חדר האוכל

16 אוקטובר, 2012
שאול המלך 23, תל אביב סיטי

לפני שבוע ימים חזרנו לספסל הלימודים. דוכני פנקייקים מיניאטוריים, תמונות מגנטים, בירות, ברדים וגלידות גרמו לעיכוב רציני בפוסט הנוכחי, כמו גם ההמולה של תחילת סמסטר והמירוץ אחר הקורסים הנכונים, ועכשיו הגיע הזמן לחזור שבועיים-שלושה אחורה ולהתעמק בארוחה שסגרה את הקיץ הארוך שעבר על עבדכם/מלככם (תלוי מה הקטע שלכם).

איזו סגירת מעגל טובה יותר לקיץ הזה מאשר חזרה לקרש החיתוך של עומר מילר והצוות שלו, רק בשינוי אדרת? אחרי פתיחת החופש ב'שולחן' הגיע זמנו של 'חדר האוכל' לתת מענה לקריאות הקיבה הריקה שלי.

מלוכלך בכאילו

במיקום עם פוטנציאל-ערב מטורף (שאני מניח שמתממש) במתחם הקאמרי והאופרה במרכז תל אביב, נראה שגם לצהריים לא צריך לדאוג. הגענו ברבע ל-1, המקום היה חצי ריק, ותוך 10 דקות התחיל להווצר תור בשמש הקופחת לממתינים הסבלניים. תכנון המסעדה לגמרי מחמיא לשם ולקונספט, עם שולחנות מאורכים שיכולים לאכלס קבוצות שונות של סועדים, כסאות פלסטיק קלים ומגניבים, סכומונים משותפים ואפילו תחתיות שנותנות הרגשה של לכלוך והמולה, אבל בצורה נקייה ושקטה. הקיבוץ אף פעם לא היה קרוב כל כך לעיר.

קיבוצוש

תפריט צהריים (או בשם הראוי הפסקת צהריים) מזכיר מאוד את אחיו הפאנסי מ'שולחן'. בתפריט מספר מחושב של מנות - לא קצת מדי כך שיש עוד את אופציית הגמישות וההפתעה, אך לא רחב מדי כדי לחסוך מאנשים כמוני הגעה מוקדמת לצורך קבלת החלטה. בחירה מבין שתי קטגוריות מחירים סבירות לחלוטין (59/69) תאפשר להנות ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה קרה בשעות הצהריים.

דקה לאחר ההזמנה הגיע לחם ומלוויו הנמרחים בדמות ממרח חצילים קלויים ומשהו דמוי פסטו גס (וטעים). הלחם מוצלח ביותר ושוב דומה אם לא זהה לחלוטין לזה שמוגש ב'שולחן', כמו גם הממרחים. הלחם נשאר ללוות את כל הארוחה וחי בהרמוניה גם עם המנות שהגיעו לאחר מכן.

ליווי פריך

בתור מנה ראשונה נבחרה מנת הטבולה. בורגול וקצת ירוקים זה לא דבר שאפשר לטעות בו וכך באמת היה. פשוט, קליל וריחני. הדבר היחיד שהצטערתי עליו זה שלא הייתה כאן את הראשונה שאהבתי כל כך ב'שולחן'. וזו הפעם האחרונה שאני משווה בין השתיים!

ללכת על בטוח. מדי.

בשלב הזה של הארוחה המקום כבר היה גדוש והרגשת חדר האוכל התעצמה. מילה מהמלצרית שחולפת, משפט מהסבתות בשולחן ליד, ששון גבאי ממלמל משהו בקרבת מקום ודו שיח לוהט בין אב לבתו מתערבבים כולם לרעש רקע קבוע. שלוק מהלימונדה (ואף מילה על הרימונדה האלוהית מ'ש**חן'!!) הקרה עוזר להרגיע את המוח ולהתחיל לתת עבודה במנה העיקרית.

הימרתי על מנה צמחונית. נסיון העבר אמר שזה ההימור הקשה ביותר - בכל זאת, מסעדה והכל, לא נאכל חיה כלשהי? ועם זאת, עד אותו היום גם היה הימור בטוח ביותר - כל מנה צמחונית שהזמנתי מאז שזכור לי שאני מציק למלצרים במסעדות - הייתה תענוג. מה הפעם?

