ערביקה

2 ספטמבר, 2012

מרכז הצעירים, באר שבע

אז מחרתיים אני טס (ייאי!), ועוד לפני הטיסה הספקנו לחגוג לאחותי הקצינה הקטנה יומולדת, במסעדה שבעבר שמרה על רמה גבוהה, אך השמועה אמרה כי מאז שהפכה לכשרה - חלה שם ירידה חדה באיכות. עבדכם הנאמן ניגש לבדוק. מה שכן, חשוב לציין שלא ביקרתי שם לפני שהכשרות נחתה במקום, אז קחו הכל בערבון מוגבל...

המסעדה עצמה ממוקמת במקום שאמור להיות ביום מן הימים מרכז תרבותי רציני של באר שבע, במרכז העיר העתיקה. כרגע, האזור עדיין שומם ברוב ימות השבוע, אבל הפוטנציאל לגמרי שם. הגענו למקום בשבע-אפס-אפס, ומלבדנו היה במקום זוג דתי-בני-עקיבא-שיהיו-בריאים. וזהו. לא הסממן הכי טוב, בתור התחלה, אבל ניחא.

לוח גיר כתוב היטב משך את עיני, ואחרי עיון בתפריט אישר לי את הבחירה ב"טרילוגיה". שלושה המבורגרים קטנים, 100 גרם האחד, משלושה בשרים משובחים - בקר, אנטריקוט וטלה.

אמן-לוח-גיר היה כאן

המנה הגיעה אחרי זמן די קצר, ועשתה את העבודה הרצויה על בלוטות הריר. מלבד העובדה שהם נראו יותר כמו 60 גרם מאשר 100, המראה היה מבטיח. כל אחד מהשלישייה הגיעה עם טופינג אחר - האנטריקוט עם קונפי שום (שן אחת בודדה), הטלה עם בצל בטמפורה והבקר עם הרבה כלום. לא יאה לדעתי. ממילא מתייחסים אליו כנחות מבין השלושה, אז למה לא לתת לו איזה חיזוקית בדמות טפנד כלשהו או אולי אפילו משהו חריג - איזה אננס מקורמל? אולי אני נסחף, אבל הוא היה חסר.

מרשים ממבט ראשון

והרי ההתרשמות. האנטריקוט - ממוצע לגמרי. השום כמעט ואינו מורגש והביסים סתמיים לגמרי. ייאמר לזכות המקום, שמידת העשייה הייתה כפי שנתבקשו ולא יותר או פחות. עכשיו הגיע הקליימקס - המבורגר הטלה היה מעולה. הבצל המטומפר התאים שם כמו נוטלה לחמאת בוטנים, ועם הוספת מעט מיונז וחרדל תעשייתי כמו שאני אוהב - אלה היו שלושה ביסים של כיף. באמת, תראו.

Wait for it...

והנה זה. טלה וטמפורוש. קליימקס, למי שלא עקב.

אחרי ביס בודד. 100 גרם? Bitch, Please.

כמובן שאחרי הקליימקס יש נפילה חדה. המבורגר הבקר היה פשוט לא טוב. די גרוע, הייתי אומר. אני אקח על זה חלק מהאחריות (3% בלבד) שכן הוא חיכה לסוף, אבל לבשר היה מרקם לא מזמין, הלחמניה הייתה כל כך יבשה שכמעט הגדרתי אותה כעבשה. אפילו שתי כפות מיונז לא סייעו (והן תמיד עוזרות), ובשלב מסויים ויתרתי על השליש האחרון.

כאן נכנס הצ'יפס לתמונה - אחרי נשנוש בין ביס לביס, התמקדתי בו. שוב, אכזבה קלה. רך מדי, וחום מדי. אם הצלחת הקטנה שהגיעה לא נגמרה, כנראה שזה אומר משהו גם על חלק זה של הארוחה. עוד נקודה לשיפור לחברים בערביקה - כשאתם מגישים חסה, בין אם לסלט ובין אם להמבורגר, בבקשה אל תהרגו אותה. החסה הייתה כל כך עייפה, נראה כאילו היא ישבה יומיים בשמש, מחפשת טרמפ למטבח כלשהו. מה גם שראש החסה הופיע שם בין העלים הסחוטים. אני לא כל כך אוהב ראשי חסה.

חום לי מדי

לצערי, השליליות לא נגמרת כאן. המוזיקה ברקע הייתה מתאימה יותר לפארטייה מאשר לארוחה שקטה, ונדמה שהמטרה שלה הייתה להשאיר את צוות העובדים ער, עומד ומתפקד. בניגוד למוזיקה, השירות היה כמו קרן אור - מלצרית חביבה שוידאה כל הזמן שהכל בסדר והביאה לנו מפיות כאילו אין מחר ולא שכחה לחייך ולצחוק כששאלנו אותה שאלות מגוחכות כאלה ואחרות.

שורה תחתונה - לא ביקרתי בערביקה הלא-כשרה, וחבל. כנראה שלשמועה שרצה יש בסיס, והאוכל כבר לא ממש ערביקי בערביקה. אם כבר הולכים, כדאי לבוא עם אנשים שאוהבים ושאפשר לנהל איתם שיחה ראויה, שלפחות תהנו מהחברה.

בנימה חיובית זו נפרד לימים מספר. מחר בלילה אני מתחיל את דרכי לקופנהגן המגניבה, ואנסה לעדכן מפעם לפעם בתקווה שאוכל להרשות לעצמי דברים מלבד לחם וחמאה. טיסה נעימה לי.

היישר מהאינסטגרם