים שם בצלחת העסק עוד נראה מגרה ומלא חיים. ברגע שהערבוב התחיל, השילוב בין הגוואקמולי לסלסת-צ'יפוטלה והרוטב החרפרף הפך את העסק להרבה פחות פוטוגני, לכן חסכתי מכם את השלב השני. כמעט. החריף לא היה סתם חריף, אלא מלא טעם, וטעם די מעולה אפילו. הכל השתלב יופי יחדיו והיה פשוט טעים.

סתם כי אני מתלהב מהמצלמה החדשה

קחו בחשבון שבקשות שונות מהצוות נענות עם דיליי מסויים, מה שעלול לבאס קצת. בין אם זה עוד בוריטו, עוד מרגריטה או חשבון [שמגיע בפח קטן וחמוד] - זמן הוא לא ממש בראש סדר העדיפויות.

נזילת תאווה. הכי גס שהיה בבלוג אי פעם

חמוד, לא?

אז המנה היתה מספקת מאוד, במיוחד אם לוקחים בוריטו בודד לידה ונעזרים בו כבסיס להמולה שבצלחת. המחיר הוגן ואפילו אפשר לומר זול, עבור התמורה שמקבלים [מנת Mex & Match ב-29, תוספת עבור העוף הקריביאני - 4 שקלים, בוריטו בצד - 6 שקלים‎, מרגריטה - 15], והכי כיף זה שממש רוצים לחזור לשם שוב למרות השירות האיטי והמקובע [אי אפשר לחבר שולחנות, לטוב ולרע]. הכי 8 במדד הזעתרן. 

אדיוס, עד לפעם הבאה.

אלבה

24 דצמבר, 2013
אבן גבירול 36, תל אביב-יפו

יום קיצי [יחסית] באמצע החורף [היחסי] בשילוב של עבודה מהבית [ת"ש] דרש ארוחה במקום שהוא לא הבית. אז חברה הוקפצה לצורך הזלילה והצטרפה אליי לנסות את אלבה, שאני נשבע שלא שמעתי עליה עד לאותו הרגע, ולא נראה לי שבצדק.

אלבה.

בבניין הדנדש שבו שוכן בנק לאומי על אבן גבירול, די מסתתרת לה אלבה. חלפתי על פני המקום אולי 17 פעמים בחודשיים האחרונים מבלי לשים לב לשם של המקום או למה מתרחש שם, עד היום. בחלל צר למדי שוכן חלל המסעדה [שמחזיקה גם ביופי של "מרפסת"], עם קירות בגובה האפונה של ג'ק ובקבוקי יין ומשקאות אחרים חוצצים בין הבר לבין המטבח ביופי של סידור חוצץ.

תפריט העסקיות של החברים באלבה כולל כמה רמות, החל מ-59 שקלים שכוללים מנה ראשונה ועיקרית. לצמחונים/טבעוניים מביניכם יהיו אפשרויות בחירה בודדות, אבל אני מניח שזה מצב מוכר כבר. בכל מקרה, בחרתי להזמין כראשונה את סלט העגבניות-קלמרי [בתוספת של 10 שקלים למחיר העסקית] וכעיקרית את נקניקיות הטלה. על הדרך, טעמתי משותפתי לארוחה גם קצת חסה ופסטה סיציליאנית, הרשמים לפניכם.

סלט העגבניו-מרי [קליט?] מגיע עם המון עגבניות שרי מזנים שונים, משונים וטעימים. היו שם רגילות, צהובות, בלק-פרל [הכהות שמזכירות עוגת שיש אדומה-ירוקה] ומצומקות. ביג ג'וי אחד גדול ואייל שני-י. כל העגבניות הללו הגיעו עם מנגולד, נבטים ותובל בבזיליקום תאילנדי ופלפל. אה, וכמובן, קלמרי.

סלט בניחוח ימי.