צמחוניים לא פראיירים

מרד התרד

גם הפעם. כיסוני תרד וריקוטה שהגיעו על מצע של קרם בצל, יחד עם אפונות רבות, שום ועוד בצל. האפונה המבריקה השתלבה בדיוק במקום עם קרם הבצל החמים ונתנה הרגשה של בית. המילוי גם הוא היה מעולה - ריקוטה ותרד שהתחתנו וחגגו את ירח הדבש שלהם בתוך כיסוני בצק. באמת יופי של מנה, עם כוכבית לידה. הבצק שהרכיב את המנה היה מחולק לשניים. בצק קצוות ובצק אמצע. הבצק באמצע, באיזור שבא במגע עם המילוי היה מושלם - נימוח, טעים ודק, כמו שאפשר לצפות. הקצוות לעומת זאת הזכירו יותר קשה של לחם. בצק שלא מבושל מספיק, לא לעיס ולא נעים לאכילה. אולי צריך לשים אמא כלשהי במטבח שתוריד את הקשה מהכל.

אוכלים אצל עומר מילר? חובה תמונה מהאינסטה

נגמרה הארוחה. נגמר החופש. חזרה לשגרה של לימודים. זו השנה האחרונה שלי לקרוע את באר שבע (כן כן) כמו סטודנט ממוצע, אז צפו פגיעה מהדרום, כל עוד לא יפגע בנו כלום קודם לכן. אולי שנה הבאה כבר אקרע את תל אביב לייק א בוס.

שנה מוצלחת וטעימה :)

זול בעיר הגדולה

23 ספטמבר, 2012

פה ושם בתל אביב

כמו שהכותרת רומזת - הפעם נתמקד בשני מקומות שיציעו לכם אוכל טעים וזול (ish) כשתסתובבו לכם רעבים ברחובות הלחים של בירת הבאוהאוס המקומית. הביקור הראשון היה בצהריי יום חם מהרגיל אחרי שריצה בחוף הילטון המתכווץ בצורה מדאיגה כחלק מסירוב חול אפריקאי להגיע לחופי הארץ (בשיא הרצינות. גוגל איט). התלבטות (קשה, יש לציין) בין מקום שנשמע כמו סודוקו ושכחתי את שמו כרגע, לבין פרנק, נגמר בתפיסת שולחן גבוה בסניף פרנק בבן יהודה.

שכונה.

הרושם הראשוני היה לא להיט, בלשון המעטה. מקום שנראה קצת שכונתי יותר ממה שמצופה, ואיש-נקניקיות שנראה כאילו שלפו אותו בזה הרגע מפול-מון בקופיפי, שהיה עסוק בשיחת טלפון כמעט 10 דקות בזמן שאנחנו ממתינים שהוא יציע לנו נקניקייה בחוסר חשק מוחלט.

צ'אבי.

נקניקיית עגל גדולה תמורת 26 מרשרשים חדשים, לא הכי זול, לא ממש יקר. הקטע המיוחד בפרנק, למי שלא מכיר, הוא שהם מכינים את הנקניקיות שלהם בעצמם. לצערי לא ניחנתי ביכולת לפרק נקניקיה למרכיביה, וטוב שכך, אז אני לא באמת יכול לדעת כמה טובים המרכיבים - אבל נסמוך על כבוד הבעלים. חשוב לציין שהם מבשלים את הנקניקיות בטיגון, ולא בשליקה נוראית (חכם ניו יורקי אמר לי פעם, שמים שמשמשים לבישול נקניקיות, משולים למי ביוב. קניתי).

Purple Haze :)

נקניקיה שמנה במיוחד הגיעה בלחמניה רכה וטובה, עם כרוב כבוש, מיונז וחרדל (כבר אמרתי פעם שאני גרופי של מיונז וחרדל ביחד? שילוב אורגזמתי). מנה פשוטה וטעימה - אין הרבה מה להוסיף. הנקניקיה טובה ומריחה כמו משהו שיעלם תוך רגע אם יישאר לבדו על השולחן. גם הלחמניה - בת לוויה מושלמת, בגודל האידאלי וברכות הרצויה. אי אפשר היה לבקש הרבה יותר מזה - טעים, משביע למדי לבנות ו/או לבעלי קיבה בינונית, ואם אתם לא עונים על אף אחת מהקטגוריות - תמיד אפשר להזמין גם תפוחי אדמה להשלים פערים תמורת שבעה שקלים נוספים. 

כל ביקור בתל אביב תמיד עובר לי מהר, וכך היה גם באותו היום. לקראת ערב הלכתי עם ידידה לאכול ארוחה קלה (בדיעבד התבררה כקלה מדי, כשמצאנו את עצמנו בטוני וספה ב-3 לפנות בוקר מחכים בתאווה למגש פפרוני שייצא לזרועותינו). בהתחשב בעובדה שהיא מקומית, שמעתי לעצתה וכיוונו עצמנו לפלאפל שזכור לה כטוב במיוחד ליד כיכר מלכי ישראל. שמו המקורי: פלאפל הכיכר.

