הוטל מונטיפיורי

3 יולי, 2014
מונטיפיורי 36, תל אביב-יפו

האינסטגרם שלי מתמלא מפעם לפעם בערימה של תמונות מהוטל מונטיפיורי [בעיקר הודות לפידים הנהדרים של אורן מגרגרן ושל רזי ברווזי] מה שחיזק אצלי את הרצון העז לקפוץ לביקור בהזדמנות. אז נחשו מה? ההזדמנות נחתה, בדמות חבר שהגיע לביקור בעיר, מהצפון הכי פסטורלי שיש.

הגענו בזמן לעסקית הצהריים, שעובדת בצורה המוכרת: בוחרים עיקרית ועליה משלמים, מקבלים גם ראשונה מתוך מבחר מצומצם של אופציות, יחד עם לחמים ומשהו קטן ומתוק בסוף. דיל לא רע בכלל. המלצרית הציגה לנו אותו בתכליתיות עילאית, בלי אף מילה מיותרת וללא שום הפגנת רגש או עניין. יעיל, אבל לא משרה את ההרגשה הכי נעימה בעולם.

Neat.

הלחמים הקטנים הגיעו ראשונים, מאורכים, קשים וחמימים, שיחד עם חמאה חביבה היו פתיח פשוט ומהנה. קרפצ'יו סלמון שטעמתי ממנו מעט היה עדין מאוד [אם כי מלוח באיזור מאוד ספציפי בצלחת] עם חתיכות קטנות של בצל סגול מעל, מה שתמיד כיף לנגוס ולשאוף. נקודת קרדיט למלצרית הנ"ל - היא התריעה מראש שהמנה מכילה שמיר, למקרה [הסביר] שלקוח קצת פחות מתחבר לטעם הדומיננטי.

הצבעים התעוותו כאן קצת, עמכם הסליחה.

המנה הראשונה הנוספת היתה כבד קצוץ, שהוגש בכמות קטנה למדי, אבל טעמו היה נהדר. לחם-קרקר מוארך שהוגש יחד עם הכבד שיחק את תפקיד המצע בהצלחה, כשהצנונית והמלפפון החמוץ הקטנים ליד הוסיפו גם הם, ואילו החסה היתה קצת מיותרת יותר לטעמי ואפשר היה להסתפק בבצל הירוק כדי לתת הרגשה חיה יותר.

The gang

ובזריזות הגענו לעיקר: פילה סלמון בגריל, לצד קישואים במנדולינה בטמפרטורת החדר, במיה קלויה ושקדים חיים. מה אגיד ומה אומר? הפילה היה עשוי במדויק, כמעט חי מבפנים, צלוי ממעל, שומני ונעים מאוד - ובאופן מפתיע גם משביע מאוד. גם ה"סלט" המיוחד שהוגש יחד עם הסלמון היה נהדר - פשוט למדי אבל מורכב מספיק כדי שלא תחשבו לעשות את זה בבית. הבמיה לא הזילה ריר והיתה נהדרת וכמעט פריכה, אם אפשר להגדיר את זה כך, השקדים החיים היו עוד תענוג בפה שקשה להפסיק לנשנש אותו. מנה כיפית במיוחד.

נהדרת. אשחזר את זה בבית. יום אחד.

מהצד השני של המתרס עמדה קדירת פירות הים - מנה גדולה ביותר ומעניינת מאוד. מעולם לא ניסיתי את השילוב של קארי עם פירות ים - ומתברר שזה עובד. היו שרימפס, חצי סרטן, מולים וקלמרי [בכמות נדיבה ביותר]; הקלמרי, שאני בדרך כלל לא חסיד גדול שלהם, היו דווקא מוצלחים הפעם. החלק המעניין במנה היה רוטב הקארי הירוק, שהיה נהדר גם בצבעו וגם בטעמו החזק והמשתלט. 

קארי מדהים. 

השורה התחתונה היא שאם אתם לא מגדלים כסף על העצים או על אסדות גז כאלה ואחרות, העסקית יכולה להיות פתרון נהדר ושווה את המחיר - שגם יוציא אתכם שבעים ובניו. 8 במדד הזעתרני, ושיהיה בטחון ושקט לכולם.

נ.ב: היה גם את זה. ממתק שוקולדי קטן שמגיע עם העסקית ושכחתי ממנו לגמרי עד לרגע האחרון!

מסקל

13 מאי, 2014
ויטל 2, תל אביב-יפו

כששאלתי אנשים את השאלה הפשוטה 'מסקל או טאקריה?', בערך 69% פלטו מסקל בלי לחשוב פעמיים. אז בטאקריה כבר יצא לי לבקר, גם אם רק לביקור קצר ולא מקיף כלל. בדונקי חוויתי near-death-experience פעם אחת הודות לבשר מפוקפק [לדעתי, לפחות] וייקח עוד קצת זמן עד שאחזור לשם. על מקסיקנה לא שמעתי עדיין מילה טובה אחת, ואת מקס-אנד-קו אני מכיר כבר מספיק טוב. אז מסקל נבחרה בתור המקסיקנית התורנית, ולדרכנו יצאנו.