הקלמרי הסגול שהגיע על גבי הסלט היה עשוי כראוי [יום יבוא ואכין אחד כזה] והוגש כמעט שלם, מה שהוסיף כיף ילדותי בחיתוך שלו לביסים אנושיים. מנה של תענוג שפחות מתאימה לחורף לדעתי, אבל טעימה בכל ימות השנה. באסה קטנה שהשתחלה לה פנימה היתה שערה שמצאתי בסלט הנהדר, ובאסה קצת יותר גדולה היתה שהצוות לא הגיב בשום ביטוי של סליחה או העברת העניין הלאה [ואם הוא העביר - אז העברתי את האחריות למנהל]. אמנם שערה קטנה, אבל עדיין. חבל.

חסכתי מכם את תמונת השערה. אין על מה.

מה שנקרא במסעדה "סלט קיץ ירוק" התברר כהרבה חסה. הרבה מאוד חסה. וקצת מלפפונים פרוסים דק, עם ויניגרט טעים מעל. לא טרחתי לצלם את המנה, כי אין צורך בכך - גם עם דמיון של פקיד שומה אפשר לראות את התמונה בראש. לא בטוח שראויה להכנס תחת המנות הראשונות בעסקית - אולי אם מתמחרים את העסקית ב-10 שקלים פחות.

העיקריות הגיעו כמה דקות לאחר מכן, ונראו מפתות למדי. על הפסטה אני לא אפרט כי טעמתי ממנה ביס סמלי ולא מייצג, אז הרי לכם תמונה להפעלת הדמיון.

Legoman, striking again.

על נקניקיות העגל לעומת זאת, ירדתי בשיא הכוח. הן היו טעימות מאוד, רכות מאוד והריחו כמו אחד מהשלבים שבסולם לגן עדן. ליד זוג הנקניקיות [המכובדות בגודלן, יש לציין] הגיע סלט כרוב סגול חם שמעולם עוד לא טעמתי, עשוי עם בירה ותפוחי אדמה. לדעתי הסלט המדובר מביס בעשרות מונים את הכרוב הכבוש המקובל, ואפילו לקולסלו שאני כל כך אוהב. מכובד ביותר. ליד כל העניינים ישבה לה ברוסקטה עם רוטב ורדרד מעגבניות טריות - עוד סייד מחמיא לנקניקיות. בובה.

כל חלק מהמנה - מוצלח יותר מאחיו.

אז איך לסכם בקיצור? 7 במדד הזעתרן [69 שקלים על מנה ראשונה פירסט קלאס ומנה עיקרית משביעה וטעימה, בלי שתיה]. לא תצאו מפוצצים, אבל לגמרי מרוצים. מנת הסלט-מלא-חסה הורידה קצת, כמו גם היחס האדיש לשיערות באוכל. עדיין, אחזור לשם בשמחה פעם נוספת לטעום דברים חדשים.

ביוש.

מרקט

11 דצמבר, 2013
המלך ג'ורג' 31, תל אביב-יפו

מישהו אמר חורף? כולי תקווה למזג אוויר כזה פעם בשבוע או שבועיים, עם יותר שלג אם אפשר. יום של עבודה מהבית [התחמקות משלוליות אפשריות בדרך לעבודה בריביירה של ישראל] קרא לארוחה חורפית במקום קטן שאף פעם עוד לא שמעתי עליו עד לאותו הרגע. חבר לעבודה המליץ בחום - אז קפצנו.

תפריט שעתי

המקום די קטנטן וקל לחלוף על פניו כשממהרים לשוק או לסנטר או לכל אחד מהיעדים האחרים בסובב קינג ג'ורג'. מלא מדבקות על החלונות צועקות "אוכל זול! אוכל בריא!", אבל עדיין איכשהו לא באמת שמתי לב לזה עד עכשיו. מסביב אפשר לראות היצע גדול של מאכלים טבעוניים [ארטיקים זה הדבר העיקרי שתפס לי את העין], בפנים היה חמים מדי, אז מיד לאחר ההזמנה תפסנו שולחן ברחוב, עם רוחות הסופה המתעצמת סותרות את המרקים והתבשילים.