יש גם שניצל.

אבא ובן (ניחוש פרוע) לקחו את ההזמנה שלנו באדיבות לא אופיינית לפלאפליות שביקרתי בהן במהלך חיי, והגישו לנו את המנה. 17 שקלים למנה רגילה (כן, אפשר למצוא יותר זול מזה..), אבל איזו מנה.

אני לא מגזים כשאני אומר שזה אחד הפלאפלים היותר טובים שאכלתי בחיים, אם לא ה-. הקטע הוא שאני לא זוכר מתי אכלתי אחד טוב יותר, אבל יש לי נטייה להתלהב יותר מדי כשאני טועם משהו שמשגע לי את החושים - ואז אני שוכח כמעט כל מה שהיה לפני.

Perfection in a Pita

פלאפל ירוק, גדול, טרי, רך בטירוף עם טחינה א"א ותוספות כפי שאתם אוהבים. אני בדרך כלל בוחר חומוס-חריף, כרוב לבן ובצל - המלצה חמה. יופי של מנה, אמנם לא פלאפל שאפשר להגדיר כזול - אבל בהחלט זול ביחס למנה באותו סדר גודל במסעדה אחרת בסביבה. אה, למי שתהה היכן בדיוק, הכתובת המדוייקת היא אבן גבירול 79.

שורה תחתונה - לא צריך להיות גאון כדי להבין שאוכל מטוגן וחם הולך יד ביד עם בצק אפוי מסוג כלשהו כמו דגל ותורן, נענע ותה או קולה ורום. מה שכן, צריך את החוש הבסיסי לאיך ליצור את האוכל המטוגן הנכון ולהגיש אותו כראוי - מה ששתי המזללות עשו בהצלחה. בקשר למחיר? אני עוד אמצא דברים זולים יותר. מתישהו. איפשהו. עד אז - שבת שלום וחודשים-חסרי-חגים שמחים לכולם.

יבנה מונטיפיורי

24 ספטמבר, 2012

מונטיפיורי 31, תל אביב

בלי הרבה פתיחים וסיפורים - לשם שינוי - הפעם: ביקור ביבנה מונטיפיורי של רושפלד בתל אביב. כמצופה מהמעמד, התכוננתי לארוחה מקורית וטעימה בטירוף, שיהיו לי רק דברים טובים לכתוב עליה, ויהיה פוסט קליל ואדיר. אז"ש. 

רושם ראשוני זה לא הכל

קודם כל המקום. מעוצב בפשטות אבל עם קלאסה, עם הרבה עץ כהה (מהגוני, נראה לי שקוראים אותו), בר מכובד ומזמין ומנורות עגלגלות ובוהקות שמפזרות את אורן לכל כיוון. ברקע מוזיקה חביבה משנות ה-60 של המאה הקודמת מאפשרת לקיים שיחה בטונים נורמליים ובכיף. המלצרית הגיעה ופרסה בפנינו את התפריט העסקי המגוון והרחב, יחד עם המנות המיוחדות של היום. השתכנעתי - והלכתי על הספיישל של היום - פאד קפאו - אורז עם בשר טחון בסגנון אסיאתי, עם עשבי תיבול שונים וביצת עין ממעל. נשמע מבטיח ביותר. אבל כל דבר בעתו.

פתחנו את הארוחה בשישבוריק - כיסוני טלה עם גבינת עזים. כיסון, יותר נכון. כיס, אפילו. הכיס הגיע על מצע של רוטב צהבהב - יוגורט בתוספת כמון ולדעתי גם כורכום היה שם בשפע. הוא היה רך להפליא והרוטב התאים לו בצבע ובטעם. גם תוכן הכיסון היה ראוי לשבח - בשר מעולה, מבושל היטב אבל ההפך הגמור מיבש. הגבינה נעלמה מעיניי אבל הורגשה בעדינות של ממש. תענוג של מנת פתיחה חוץ ממחסור קל במלח.

צהוב זה טוב

חפשו את הגבינה. בהצלחה.

אאוצ'. אז הגיעה הנפילה. הפאד קפאו (שאגב, המלצרית אפילו לא הצליחה להגיד את שמו כראוי, ועבודת גוגל היתה דרושה כדי להבין בהתחלה מהי המנה) נחתה על השולחן, ואיתה גל של אכזבות.