פרידה בהופעת אורח

אז הדבר הראשון שהבנתי כשהגענו - זו לא ממש מסעדה. יותר בר או פאב צבעוני מאוד ורועש במידה, מלא באנשים ואלמנטים מקסיקניים, יותר או פחות. המקום היה מלא באנשים והתברר שלהזמין מקום מראש היה רעיון לא רע בכלל - קיבלנו את שולחננו ליד החלונות הפתוחים לרווחה, צמודים לשולחן אחר מהצד החיצוני. האיזור אגב כולו די מגניב בשעות הערב, כמו שאני מגלה כל פעם מחדש ויש אווירה צעירה ולאו-דווקא ישראלית כשמשוטטים שם בפלורנטין.

מדריך למשתמש המתחיל.

התפריט בנוי בצורה די מוזרה ודי מורכב להבין בהתחלה מה קודם למה, אבל עם קצת זמן ופוקוס, זה אפשרי לגמרי. אפילו מצויין בו את כל המנות נטולות הגלוטן ואת רמת החריפות של המנה. באמצע תוכלו גם למצוא הוראות, די שימושיות למען האמת, לאכילת טאקוס בצורה נכונה. מלצרית אחת קצת הלחיצה אותנו והיתה מאוד עצבנית, אבל כשהגיע זמננו להזמין הגיעה דווקא אחת חביבה ורגועה, שאפילו עזרה בבחירות. בין ההזמנה לבין הגעת המנות, הוגשו לנו לשולחן שתי סלסות - אחת אדומה וחריפה נהדרת, והשניה ירוקה שהעלתה בי רצון לחזור לקוסטה ריקה לכמה רגעים.

Let's Salsa!

התחלנו מסביצ'ה בורי שהגיע עם עגבניות, בצל וכוסברה [וכביכול גם אבוקדו, שלא הורגש בכלל]. ההגשה היתה חביבה ביותר, בגביע שקוף וגבוה, והמנה עצמה היתה לא רעה כלל. סביצ'ה עם רכיבים טריים וטובים, טוב ככל הסביצ'-ים האחרים שניסיתי לפני כן ומרענן כמוהם.

תוך כדי נשנוש הסביצ'ה הגיעה גם השתייה. הבלאדי מריה היתה חריפה מטבסקו ולא בהכרח חריפה מיותר מדי אלכוהול. אני פחות בקטע של מריות כאלה, אולי באמת בטיסה הבאה אנסה אחת ואהנה ממנה יותר [אומאמי ועניינים]. המרגריטה הקפואה היתה מוצלחת באופן מפתיע, מרעננת מאוד ומרירה בטעם טוב.

תנאי תאורה קשים חייבו פלאש. עמכם הסליחה.

לאחר מכן האנצ'ילדס רוחס הגיעו. רוטב כתום-אדום [ומפתיע, אם לא מודעים לזה שהוא מכיל שמנת] מעל, יחד עם גבינה מגורדת, מלא בצל וקצת כוסברה, כיסו את האנצ'ילדס הבהירים שהיו ממולאים בבשר בקר. כל ביס היה עסיסי ונוטף תערובת נוזלים נהדרת של בשר, עגבניות ושמנת, ועם קצת תוספת של הסלסה החריפה מתחילת הארוחה כל ביס השתדרג בכמה מונים. המרירות, החריפות והקריספיות [אם אפשר להגדיר את זה כך] של הבצל החי - היתה עוד רובד נהדר במנה.

איפה? איפה?

אהא, אוקיי.

כדי לסגור את פינת הרעב [שעדיין היה בסביבה בשלב הזה] הזמנו גם טאקוס. בחרנו במנה שנקראת אל פסטור - טאקוס עם סטייק קצוץ במרינדת אננס וצ'ילי, בצלים, כוסברה וסלסת אבוקדו. אז קודם כל, זה היה די קטן. לא די קטן, ממש קטן. כל טאקו היה ברדיוס של כ-5 ס"מ, ונראה לי שאני מפרגן. טורטיית הבסיס של הטאקו היתה טובה מאוד, הבשר היה סיבי מאוד, עם רגעים קצת פחות לעיסים, וכל מה שנוסף מעל היה חביב מאוד, עם דגש על האבוקדו. האננס היה כמעט בלתי מורגש אבל לפרקים היה אפשר להבחין במשהו מתקתק מסתתר בבשר.