בחרתי ללכת על מרק השעועית והקבנוס, שנשמע לי כמו שילוב מנצח שאיכשהו עוד לא ניסיתי כמוהו עד היום. הצלחת [מרק קטן] הגיעה בגפה, ללא ליווי בצקי כלשהי, שלדעתי זה פספוסון. אפשר לזרוק איזה פרוסת לחם, גם אם מעלים את המחיר בשקל-שניים. המרק עצמו היה מוצלח והשילוב אכן היה פצצתי. הקבנוסים לא היו נדירים כמו שהיה אפשר לחשוב שיהיו, אז מגיע להם שאפו על הפרגון בחלבונים.

קבנוסי הפלא

איש הלגו ממשיך במסע

כמנה עיקרית בחרתי את האורז האסייאתי, וגם כאן היתה הצלחה רבה. המנות העיקריות במרקט בנויות על בסיס אורז [הרבה אורז] ותבשיל כלשהו מהתפריט הקבוע, כשאחד נוסף משתנה מיום ליום למיטב הבנתי. הכמויות, כאמור, מספקות ביותר. ה"תבשיל" האסייאתי מבוסס על המון גזר, יחד עם ג'ינג'ר, בצלים וצ'ילי [חריף או מתוק, לבחירה], יחד עם שומשום שחור, כוסברה [או פטרוזיליה. או כלום] והמון בוטנים מלמעלה. המנה די פשוטה, אבל לגמרי עושה את העבודה, ויחד עם המרק סוגרת את פינת ארוחת הצהריים בשקט.

בוטן מתוק בקרקס? אין לי קאפשיין טוב.

כל הפשטות המנצחת הזו, מניפה דגל נצחון עוד יותר גבוה עם תג המחיר [19 שקלים למנת האורז עם התבשיל, 17 נוספים לצלחת המרק], וזה לפני שהזכרתי את האופציה לעסקית [מנת האורז עם עשרה שקלים חדשים נוספים תתן לכם גם סלט ושתיה בצד]. מה מדד הזעתרן אומר? 7.

הפלוסים הגדולים הם המחיר היותר מהוגן והסיפוק של סוף הארוחה [עוד לא למדתם על הכלי הסטטיסטי המטורף שנקרא מדד הזעתרן? לא מבינים למה זעתר יותר גבוה מזעפרן? כל התיאוריה הלא כל כך מורכבת - כאן]. 

Winter is already here

ביוש.

באיירן

14 אוקטובר, 2013
פרישמן 22, תל אביב-יפו

אין כמו הגשם הראשון [בערך] לשבת ולכתוב על תחילת השבוע. בשעת צהריים מוקדמת הגעתי יחד עם עוד חברה לבאיירן [או הבראסרי הבווארית, מה שתרצו] לטובת עסקית צהריים שפינטזתי עליה מהפעם הראשונה ששוטטתי על פרישמן לכיוון חוף הים. המסעדה היתה ריקה כמעט לחלוטין אז אי-ההמולה היתה נהדרת והמוזיקה הלא-כל-כך בווארית היתה בווליום מדויק.

הרצליש ווילקומן

התיישבנו לשולחן זוגי עם נוף לרחוב הטבול בשמש מצד אחד ולבר הכחול-לבן [כדגל בוואריה] בצד השני. הצוות [במקרה או לא - גברים בלבד] נראה ברובו גרמני כמעט אמיתי, מלבד המארח שנראה קצת כמו נדב בורנשטיין [זו מחמאה, למי שתהה]. נדב [המארח] הגיע להסביר לנו את התפריט העסקי: בעלות המנה העיקרית מקבלים גם מנה ראשונה בדמות צלחת נקניקים או גבינות וגם כוס בירה או שתיה קלה. כיף.

פטריוטיזם מחוזי

אני בחרתי כמובן בצלחת הנקניקים - ונהניתי מכל ביס. היה שם פטה כבד של חיה כלשהי בעלת ארבע רגליים ואף פחוס, שהיה נימוח ממש, שומני ממש ומושלם על הפרעצל שהגיע לצד הנקניקים [ומרגע זה אתייחס אליו כבייגל]. חוץ מהפטה, היה שם גם שינקן פשוט וטעים ונקניק נוסף שאת שמו לא קלטתי לצערי, אבל הוא היה השמנוני מכולם, במרקם מחוספס יותר ולרגעים הזכיר פפרוני. 

