אדורה

22 נובמבר, 2013
בן יהודה 226, תל אביב-יפו

בשעה טובה ומבורכת הגיע הזמן לעוד סעודה מוצלחת במיוחד. חיפוש והמלצות מפה לאוזן הובילו בסופו של שבוע לעסקית של אדורה בשישי בצהריים, החלטה שהתבררה כג'קפוט רציני.

זה אולי לא ברור, אבל המון שמש.

הגענו מיד אחרי שירד הפיק של הבראנץ' [שנשמע כאילו הוא שווה ביקור גם כן] ולפני שהחל הפיק של הצהריים ורוב השולחנות היו מיותמים. התיישבנו במרפסת המקורה, אבל גיחה קצרה לפנים המסעדה הייתה הכרחית. לא היה במקום שום דבר מתיימר מדי ושום דבר שתפס את העין, חוץ מוילונות כבדים בכניסה לשירותים [הלא-מספיק נקיים] שנראה כאילו הושאלו מטירה עתיקה במערב אירופה ונשכחו במסעדה.

משקפי תל אביב שלי.

מפתיע לטובה היה לגלות שהמנות הראשונות ראויות לשם מנות ראשונות, ולא היו מינימליות כמו שמסיבה כלשהי חשבתי שיהיו. הקרפצ'יו [מטונה אדומה] היה מוצלח במיוחד. טעם עדין של הדג עלה לאחר כמה שניות בפה, וכמה שניות אחר כך הגיע גם בום של חריפות מרעננת מצד הג'ינג'ר. הדג הרגיש טרי מאוד וכנראה שזו היתה מנת הפתיחה הטובה מבין השלוש.

שונא את מי שעשה מטונה שימורים.

סיגרים במילוי מעורב ירושלמי [טחול, כבד ועגל] היו מנה ראשונה נוספת, שבהתלהבות אופיינית שכחתי לצלם אותה אפילו. המילוי היה מוצלח ומתובל היטב אבל לא בכמות מוגזמת מדי ועלי הסיגר היו הרכים ביותר שאני זוכר שאכלתי בחוץ אי פעם - לא היה צריך לחשוש מפציעות בחלל הפה מפינות חדות של הסיגר - וזה היה בונוס משמעותי. המנה הראשונה השלישית היתה פטה הכבדים [עוף ואווז] שהגיע לצד טוסטונים קטנים וחמודים. ריבת הבצל היתה חביבה אבל שום דבר חריג, כשקוביות קטנות שבדיעבד התברר שהן ג'לי שעשו מיין אדום שדרגו את המנה בכמה מונים - עם קצת קור וטעם חמצמץ שסתר את הריבה והיה פשוט בובה. הפטה עצמו היה טעים מאוד, רק במצב צבירה מעט מוצק מדי מכפי שאפשר לצפות.

ג'לי יין זה גאוני.

ובלי זיווגי שכל נגיע לעיקריות. מנת ספיישל שנשמעה טוב מכדי לוותר עליה היתה פילה בשר לבן, ממולא בבייקון ופירורי לחם. הריח של הבשר היה כמעט לא מורגש עד שלא מקרבים חתיכה לפה, אבל ברגע שהיא היתה בסביבת נחיר או שניים - הריח היה נהדר ובייקוני כמו שחייב לאהוב. כל העניין היה מונח על פירה ויחד עם רוטב מתמרים וציר בקר השלים מנה מנצחת שהיתה שווה את התוספת במחיר.

ביג סקסס.

ריזוטו עם תרד וכמהין היה לטעמי המוצלח פחות מבין העיקריות, למרות שכל מסעדה צריכה לשאוף לרמה כזו של 'פחות מוצלח'. טעים וארומתי, עם קרם פרש שהוסיף סמיכות למנה הסמיכה גם ככה [באופן מפתיע זה לא נהיה סמיך מדי].

עוד מנה מוצלחת מבית אבי ביטון.

לבסוף, המנה שהתאהבתי בה ממש ושפשוט לא רציתי להפסיק לאכול ממנה: רביולי אווז מעושן. אם יש כמה בשרים ספציפיים שאני אוהב, אווז הוא בשלישייה הראשונה ואולי אפילו במקום הראשון. אני צריך לעשות הצבעה סופית כדי להגיע להחלטה הזו. בכל מקרה, בין אם בגלל החיבה שלי לבשר אווז ובין אם סתם בגלל שהמנה היתה מדהימה - אני מכריז עליה בלב שקט בתור הרביולי הטעים ביותר שטעמתי ואני זוכר שטעמתי.

כי חייב מבט-על

גן עדן נמצא בהרבה מקומות ורגעים קטנים כנראה

אחד מהם.

משהו כמו עשרה רביולים שמנמנים נחו להם בצלחת, וממש אפשר לראות היכן סגר אותם הטבח ואיפה הפעיל לחץ כדי שהכל יישב במקום. הבצק היה מדהים ברכותו ובמרקם שלו, שהזכיר לרגעים דאמפלינגס יותר מרביולי. הרוטב ההו-כה-טוב [שלא הפסיק לשלוט בסצינת הריח מסביב לשולחן, מביס בקלות את כל המתחרים] השתלט על הטעמים שיצאו מהרביולי עצמו, אבל אין לי שום תלונה בנושא. מי ייתן וכל רוטב אי פעם יהיה כל כך טוב. ונאמר אמן.