כדי לסיים באקורד מתוק, ניסינו שני קינוחים מהרשימה המצומצמת המוצעת [אני בעד תפריט מצומצם, אגב. כל המרבה הרי זה לא משובח]. פאלטאס [Paletas] הם קרטיבים מקסיקניים [אם בא לכם לשטוף את העיניים, פינטרסט קיים] מרכיבים טבעיים, שבמסקל מוצעים בכמה וכמה טעמים משתנים. אנחנו בחרנו במנגו-צ'ילי, שבו המנגו היה דומיננטי הרבה יותר. אפשר היה לראות חתיכת צ'ילי כמעט בכל ביס, אבל הוא לא הורגש כמעט כלל בהתחלה ורק לאחר כמה וכמה ביסים פתאום הוא נכנס לתמונה.

אני קורא לזה: "פאלטס ופנים מרוצות".

הקינוח השני היה צ'ורוס. מעולם עוד לא טעמתי צ'ורוס לפני כן, והופתעתי לגלות גרסא טעימה יותר של מה שתיארתי לעצמי בראש. המנה כוללת שלושה צ'ורוס צנועים, לצד קערית של ממרח משוקולד מריר שאפשר היה לאכול ממנו ככה סתם. אז הצ'ורוס היו קריספיים מבחוץ ורכים מבפנים, מתוקים, כיפיים ובעיקר מנחמים מאוד, במיוחד עם שליכטת שוקולד עליהם.

אם אין דונאטס, נאכל צ'ורוס

אז סיכומיישן? אוכל טעים ברובו, מנות לא גדולות במיוחד [בלשון המעטה], אלכוהול מעניין, אווירה טובה, שירות בינוני ומחירים גבוהים בצורה לא פרופורציונאלית ממש [סביצ'ה 42, אנצ'ילדאס רוחס 52, טאקוס אל פסטור 34, בלאדי מריה 40, מרגריטה קפואה 34, פאלטאס 14 ליחידה, צ'ורוס 24 לשלישייה] מעלים סימן שאלה קטן על כמה שווה המקום ביקור. בשורה התחתונה, אני שמח מאוד שניסיתי, אבל אם אחזור, לא אלך רעב, זה בטוח. מה שנותר לבדוק הוא האם העסקית היא כבר עניין משתלם יותר. עד אז, 6 במדד שלנו, על תמורה לא מוצדקת מספיק לכסף ואוכל שלא העיף לאף אחד מאיתנו את הסומבררו.

אדיוס מוצ'אצ'וס.

פונדק דה-לוקס

12 אפריל, 2014
עולי ציון 7, תל אביב-יפו

אז זה הולך להיות קצר וקולע, אני מקווה. הרבה באזז היה בשבועות האחרונים סביב המסעדה החדשה שנפתחה לה ביפו שמתיימרת להביא לתל אביב בשר בצורה האמריקאית שלו, בהשראת מסעדת בשרים כלשהי בברוקלין. אז יחד עם חבורה אמריקאית ברובה התיישבתי לראות על מה המהומה, והמסקנות - אחרי ניקוי משומן - לפניכם.

התכוננו לפוסט נטול תמונות

אז המסעדה נמצאת באמצע שוק הפשפשים, מרחק אוטובוס או מונית ממרכז העיר, ואני מניח שבשעות היום ההרגשה שם יכולה להיות הומה יותר. מלצרית הגיעה לקחת הזמנה ובינתיים הגישה לנו שתיה [המלצה לחובבי הבירה או לסתם אנשים שאוהבים דברים טעימים - הלאגר של מבשלת ברוקלין - שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו בארץ - נהדר] והכינה אותנו לצורת ההגשה החריגה של הפונדק - כל הבשר מגיע על פלטות למרכז השולחן, אין צלחות, אוכלים עם הידיים ואוכלים ביחד. אני אוסיף שגם מתלכלכים ממש - אבל שזו היתה התלכלכות כיפית למדי.

מומלצת. הרטבים בכלים תורמים פחות

הזמנו את הקומבו הלבן [צלעות, בטן וצוואר חזיר] ל-3 אנשים, משהו כמו 250 גרם בשר לכל אחד [אגב, צורת ההזמנה כאן מבוססת משקל, אפשר להזמין בשרים החל מ-100 גרם, או ללכת על כיוון של קומבינציה כמו שעשינו אנחנו]. הקומבינציה מגיעה עם לחם תירס וקולסלואו בנוסף לתוספת נוספת לכל אחד.

אז התוספות התבררו כאכזבה די גדולה. לחם התירס הרגיש כמו עוגת-הבית ללא שום סוכר או מלח, יבש ומחניק ודי מיותר. הקולסלאו, שהוא לא הקולסלואו הקלאסי שאתם חושבים עליו [אלא עשוי מחרדל, תפוחים וסלרי], היה חלש מאוד בטעם והרגיש יותר כמו עיסה נטולת אופי. בסלט תפוחי האדמה כבר היה אפשר לזהות טעם כלשהו, אבל עדיין, כזה שהייתי עושה הרבה יותר טוב ממנו בבית ב-15 שקלים. המאק אנד צ'יז היה מוצלח יותר, אם כי תפל בדיוק כמו התוספות האחרות. לבסוף, הצ'יפס היה ראוי וחביב [תודה לאל] ואפילו לא היה חסר בו מלח.