פלאק בעורקים בצורתו הראשונית

Theme alert: חסה!

הבייגל היה מעולה בפני עצמו - פנים לבן ורך וחוץ שחום ומבריק. נדב הזהיר אותנו לא להתפרע ולסיים אותו - כי פשוט לא נסיים את העיקרית - אבל לא עמדתי בזה וחיסלתי את כולו [לא שהוא עצום, אבל עדיין] ואת כל הבשרים השונים, כשעל הדרך טעמתי גם מצלחת הגבינות כמה דגימות מוצלחות - הטובה מביניהן היתה של גבינה שמזכירה ברי [ואולי באמת זו היתה ברי], רכה ונמרחת בקלות מבפנים, וקשיחה מבחוץ.

הגרסא הנשית

הבירה שקיבלתי מיד לפני המנה הראשונה נקראת לוונבראו [Löwenbräu] והיא בירת לאגר ממבשלה מינכנאית [מינכנאית?] שמעולם לא טעמתי לפני כן - והיתה מוצלחת ממש [אם בא לכם - בלוג ישראלי מלא בבירות טובות שמרחיב על הלוונבראו]. קלה לשתיה ובאופן לא מפתיע מתאימה ממש לבשרים שנישנשתי למנה הראשונה. 

מה צריך יותר מזה?

ואז הגיע השניצל המטורף. בחרתי את המנה שעונה לשם 'נפוליטנה' [מעניין אותי לדעת למה. אולי בגלל הסלסה?] ומהר מאוד גיליתי שהבחירה היתה מושלמת. לרגעים התלבטתי בין שני הקורדונים [רוז' ובלו] אבל החלטתי ללכת על בטוח ולבחור בשניצל העוף ולא בשניצל הלבן. 

כולסטרול להמונים. בקטע טוב אבל.

אז - זה מה שהיה שם: שניצל עוף עצום שמעליו פלפלים קלויים שהפתיעו אותי ממש; שכבת שינקן דקה; ומעל להכל הרבה מאוד גאודה במצב צבירה מושלם. ארחיק לכת ואומר שהשניצל היה אחד הטובים שאכלתי בשנה-שנתיים האחרונות [אולי אפילו יותר, אבל גם לזכרון שלי יש גבול]. חם, רך מבפנים ופריך ממש מבחוץ - וזה בעצם כל מה שהיה צריך. השינקן והגאודה הכניסו טעמים מדהימים וקצת מעושנים לכל ביס ולמרות שהייתי מפוצץ - פשוט לא יכולתי להפסיק לאכול. עד שעבר לו חצי שניצל ואז נכנעתי והפסקתי. 

ג'יזס

אם כל התענוג הזה לא הספיק, הגיעה גם צלחת עם פירה קטיפתי עם קצת עירית מעליו - תמיד מלווה שניצל בצורה המושלמת - וגם סלט קטן שהכיל בעיקר חסה ועוד חסה וגם כמה עגבניות שרי ושימש יותר בתור מנקה מצפון בין ביס מלא כולסטרול אחד לאחר.

המלווים

נראה לי שהתמונה הכוללת ורודה למדי - ויכול להיות שהמקום יהפוך להיות המועדף עליי. הצוות חמוד וידידותי למשתמשים, כשכל בקשה נענית בחיוב ובמהרה, הצבע הכחול החזק ששולט בכל מקום מכניס לאווירה של מסעדה לא רגילה משום מה, והאוכל, הו האוכל. עבור פחות מ-70 שקלים [68 שקלים לצלחת הנקניקים, שניצל הנפוליטנה לצד הפירה והסלט וכוס בירה 220 מ"ל] תצאו מחוייכים, מרוצים ושבעים - עם מספיק אוכל גם לארוחת צהריים למחרת.