אני אומר כבר מעכשיו - לכו לזלול. יש דברים שצריך לעשות וזה אחד מהם. יופי של תמורה לכסף [69 לעסקית, 18 שקלים תוספת לפילה הבשר הלבן, 14 שקלים תוספת לרביולי], שירות סבבה והכל ואווירה רגועה ונעימה לארוחה מלהיבה וטעימה. ביוש.

קאלדו

5 מאי, 2013

מצדה 47, באר שבע

פיצה טובה זה לא עניין של מה בכך, בטח שלא בבאר שבע. פיצריות יש בשפע, כמעט מכל קצוות הגבינה - מאבקה מזעזעת וכל מיני תחליפים ועד למוצרלה ומנצ'גו ריחניות, כשכל אחת מכוונת אל פלח השוק שלה. לאחרונה הצטרפה לרשימה פיצריית בוטיק\גורמה קטנטנה, שנחה לה מתחת לבניין שיכון מאפיר משנות ה-60, בשכנות למספרה או שתיים ובמרחק של בערך 39 שניות הליכה מהדירה, תחת כרזת פלסטיק ועיצוב גרפי בסיסי אשר מטעים לחלוטין.

עיצוב פשוט מחמיא לחלל הקטן, עם בר עץ וספות דיינר קלאסיות ומבריקות, מתגמדים כולם ביחס לריח שמציף את הסינוסים כשפוסעים פנימה מהרחוב ויגרמו גם לתתרן לרצות להזמין מגש חם. התיישבתי להמתין לשאר החבורה ובינתיים התחלתי לשוטט בנבכי התפריט.

כמעט שלא שמים לב שזו קומת העמודים

ג'ורג'יה, ג'ורג'יה

התפריט מחולק אגפים-אגפים, שהחלק הארי בהם הוא פיצתי. מבחר הפיצות מתחלק לצמחוני, בשרי וימי וחייב עזרה חיצונית כדי להבין מה קורה. מלצרית חביבה תסביר לכם את ההבדלים בין הרטבים, ואת אופציית החצי-חצי שלדעתי כולם הולכים עליה בגלל הקושי הכה-מאה-עשרים-ואחת-י לבחור מכל השפע.

אני הלכתי עם חצי המלצה וחצי תאוות בשר. או מבחינת תוספות - חצי ארטישוק וזית סורי על בסיס רוטב עשבי תיבול (פטרוזיליה, בזיליקום ונענע) וחצי פפרוני, חזה אווז ובייקון, עם פלפל ירוק חריף על בסיס רוטב עגבניות.

קולדפליי שרים על זה שיר. פרדייז, אם אני לא טועה

דקות ארוכות חלפו להן עד שיצאו ארבעת המגשים. קוטר כל פיצה היה להערכתי הגסה בערך 27 וחצי סנטימטר, שבמבט ראשון נראה לא משביע בעליל אבל בדיעבד סוגר כל פינה בלי לגרום ללחץ מעיים גבוה.

סלייסר אישי - פיצ'ר היום

הצד הבשרי הוכיח את עצמו מהרגע הראשון והיה קשה מאוד לעמוד בפיתוי שלא לאכול אותו בבת אחת. שלושת הבשרים כל כך טובים ביחד ויחד עם גבינה, שזה נראה משחק ילדים לשכנע דוס ממאה שערים להתחיל לבלוס בייקון על מוצרלה עם אווז ופפרוני. האווז והבייקון עם הריח הנפלא והטעם החזק, הפפרוני עם הצורה הקעורה מלאת הגריז סותם הלבבות שמרפא דכאונות, החריף במידה הנכונה, וכמובן הבצק הדק שעליו הכל יושב בהצלחה.

גריזי

על הטעם המוצלח הזה היה קשה להתעלות, אבל בכל זאת, הזמנתי גם חצי "צמחוני". פיצה עם ארטישוק יצא לי לאכול פעם אחת בעבר באיסט ווילג' (אם התמזל מזלכם ואתם שם עכשיו, תזמינו, זה היסטרי!) והיה קל מאוד להתאהב ברעיון. אז לא חשבתי שאפשר לטעות בזה יותר מדי והקשבתי לעצת המלצרית למרות שרוחי אמרה לי ללכת על ערימת הפטריות שגם כן הייתה שם בתפריט.

אז ארטישוק לא היה יותר מדי, והחצי הזה היה פחות מוצלח מאחיו הבשרי, אבל עדיין לא רע ולא נורא. עוד קצת ארטישוק טרי ועוד טיפה זיתים היו מעשירים את הסלייסים הללו בהרבה ומי ייתן ומישהו בעל כוח ושררה קורא שורות אלו וייכנס לפעולה בנושא.

ביוש.

אז עכשיו יש גם פיצה גורמה בבאר שבע, ובקצב שדברים מופיעים כאן, הצורך לצאת מהעיר לסעודה טובה הולך ופוחת משבוע לשבוע. כן יירבו, ונאמר אמן.