רגע הנחיתה

אבל העיקר הוא, כאמור, הבשרים. הבייבי ריבס היו נ-ה-ד-ר-י-ם. זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי כאלה - ופתאום הכה בי למה זה כל כך אהוב שם אצל הדודים באמריקה. רך וכמעט נימוח, טעם מושלם, כיף לאכילה וגורם לרצות עוד [ובמקרה שלנו גם להזמין עוד]. על הצלעות מורחים שם תערובת תבלינים [12 במספר] וכן קפה ומלח גס שנותנים טעם אדיר לבשר. הצלעות פשוט עפו ונבלעו בן רגע - אם אתם חולקים - תהיו בהיכון ואל תנסו לצלם, זה פשוט לא יצליח!

חוץ מהצלעות היו אמורים להיות גם בטן וצוואר חזיר. אודה ואתוודה - לא הצלחתי לזהות שם צוואר, אולי הוא ממש דומה לבטן. כך או כך, הבטן היתה, אם זה בכלל אפשרי, טובה יותר מהבייבי ריבס. טעם שקשה לתאר אותו במילים, מתקתק מעושן שכזה, יחד עם כל השומן הנוראי והטעים בטירוף, ניצח את הפעם האחרונה שבה אכלתי בטן חזיר בהאנוי, ובעשרות מונים. יצא לי לרפרף על תפריט הצהריים שמוצע שם - ואני כבר יודע איזה סנדוויץ' אני קונה כשאהיה בשוק הפשפשים בפעם הבאה.

תוך רגעים. באמת.

לסיכום - טעים נורא. אל תבנו על התוספות, ואם אתם לא לוקחים את הקומבו, פשוט ותרו עליהן, זה מיותר. המחיר [174 שקלים לקומבו-מיקס לבן ל-3 אנשים, 64 שקלים לחצי פלטה בייבי ריבס, 12 שקלים לתוספת צד, 28 שקלים לבירה ברוקלין] לא זול, אבל הוגן למדי למה שמקבלים [בעיקר בקומבו]. הבאזז אולי מוגזם, אבל בשרים טובים אפשר למצוא עכשיו ביפו. 7 במדד שלנו.

פסח שמייח ונטול קמח לכולם.

Mex & Co

28 פברואר, 2014
בן יהודה 122, תל אביב-יפו

אז במקסיקו לא הייתי לצערי, למרות שזה היה קרוב מאוד. האוכל המקסיקני היחיד שטעמתי עד לפני חודש-חודשיים היה בטאקו-בל בפנמה ואיך לומר, להיט - זה לא היה. ואז עברתי לתל אביב, ובערך מהרגע הראשון שמעתי את השם טאקריה פעם בשבוע. אז הפוסט הזה הוא לא על הטאקריה, שתקבל אחד שלם בפני עצמה [למרות שאולי צריך לחשוב על אשכול מקסיקניות ולהכניס גם את דונקי שגרמה לי להרעלת קיבה ואת מסקל ששמה הולך לפניה], אלא על מקס-אנד-קו [מעכשיו - מא"ק] החדשה יחסית בבן יהודה, שהספקתי לפקוד אותה פעמיים ולצאת עם חוויה זהה בשתיהן.

סככות כתומות מעל שולחנות פזורים בסדר מופתי מדי מקדמות את פני הבאים, יחד עם שלט גדול מעליהן [אם כי קצת נסתר] שמכריז על שם המסעדה בפונט של דיינרים אמריקאים מסרטי שנות ה-פעם [שמשום מה יצר לי קונוטציה עם רצח ג'יי אף קיי. משהו בגלל האוטו שלו, לא ברור לי מה]. הבר הקטן נטוש אבל מסודר יפה והמטבח הפתוח נראה גם כן מסודר ונקי במבט מהיר שכזה. אין תלונות בינתיים.

JFMEX

הקונספט במא"ק חמוד מאוד ודי מגניב, אבל הבעיה היא שהוא לא באמת ממומש. כל סועד מקבל תחתית מנייר בגודל A3 בערך [או בדיוק] שעליה גם מודפס התפריט וחותמת דיו קטנה שאיתה הוא מסמן אילו רכיבים הוא רוצה במנה. המנות מורכבות מבסיס [בוריטו, טאקוס או קערת אורז], מרכיב מרכזי [וריאציות של עוף, בשר ותחליפיהם], אורז לסוגיו, תוספת רצינית [שעועית, גוואקמולי, גבינה וכד'], חריף ברמת שונות ולבסוף - תוספות קטנות נוספות. כל העסק מאבד קצת מהחן שלו, כשמלצר מגיע ושואל אותך מה תרצה, רושם את זה אצלו ומזין אחר כך במחשב. מה שכן, זה לא באמת נורא, סתם נקודה למחשבה.