אפילו לא פוטוגני

התיבול היה פשוט אלים. אם במנה הראשונה היה חסר קצת מלח, כאן כמו באו לפצות על זה. יותר מדי מהכל. אי אפשר היה להבדיל בין קצוות טעמי תבלינים כלשהם. הפטרוזיליה, שכיסתה חצי מנה, לא הוסיפה הרבה מבחינה אסטתית ולא מבחינת הטעם והמרקם. הבשר היה יבש - או שהושאר בחוץ אחרי שהוכן, או שפשוט בושל יתר על המידה. אפילו העין שכיסתה את הערמה היתה לא טובה - צד תחתון שרוף וצד עליון נא ובלתי אכיל למשעי (וזה מפי חובב עין נוזלית מושבע). הכל התחבר למנה אחת (גדושה, יש לאמר) שפשוט כאב לי פיזית לאכול ממנה. מיותר לומר שחצי צלחת נשארה מלאה, מתבוססת בתערובת התבלינים והרטבים הקיצונית בדרך לזבל ולמדיח.

Seriously now?

לי המנה נראתה ככה, אבל אולי אני מגזים. ואולי המטבח הגזים.

בצד השני של השולחן, אמי בחרה להמר על ההמבורגר שהיה מאכזב גם הוא. בגלל שלא אכלתי ממנו ממש, לא אפרט יותר מדי - רק אומר שגם שם הבשר היה על סף הנורא ואיום.

לצד ההמבורגר הגיע צ'יפס - שהיה פשוט בדיחה ובושה להגיש דבר כזה תחת קטגוריה "צ'יפס". אלו היו מקלות תפוחי אדמה מושחמים, רכים, נפולים ותפלים. חיש מהר החלפנו אותם בצלחת של שעועית - שפיצתה קצת על הזוועות שהתרחשו באותו הזמן סביבה - מבושלת כראוי, רכה-קשה באחוזים נכונים, ועוזרת להעביר את הטעם החזק של הפאד.

שעועית נחמה

ציפיתי להרבה כשחשבתי על מקום לאכול ופשוט הייתי עצוב בסוף הארוחה. אין דבר שיותר מאכזב מארוחה עם ציפיות גבוהות שמתגלה כעינוי ללשון ולקיבה, ושהשיא בה הוא בקבוק פפסי (פפסי!) שעוזר לשטוף את איזור הלוע. אני באמת רוצה לחשוב שזו הייתה נפילה מקרית ולא מייצגת, ואולי אחזור לנסות מנות אחרות שמרחוק לפחות, נראו טוב הרבה יותר.

ובנימה אחרת - מועדים לשמחה!

Nytorv

16 בספטמבר, 2012

הכיכר החדשה, קופנהגן

משכתי את זה די הרבה זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה סופי. פוסט אחרון ממסעותיי בדנמרק (אלא אם כן אצליח לאזור כוחות ולהשוויץ במאפים המדהימים שלהם בפוסט נוסף..). ביום האחרון שם חשבתי שהגיע הזמן לטעום מנה מקומית קלאסית, מה שבאופן מדהים לא עשיתי עד אז. בהמלצת כמה חבר'ה ידידותיים בהוסטל שבו שהיתי, שמתי פעמיי למסעדת Nytorv, הקרוייה על שם הכיכר בה היא נמצאת - הכיכר החדשה. ואומרים את זה נו-טורב. נו טוב.

נו-טוב. כמה רגוע.

מלצרית חייכנית קיבלה את פניי, והזמינה אותי להתיישב איפה שאבחר, ואחרי צ'יטוט קצר התברר שהיא יהודייה בעצמה, ושמחתי לשמוע שיש קהילה יהודית לא קטנה בקופנהגן. ואז הזמנתי מנה עם בייקון. אירוני שכזה.

קלאסי.

הפוגה קולינרית - מה המנה המקומית, אתם שואלים? אחד מהמאכלים שהדנים (ועמים נורדים נוספים) יותר ידועים בהם, נקרא Smørrebrød, או בתרגום חופשי - סנדוויץ' פתוח. לוקחים כמה פרוסות לחם איכותי (שיש בשפע, תודה לת'ור), קצת או הרבה חמאה משובחת, ואליהם מוסיפים שילובים שונים של דגים, עוף או חזיר עם ירקות טריים. זה על רגל אחת - ויקיפדיה תעזור לכם עם השניה.

בקיצור - הזמנתי סמורברוד עם סלט עוף ובייקון, והמתנתי דקותיים בקוצר רוח למנת הבייקון החצי-שנתית שלי. בינתיים התפנקתי על כוס קרלסברג שלרוב אני לא מחבב, אבל כשמייצרים את הבירה במרחק ארבעה רחובות ממך - כדאי לשתות ממנה.