סד"פ: בחר שולחן, בחר חותמת, קח תחתית, תתפרע

בעקבות המלצה ממבין-עניין-בכיר, בחרתי בשתי הפעמים במבנה דומה: קערת אורז ובוריטו ליד. ניסיתי את הפויו קריביאנו [או, עוף קריבי] עם אורז לבן, גוואקמולי, חריף-3-גולגלות וקצת בצל סגול וכוסברה. ועל זה נדון כאן בעוד פסקה אחת מעכשיו.

בזמן ההמתנה לאכול הגישו לשולחן, מלבד השתיה, גם מעין נשנושים בדמות כיפלי צבעוני ואפרופו, שאותו מבין-עניין-בכיר לחש לי בעבר שהם נעשים במקום. חביב ומוצלח ואני משוכנע שהבעלים יכולים לעשות קצת כסף מהצד בהפצה של הנשנושים האלה בברים באיזור. לא יזיק מאנץ' ליד הבירה. ספיקינג אוף, המרגריטות של מא"ק התבררו כמוצלחות למדי גם כן, חמצמצות, מרירות ומרעננות בדיוק במידה הדרושה.

בא לי בנטורל

אז האוכל הגיע. הרכיבים הרגישו טריים וגם בדיעבד לא גרמו לתופעות לוואי לא נעימות. לפני שערבבתי את כל העניינים שם בצלחת העסק עוד נראה מגרה ומלא חיים. ברגע שהערבוב התחיל, השילוב בין הגוואקמולי לסלסת-צ'יפוטלה והרוטב החרפרף הפך את העסק להרבה פחות פוטוגני, לכן חסכתי מכם את השלב השני. כמעט. החריף לא היה סתם חריף, אלא מלא טעם, וטעם די מעולה אפילו. הכל השתלב יופי יחדיו והיה פשוט טעים.

סתם כי אני מתלהב מהמצלמה החדשה

קחו בחשבון שבקשות שונות מהצוות נענות עם דיליי מסויים, מה שעלול לבאס קצת. בין אם זה עוד בוריטו, עוד מרגריטה או חשבון [שמגיע בפח קטן וחמוד] - זמן הוא לא ממש בראש סדר העדיפויות.

נזילת תאווה. הכי גס שהיה בבלוג אי פעם

חמוד, לא?

אז המנה היתה מספקת מאוד, במיוחד אם לוקחים בוריטו בודד לידה ונעזרים בו כבסיס להמולה שבצלחת. המחיר הוגן ואפילו אפשר לומר זול, עבור התמורה שמקבלים [מנת Mex & Match ב-29, תוספת עבור העוף הקריביאני - 4 שקלים, בוריטו בצד - 6 שקלים‎, מרגריטה - 15], והכי כיף זה שממש רוצים לחזור לשם שוב למרות השירות האיטי והמקובע [אי אפשר לחבר שולחנות, לטוב ולרע]. הכי 8 במדד הזעתרן. 

אדיוס, עד לפעם הבאה.

ויטרינה

25 פברואר, 2014
אבן גבירול 54, תל אביב-יפו

הרבה זמן רחשו סביבי רחשים בנוגע להמבורגר הטוב ביותר בתל אביב. שמעתי הרבה גרסאות והתלבטתי בעצמי מה התשובה הנכונה מבחינתי. אז החלטתי לטעום את כולם [בערך] ולהחליט. מעניין אם אצליח להתמיד בפרויקט השאפתני הזה. והרי הוקם לו האשטאג חדש: #ההמבורגרהכיטובבתלאביב. ארוך מדי? אז #הכיבורגר יספיק.

Vitrina

אחד המקומות שעלו כמה פעמים בדיונים היה הויטרינה. אכלתי שם בעבר את מה שאמורים לאכול שם [נקניקיה מדהימה] אבל מתברר שהמקום שמתמחה בנקניקיות דווקא ידוע בהמבורגר המעולה שלו. אז רתמתי חברה לארוחת צהריים חורפית-בכאילו, וניסיתי את ההמבורגר ההו-כה-מדובר.

מינימלי אך מקסימלי

פייר, היה מעולה. אין הרבה יותר מדי מה לקשקש על זה. המבורגר טעים ועסיסי בטירוף, שמגיע חצוי, מה שמקל את מלאכת האכילה בעשרות מונים ומונע אובר-טפטוף על השרוולים. הלחמניה רכה ובלתי-מורגשת במובן הטוב. בעזרת קצת חיטוטים ברשת גיליתי שמסתובבת לה שמועה שמשתמשים שם בויטרינה בבשר צוואר מעושן בקציצה של ההמבורגר - וזה מה שנותן לו את הטעם המשובח. אני לא יודע אם זו אכן הסיבה, אבל מה שהם לא שמים שם - זה נכון.

סליחה על המשחקים. אימצתי מצלמה חדשה :)

לצד ההמבורגר הגיע הצ'יפס העוד-יותר מפורסם של הויטרינה. בטטות ותפוחי אדמה חתוכים דק, עם גרידת לימון מעל. זה כל מה שצריך כדי שצ'יפס יהיה מושלם. אם עוברים שם ליד הויטרינה בדרך לאיזה מרתון שיוצא מכיכר רבין - באמת, תעברו בויטרינה להתרענן בצ'יפס קטן. זה באמת מרענן. יחד עם הצ'יפס הוגש איולי [עם הרגשת טחינה מוזרה ומפתיעה] וקטשופ שבמבט ראשון נראה כמו כל קטשופ מוכר וידוע אבל במבט קרוב וטעימה זריזה מבינים את הטעות. קטשופ-סלק זה הקטשופ שמוגש שם, והוא חמצמץ מתוק ומשדרג את כל החויה עוד יותר. סוכר.

הפעם היחידה שתוכלו להגיד על צ'יפס שהוא מרענן.

תמונת פרידה.

הביקור היה קצר וכמוהו גם ה"ביקורת". תענוג צרוף במחיר לא יקר במיוחד [45 שקלים לצ'יזבורגר, 40 להמבורגר, 15 שקלים תוספת עבור צ'יפס חצי-חצי ושתיה קלה]. 9 במדד הבינלאומי שלנו.

מדד הזעתרן

7 דצמבר, 2013
המרפסת שלי, תל אביב-יפו

השתדרגנו! אני גאה להציג בפניכם את הווידג'ט הלא אינטרקטיבי הראשון בעולם - מדד הזעתרן. הרעיון? לתת לכם תמונה ראשונית על מסעדת הפוסט בצורה הכי ויזואלית ולחסוך לעצלנים שביניכם את הצורך לקרוא בין השורות ולהבין האם הכסף שלכם שווה את המסעדה.

הפתרון? המדד! על VfM שמעתם? כמובן שכן, אבל בכל זאת אפרט לרגע. VfM זה בעצם שם קצר ויפה לValue for Money - או בלשון אליעזר בן-יהודה - התמורה לכסף. מסעדה שנותנת VfM יפה היא כזו שבה תוכלו לשבוע או להנות [תלוי מה אתם מחפשים] מהאוכל, אבל תיפרדו מכמות כסף קטנה יחסית. ההפך הוא כמובן מסעדה שבה יצמידו לכם שואבי אבק לכיסים וירוקנו אותם מתכולתם, תמורת כמויות מינימליות של אוכל.

אז להמחשה. נגיד שהייתם במסעדה חביבה, שילמתם 30-40 שקלים ויצאתם שבעים ומרוצים למדי, אפשר יהיה להגיד שקיבלתם אחלה תמורה לכסף. נכון? יופי. אז במדד הזעתרן [המאוד סובייקטיבי ולא מתמטי - כרגע לפחות!] הייתם יכולים להגיד שכמו הזעתר - קיבלתם תמורה יפה לכספכם, ועל כן החלטתם - 8.

מנות קטנות? יקר ולא טעים? הופה המדד יורד לו [למרות שזעפרן זה טוב ויפה, אבל בחייאת, כמה דולרים לגרם?] ל... 3, נגיד. 

יש הבנה? אם לא, אתם תמיד יכולים לשאול שאלות בתגובות או במייל, ואם כן, צפו לראות את המדד המדהים הזה מצטרף לפוסטים קיימים וחדשים גם יחד.

ביוש.

רובינשטיין

6 אוקטובר, 2013
גיבורי ישראל 17, נתניה

לא חשבתי שזה יקח כל כך הרבה זמן - אבל פוסט-הפסקת-צהריים-בעבודה הגיע בתרועות חצוצרה ובריחות בשרים. בצהרי היום יצאה משלחת בת 13 נפשות מכיוון המשרד לאיזור רווי במסעדות באיזור התעשייה בפולג, כשתוך רגע מהצעת המסעדה על ידי ראשת המשלחת [מה זה ראשת אתם שואלים? זה זה] כולם הסכימו והמארחת מצאה בזריזות שולחן עצום וריק שיכול להכיל תריסר אנשים ועוד אחד.

Bienvenue 

רובינשטיין היא מסעדת בשרים וחנות בשרים [עם סניף נוסף במיקום אחר בעיר, כפי שנלחש לי] שמתפארת בתפריט רחב ולא כשר, ומשדרת תחושה של מסעדה-כמעט-יוקרתית בלב איזור התעשייה. צוות מלצרים זריז ניגש לרשום את כל ההזמנות בזריזות והמירוץ יצא לדרך.