חבל שאין רמקול של ריח

סלסילת לחמים פרוסים ורכים הגיעה ואיתה גם התוספות - עגבניה, מלפפון וחסה, לצד סלט עוף במיונז (!) ופיסת בייקון קריספי מעל.

פנורמה-ish

אוינק.

הסלט, התברר, היה שונה ממה שתיארתי לעצמי. זה היה בעצם עוף, ביצים, פטריות, מיונז, לימון ותבלון קל - יחדיו. מעין סלט תפוחי אדמה שכזה, רק עם עוף. חדש לי. טוב לי.

הכי פשוט שיש על לחם שיפון

קצת מורכב יותר

מעט מהסלט, יחד עם חתיכה מהבייקון ואחד מהירקות, מועמסים יחדיו על פרוסת לחם מחומאת (תזכרו את המילה כשהאקדמיה תפרסם אותה) ויוצרים ארוחה קלה אבל משביעה, עם כמה טעמים ומרקמים לא צפויים מצד הסלט הלבן ביחד עם הריח המרטיט של הבייקון והבירה שסוגרת את הכל טיפ-טופ.

מלבד סיוטי-מיונז שהתבדו אחרי כמה שעות, הארוחה הייתה טובה פלוס פלוס. האכזבה הכי גדולה הייתה החמאה מהפלסטיקון הקטן הזה שאני לא יודע איך קוראים לו. בחייאת, למה לא להגיש אותה בקערה? המחיר - לא יקר בטירוף עבור מסעדה מקומית איכותית - 79 קרונות - 54 שקלים, למנה משביעה אבל לא מפוצצת.

נפרדתי לשלום מידידתנו המלצרית הגולה, ותוך שעות בודדות נחתתי למציאות הפלאפל והטחינה. לא שאני מתלונן.

להתראות, יפה

אוכל רחוב

ספטמבר, 2012
דנמרק וגרמניה

אז אחרי שבועיים אדירים באקלים מרענן אם כי נטול שמש, הגיע השלב של הנחיתה בארץ. הגוף כאן אבל הראש עדיין חצי שם - מה שאומר שזה זמן מושלם לפוסט נוסף מארצות נכר. הפעם, כמו שכבר הבנתם - מאכלי רחוב.

קופנהגן השווה

בואו נתחיל ונאמר שמטבח הרחוב הדני מתאפיין, כמו השכן הדרומי שלו מגרמניה, בעיקר בנקניקיות ונקניקים. עגלות מפוזרות ברחבי מרכז העיר לרווחת התושבים והתיירים, ואפשר למצוא שם נשנושים וארוחות במחירים די נוחים ביחס למסעדות ג'אנק פוד בינלאומיות שלא נזכיר את שמן (מתחרז עם מרטין לותר קינג, למשל). אז בחרתי לי דוכן חביב ברחוב סטרוגט ההומה H&Mים ואנשים, ויצאתי לדרך.

דוכן מבורך

הלכתי על בטוח - נקניקיית עוף מאורכת ופשוטה. ואז הגיעו התוספות ולקח לי דקה להתאפס על עצמי - לא הייתי מוכן לזה. נסגרתי על תוספות בצליות - בצל טרי ובצל מטוגן (בבלילה סטייל KFC) ומלפפונים חמוצים ענקיים. סטייה קטנה שלי גורמת לי לקחת תמיד נקניקיות עם מיונז וחרדל - יש לי סלידת-קטשופ מלידה בערך. 

מלא בצלים ועוד בצלים

התיישבתי לי על ספסל ליד פנסיונרית מקומית שזרקה פיסות לחם לכמה יונים אמיצות, והתחלתי לבלוס. קודם כל - הלחמניה (ויש להם לחמניות ומאפים אלוהיים!) הייתה קטנטנה כמו שבחיים לא ראיתי. זה מגדיל את אשליית הנקניקיה הארוכה (אהמ.). וזה היה טעים. שני סוגי הבצלים מגניבים את החך ביחד, כשאחד קריספי מאוד והשני בצלי מאוד, והמלפפון החמוץ בטעם שונה ממה שאני רגיל - אבל הרגיש הרבה יותר הום-מייד, עם נגיעה של שמיר.

Street food for a reason

כיף של מנה! עלה משהו כמו 15 שקל, שאמנם בארץ היה יכול להביא לשובע רציני יותר בדמות מנה וחצי של פלאפל - אבל שם זה זיל הזול וכיף לאכול.

המלצה קטנה שאמורה להיות ברורה מאליו, ובכל זאת אני נפלתי לפיתוי - אל תקנו את הנקניקיה שלכם בסבן-אילבן! הם בכל פינה, ומציעים בערך באותו מחיר. אבל זה פשוט גועל נפש, ויסלחו לי בעלי הרשת הענקית. נכנסתם לקנות משהו? תצאו בנימוס החוצה, תתקדמו 15 מטר ותמצאו דוכן רחוב.

רע!

טוב..

ועכשיו - שינוי מדינה, שינוי עיר. המבורג, גרמניה. כידוע, גרמנים חובבי נקניקיות בכל מצב ושעה אפשרית. מה שאומר שגם ברחובות העיר תוכלו למצוא אותן - אם כי לא בשפע כמו שאפשר לחשוב. גם כאן, ברחוב הקניות המרכזי - שלא אנסה אפילו לכתוב את השם שלו (מתחיל במ' ונמשך לאורך 14 אותיות בערך) - מצאתי לי דוכן\בר שמציע מאכלים מהירים ומקומיים.

That's how they roll...

ברוב תמימותי ניגשתי למוכרת וביקשתי הוט-דוג. היא כמעט טרפה אותי במבט שלה. "נו הוט דוג!" נבחה עליי. ולידי כולם אוכלים נקניקיות! אחרי כמה שניות נוספות של נפנופי ידיים ומלמולים בגרמנית קלוקלת הצבעתי על הקארי-וורסט (או בלשון עם זר - Currywurst). ואז היא הבינה אותי. הטעות כמובן הייתה שלי כשהתייחסתי לנקניק היקר שלהם בתור נקניקייה. אופסי.

בזריזות (4 שניות בלחץ) הכינו לי את המנה - נקניק חתוך ברוטב אדום (קטשופ מתובל היטב בקארי) עם אבקת קארי ממעל. לא שאלתי, ולא רציתי לשאול, ממה עשוייה הנקניקיה (נקניק!!) וכשחזרתי לארץ גיליתי שחטאתי גם כאן (הפעם הנוספת הייתה במודע.. פוסט שעוד יגיע) ואכלתי בשר חזיר. מה שכן, זה היה טעים בטירוף.

נקניק חטאים

אבל חטאים טעימים

המנה (3 יורו לקטן - שוב, 15 שקל) לא תשביע אדם בוגר אבל אחותה הגדולה ב10 שקלים תוספת תעשה את העבודה. הנקניק מוגש בקערית נייר, לצד לחמניה עגולה רכה, שעוזרת בספיגת הטעמים מהרוטב האדמדם. כמו דג מרוקאי, רק עם חריף אחר. וחזיר.

מי שטוב לו ושמח שיגמור הכל

למרות התיבול הכבד, שאני לא חסיד גדול של דברים כאלה - המנה הייתה מעולה, מחממת ביום הסגרירי האופייני כל כך לעיר המפעלים הצפונית ואפילו טיפונת חריפה וממש הצטערתי שניסיתי אותה רק ב20 דקות שלפני הרכבת שלי חזרה לדנמרק.

שורה תחתונה - אחלה נקניקיות ונקניקים שם באירופה הקרירה. גם הזולים שבהם. פרוסט.

Nimb

8 ספטמבר, 2012
 גני טיבולי, קופנהגן, דנמרק

טוב, אז מתברר שהדנים לא חזקים בימי ראשון בערב, מה שנותן לי חצי שעה-שעה לעדכן את הבלוג בקצרה. מראש אציין שכולי זעזוע מאיך שהפוסט הולך להראות, אבל בהעדר פוטושופ נצטרך להסתפק במקבץ תמונות נתון עד חזרתי בשלום ארצה.

קופנהגן - וואו. תמיד הייתה לי משיכה משונה לעמים הנורדיים, מאז שנילס ונלה (נלה?) התעופפו במרחבי לפלנד המלבינה - ועכשיו אישרתי את חששותיי.  בובה של מקום. יש הרגשה שהכל כאן נקי ורענן - מהאוויר הצונן ששואפים לעמקי הריאה עם היציאה הראשונה מהמטוס (כן! יצאנו לאוויר ולא לטרמינל! מי היה מאמין...) ועד למי הברז באמבטיה שאפשר לשתות לרוויה ובהנאה בלי שום חשש מסלמונלות חבויות.