המלחיות מדברות בעד עצמן

חשוב לדעת שמציעים שם במסעדה תפריט עסקי ב-89 שקלים, כפי שרשום בגדול מאוד על התפריט, אבל ייזקף לחובתם שהם לא מציינים כי גם מהתפריט הרגיל אפשר לרקום עסקית להנאתך, תוך תשלום על העיקרית בלבד [וקבלת מרק או סלט ושתיה קלה]. אז - שלא תגידו שלא אמרתי.

בתור מנה ראשונה בחרתי במרק הבצל, אחד משני מרקי היום [בצל vs עגבניות]. כל המרקים הגיעו כמעט יחדיו, חמים ומהבילים, בצלחות רחבות ופשוטות. המרק עצמו היה בסדר גמור ובזה זה מסתכם. הקרוטונים שזרקו פנימה בלי לשאול את דעתי הרגישו עתיקים ממש ולא קראנצ'יים בעליל, פרוסת לחם בצד הייתה מחמיאה הרבה יותר ממה שהם עשו.

קרוטונים מנוולים

העיקרית הגיעה כעבור כמה דקות נוספות, הפעם בהדרגתיות מורגשת הרבה יותר [כמובן שלי מגישים אחרון. אהמ]. בחרתי לנסות את קבב הבית - שלושה קבבים מבשר בקר ובשר לבן שמוגשים לצד קערית טחינה ותוספת [פירה חמאתי במקרה שלי]. אז הרושם הראשוני היה - "אוקיי, זה קטן", אבל בדיעבד זה השביע ובניו.

מעוף הציפור, כמובן

הקבבים היו עשויים מעולה, מבושלים מספיק ורכים מספיק - אבל הבעיה הגדולה היתה בתיבול. גברת פלפלת היתה חוטפת חררה מכמות התבלינים והטעם שנוצר. אמנם בתפריט רשום "בתיבול הייחודי של רובינשטיין", אבל חברים, תוודאו שלטבח אין פרקינסון כי מישהו נסחף.

הסחפות.

טוב, אולי אני קצת נסחפתי - זה היה אכיל ועם פוטנציאל להיות טעים, פשוט אובר-מתובל בכמה רמות ממה שמצפים. מה גם שהקפיריניה שהוציאו לכולנו על חשבון הבית עזרה לטשטש את עננות התבלינים. הפירה היה מוצלח מאוד, והבצלים המטוגנים שליוו אותו הכניסו פריכות מאזנת ומתאימה.

אז עם כל הקלפים על השולחן - כנראה שלא תמצאו ארוחה שיותר שווה את המחיר שלה [50 שקלים למנה ראשונה, עיקרית עם תוספת ושתיה קלה], עם מבחר גדול של בשרים ושירות מעולה [וכנראה שביום מטבח טוב יותר - גם תיבול מוצלח ולא מוגזם כלל]. לכו תתפרעו, זה שווה את זה ואפילו קצת יותר.

הבית התימני

19 יוני, 2013
הרצל 25, באר שבע

בימים האחרונים רצה לה תמונה ברשת [כמו התמונה הראשונה למטה], ששמחתי לראות כמה היא הפכה ויראלית - ולא בכדי. הממסד בארץ [במיוחד כל מה שקשור למוסדות הדתיים] די מבחיל בהתנהלות שלו והלוואי שמקומות נוספים ימשיכו לנקוט את עמדת הכשרות הלא רשמית [כמו בירושלים, למשל]. אז כשהבנתי שמקור התמונה במסעדה התימנית הותיקה בבאר שבע - גלי אושר היכו בי וכבר למחרת מצאתי סיבה מספקת ללכת ולאכול שם לראשונה.

ויראלי

הדוד התימני שמנהל, מבשל, ממלצר, מנקה ומפרסם את המקום קיבל אותנו במרץ ובהרבה ח' וע', והושיב אותנו בפינה בתוך החלל הביתי המצופה עץ, לא לפני שעברנו ליד תנור האבנים שהפיץ ריחות מטריפים לכל עבר. כשתגיעו לשם [אתם תגיעו לשם] - אל תורידו את העיניים מהקירות! בכל סיבוב מבט תמצאו פנינת שנינות מפתיעה אחרת, כמה מהן צירפתי כאן למטה...

פינת Fun with Maps - במרחק 57 מטרים מהבית התימני לפי גוגל [להערכתי - אולי 23] עומדת לה בניגוד מוחלט מסעדת ערביקה המדרדרת. מצד אחד, מסעדה ששאפה ליוקרה וגדולה אבל נותרה במקום, אם לא הלכה אחורה, כשמצד שני מסעדה שלא מתיימרת ליותר מדי ומגישה אוכלפשוט במחירים הגיוניים.