קופנהגן עצמה מקסימה מכל בחינה אפשרית. לא ברור לי מדוע ולמה היא לא על מפת התיירות של הישראלים. מצד שני, יכול להיות שטוב שכך - עוד לא נתקלתי כאן בגילויי אנטי ישראליות בולטים שכנראה אפשר למצוא במקומות אחרים ביבשת...

אבל - לצערי זה (עדיין) לא בלוג טיולים ולענייננו אנו. באמצע גני טיבולי בקופנהגן עומד לו מבנה מרשים ביותר סטייל טאג' מאהל ו/או מבנה מוסלמי כלשהו, שמוכר לרוב בשם NIMB (או בשכתוב ארצישראלי נפוץ - נימב). כחצי שעה עמדתי מחוץ לנימב, לשעבר מסעדת כוכב מישלין (!) ושאלתי את עצמי אם אני יכול לעשות דבר כזה. בגלל שידעתי כמה אני גרוע בהחלטות - פשוט נכנסתי פנימה והשומר בכניסה ניסה להבין מה אני רוצה לעשות, לבוש ברישול בהכנסי למסעדה הפאנסי הזו... מייק א לונג סטורי שורט - אני בפנים, חושש לכיסי וגורלי.

Nimb Palace

לאחר המתנה ובהייה בסובבים המהודרים הגיע המלצר עם תפריט (שהיה עשוי מניילון עלוב למחצה) והחל להסביר לי על המנות השונות. כמה מילים שלא הכרתי, כמה מילים שאני לא בטוח שאני רוצה להכיר, ולבסוף הלכתי על ספיישל היום - שליו וירקות גינה.

באופן מפתיע - אחרי כ-4 דקות הגיעה המנה בצלחת ענק, בתוכה הציפור הכי קטנה שראיתי מעודי (והיו לי אפרוחים בתור ילד) יחד עם כמה גזרים קטניóø בצלים וצנוניות. המלצר הדוקטור החמיא לי ולשליו-ון ברוטב מפטריות מקומיות ושמנת ובקידה קלה אישר לי להתחיל לחפור במנה.

Tiny

השליו, קטן ככל שיהיה, היה טעים מאוד. הרוטב היה ממש מעולה, מתקתק וחמים שכיף לטבול בו את בשר העוף הרך. גם הירקות, פשוטים ומבושלים מעט מאוד - היו אדירים. לגזר היה טעם וריח של הגזרים שגידלנו בגינה כשהיינו ילדים - ריח של גזר אמיתי, לא של סופר. זה היה מהפנט ממש. רק את הגזרים אכלתי במשך 10 דקות. והיו רק שניים. של 6 ס"מ כל אחד. כל כך טוב.

כמובן שהמנה נגמרה צ'יק צ'ק. התפניתי להשלים פערים בקיבה עם סלסילת הלחם והחמאה שהוצעה לי וזה אכן סגר את הפינה. הלחם לא היה להיט אבל החמאה הייתה פירסטקלאס היישר ממחוזות בורדו הרחוקה.

All Done

סיכומון - המסעדה בהחלט נותנת הרגשה של יוקרה - חוץ מכמה פרטים מעצבנים כמו רצפת העץ שעושה רעש של תחנת רכבת משנות ה-20 כשהמלצרים והמארחות שועטים לכל עבר. האוכל טעים, לא מעולם אחר ולא מרטיט עצבים - אבל טעים.

שורה תחתונה - המחיר (170 שקלים, כולל טיפ) שווה את החוויה החד פעמית. כנראה שלא אחזור לסעוד כאן, כי בסיבוב הבא שלי בבירה הסקנדינבית אני מתכוון לנחות בסערה על NOMA הנודעת לשמצה.

Nighty

 

ערביקה

2 ספטמבר, 2012

מרכז הצעירים, באר שבע

אז מחרתיים אני טס (ייאי!), ועוד לפני הטיסה הספקנו לחגוג לאחותי הקצינה הקטנה יומולדת, במסעדה שבעבר שמרה על רמה גבוהה, אך השמועה אמרה כי מאז שהפכה לכשרה - חלה שם ירידה חדה באיכות. עבדכם הנאמן ניגש לבדוק. מה שכן, חשוב לציין שלא ביקרתי שם לפני שהכשרות נחתה במקום, אז קחו הכל בערבון מוגבל...

המסעדה עצמה ממוקמת במקום שאמור להיות ביום מן הימים מרכז תרבותי רציני של באר שבע, במרכז העיר העתיקה. כרגע, האזור עדיין שומם ברוב ימות השבוע, אבל הפוטנציאל לגמרי שם. הגענו למקום בשבע-אפס-אפס, ומלבדנו היה במקום זוג דתי-בני-עקיבא-שיהיו-בריאים. וזהו. לא הסממן הכי טוב, בתור התחלה, אבל ניחא.

לוח גיר כתוב היטב משך את עיני, ואחרי עיון בתפריט אישר לי את הבחירה ב"טרילוגיה". שלושה המבורגרים קטנים, 100 גרם האחד, משלושה בשרים משובחים - בקר, אנטריקוט וטלה.

אמן-לוח-גיר היה כאן

המנה הגיעה אחרי זמן די קצר, ועשתה את העבודה הרצויה על בלוטות הריר. מלבד העובדה שהם נראו יותר כמו 60 גרם מאשר 100, המראה היה מבטיח. כל אחד מהשלישייה הגיעה עם טופינג אחר - האנטריקוט עם קונפי שום (שן אחת בודדה), הטלה עם בצל בטמפורה והבקר עם הרבה כלום. לא יאה לדעתי. ממילא מתייחסים אליו כנחות מבין השלושה, אז למה לא לתת לו איזה חיזוקית בדמות טפנד כלשהו או אולי אפילו משהו חריג - איזה אננס מקורמל? אולי אני נסחף, אבל הוא היה חסר.

מרשים ממבט ראשון

והרי ההתרשמות. האנטריקוט - ממוצע לגמרי. השום כמעט ואינו מורגש והביסים סתמיים לגמרי. ייאמר לזכות המקום, שמידת העשייה הייתה כפי שנתבקשו ולא יותר או פחות. עכשיו הגיע הקליימקס - המבורגר הטלה היה מעולה. הבצל המטומפר התאים שם כמו נוטלה לחמאת בוטנים, ועם הוספת מעט מיונז וחרדל תעשייתי כמו שאני אוהב - אלה היו שלושה ביסים של כיף. באמת, תראו.

Wait for it...

והנה זה. טלה וטמפורוש. קליימקס, למי שלא עקב.

אחרי ביס בודד. 100 גרם? Bitch, Please.

כמובן שאחרי הקליימקס יש נפילה חדה. המבורגר הבקר היה פשוט לא טוב. די גרוע, הייתי אומר. אני אקח על זה חלק מהאחריות (3% בלבד) שכן הוא חיכה לסוף, אבל לבשר היה מרקם לא מזמין, הלחמניה הייתה כל כך יבשה שכמעט הגדרתי אותה כעבשה. אפילו שתי כפות מיונז לא סייעו (והן תמיד עוזרות), ובשלב מסויים ויתרתי על השליש האחרון.

כאן נכנס הצ'יפס לתמונה - אחרי נשנוש בין ביס לביס, התמקדתי בו. שוב, אכזבה קלה. רך מדי, וחום מדי. אם הצלחת הקטנה שהגיעה לא נגמרה, כנראה שזה אומר משהו גם על חלק זה של הארוחה. עוד נקודה לשיפור לחברים בערביקה - כשאתם מגישים חסה, בין אם לסלט ובין אם להמבורגר, בבקשה אל תהרגו אותה. החסה הייתה כל כך עייפה, נראה כאילו היא ישבה יומיים בשמש, מחפשת טרמפ למטבח כלשהו. מה גם שראש החסה הופיע שם בין העלים הסחוטים. אני לא כל כך אוהב ראשי חסה.

חום לי מדי

לצערי, השליליות לא נגמרת כאן. המוזיקה ברקע הייתה מתאימה יותר לפארטייה מאשר לארוחה שקטה, ונדמה שהמטרה שלה הייתה להשאיר את צוות העובדים ער, עומד ומתפקד. בניגוד למוזיקה, השירות היה כמו קרן אור - מלצרית חביבה שוידאה כל הזמן שהכל בסדר והביאה לנו מפיות כאילו אין מחר ולא שכחה לחייך ולצחוק כששאלנו אותה שאלות מגוחכות כאלה ואחרות.

שורה תחתונה - לא ביקרתי בערביקה הלא-כשרה, וחבל. כנראה שלשמועה שרצה יש בסיס, והאוכל כבר לא ממש ערביקי בערביקה. אם כבר הולכים, כדאי לבוא עם אנשים שאוהבים ושאפשר לנהל איתם שיחה ראויה, שלפחות תהנו מהחברה.

בנימה חיובית זו נפרד לימים מספר. מחר בלילה אני מתחיל את דרכי לקופנהגן המגניבה, ואנסה לעדכן מפעם לפעם בתקווה שאוכל להרשות לעצמי דברים מלבד לחם וחמאה. טיסה נעימה לי.

היישר מהאינסטגרם