כזה קרוב, כזה רחוק

עוד לא התיישבנו וערימת סלטים נחתה על השולחן - מהכרוב הפשוט ביותר ועד לתירס-שמיר וחילבה ביתי [מצטער יוצאי צנעא, לא התחברתי]. שגרת-שיפודיות שתמיד מתקבלת אצלי בברכה, במיוחד עם הלאפות המטורפות שהגיעו כמה דקות לאחר מכן. מהר מאוד נתן [ההוא שעושה הכל] הגיע ובמקום להביא תפריט - שלא קיים מושג כזה במקום - שאל אותנו מה בא לנו לאכול - מרקים, בשרים או חרטא-ברטא? אז הלם התחלתי שיכול היה להגיע בעקבות ההצעה נמנע הודות לאלון מפוד-גבר שהספקתי לעיין בפוסט שלו על התימני ממש לפני שהגענו, והודות לו הלכנו על חרטא-ברטא אחד גדול לשלותנו. המלצתי - לכו על זה גם אתם אם זו הפעם הראשונה שלכם שם - זה יופי של הכל מהכל מהכל, שישביע אתכם גם אם חזרתם משבוע התנזרות מבשר במצפה-שקר-כלשהו.

אה-לה-אווזי

כמו סופגניות

אז במקום לעסוק בכרונולוגיה וסדר יציאת האוכל, נגיע ישר לעיקר, מהפחות מוצלח לבשר הכובש. הקוסקוס היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. הירקות והמרק האדום היו פשוטים וטובים, אבל הקוסקוס עצמו הרגיש תעשייתי וקופסתי מה שהוריד את הרצון להמשיך ולאסוף אותו לקיבתי.

הכל מהכל, כל קשר לתימן מקרי למדי

האורז עם הבמיה - גם כן בסיסי למדי, אבל אתוודה שטעמתי במיה מוצלחת הרבה יותר לצד קובות של סבתא עיראקית של חברה טובה, שתזכה לנינים אמן. אורז הוא אורז, מאכל מושלם ככל שיהיה בפני עצמו, יש גבול לקסמים שאפשר לעשות איתו כשהוא מוגש לבן מתחת לבמיות ידידותיות. אגב, כשנתן ראה שצלחת האורז כמעט התרוקנה הוא הגיח וביקש מאיתנו להפרד ממנה לשלום, ועשינו זאת עם כל המחוות והנפנופים.

ועכשיו לבשרים. מה היה שם? מפרומים אדומים ומכוסי שמן, חמימים וטעימים מאוד עד לבקשת ריפיל על הצלחת הספציפית. היו קציצות בשר מוצלחות גם כן, עם מנגולד, עגבניות ועוד ערימות שמן, בשר בקר רך עם סלרי וקישואים, מוצלח למדי גם הוא.

המנצח

בסופה של הארוחה קראנו למר בחור כדי לקבל חשבון ולהפרד לשלום - והוא הגיע, העיף מבט והודיע לנו את הסכום לפי הערכה של מה שאכלנו [שיטה מוזרה אך מגניבה, כשחושבים עליה] ויצא לנו 65 שקלים לנפש, כולל טיפ ושתיה קלה. דיל משתלם לארוחה בסדר גודל של מה שאכלנו [כולל ריפיל מפרומים!].

זירת הפשע

כל מה שנכתב עד עכשיו נכתב באחר הצהריים-ערב שבו חזרנו מהמסעדה כשעדיין שמחתי מזה שהספקתי לטעום גם את מטעמי התימני לפני סוף התואר והבטחתי לעצמי, לנתן ולחברים שעוד נחזור לארוחה נוספת בהקדם. ואז הגיע הלילה, ואיתו [מי שלא יכול לעמוד בטקסט על אוכל אחרי שהוא עובר את מערכת העיכול - זה הזמן לעבור למקום ורוד יותר] סדרת דייטים ארוכה, מתישה וממושכת עם האסלה בבית. בשקט לוקח קלקול הקיבה הזה את התואר "מלך קלקולי הקיבה" שלי, פשוט לא ידעתי ששרירי מערכת העיכול יכולים להתכווץ כל כך הרבה. בתחילת הלילה חשבתי שזה מקרי ורק אצלי - אבל בבוקר שמחתי לגלות שגם שני החברים שאיתם סעדתי סבלו כמוני אם לא יותר - ושאין לי איזה מחלת עיכול חשוכת מרפא.

אז עם כל הרצון הטוב והנטייה הראשונית לפרגן ולפרגן - שהאוכל טוב ופשוט, שבעל המקום מצחיק ושנון ושזו חוויה לאכול בבית התימני ואני בטוח אחזור לשם - אני לא יכול להגיד שהכל עדיין נכון. לחזור לשם כבר לא אחזור, למרות שסיכוי גבוה שזה מקרה חד פעמי ולא מייצג. השאפו על היציאה נגד הרבנות והגועל נפש שלהם עדיין ראוי לשבח אבל מה שכן, כמו שאמרה חברה פגועת קיבה - אולי במקום בצינור לילה, במקרה שלנו כלבוטק היתה תכנית מתאימה יותר.