הוטל מונטיפיורי

3 יולי, 2014
מונטיפיורי 36, תל אביב-יפו

האינסטגרם שלי מתמלא מפעם לפעם בערימה של תמונות מהוטל מונטיפיורי [בעיקר הודות לפידים הנהדרים של אורן מגרגרן ושל רזי ברווזי] מה שחיזק אצלי את הרצון העז לקפוץ לביקור בהזדמנות. אז נחשו מה? ההזדמנות נחתה, בדמות חבר שהגיע לביקור בעיר, מהצפון הכי פסטורלי שיש.

הגענו בזמן לעסקית הצהריים, שעובדת בצורה המוכרת: בוחרים עיקרית ועליה משלמים, מקבלים גם ראשונה מתוך מבחר מצומצם של אופציות, יחד עם לחמים ומשהו קטן ומתוק בסוף. דיל לא רע בכלל. המלצרית הציגה לנו אותו בתכליתיות עילאית, בלי אף מילה מיותרת וללא שום הפגנת רגש או עניין. יעיל, אבל לא משרה את ההרגשה הכי נעימה בעולם.

Neat.

הלחמים הקטנים הגיעו ראשונים, מאורכים, קשים וחמימים, שיחד עם חמאה חביבה היו פתיח פשוט ומהנה. קרפצ'יו סלמון שטעמתי ממנו מעט היה עדין מאוד [אם כי מלוח באיזור מאוד ספציפי בצלחת] עם חתיכות קטנות של בצל סגול מעל, מה שתמיד כיף לנגוס ולשאוף. נקודת קרדיט למלצרית הנ"ל - היא התריעה מראש שהמנה מכילה שמיר, למקרה [הסביר] שלקוח קצת פחות מתחבר לטעם הדומיננטי.

הצבעים התעוותו כאן קצת, עמכם הסליחה.

המנה הראשונה הנוספת היתה כבד קצוץ, שהוגש בכמות קטנה למדי, אבל טעמו היה נהדר. לחם-קרקר מוארך שהוגש יחד עם הכבד שיחק את תפקיד המצע בהצלחה, כשהצנונית והמלפפון החמוץ הקטנים ליד הוסיפו גם הם, ואילו החסה היתה קצת מיותרת יותר לטעמי ואפשר היה להסתפק בבצל הירוק כדי לתת הרגשה חיה יותר.

The gang

ובזריזות הגענו לעיקר: פילה סלמון בגריל, לצד קישואים במנדולינה בטמפרטורת החדר, במיה קלויה ושקדים חיים. מה אגיד ומה אומר? הפילה היה עשוי במדויק, כמעט חי מבפנים, צלוי ממעל, שומני ונעים מאוד - ובאופן מפתיע גם משביע מאוד. גם ה"סלט" המיוחד שהוגש יחד עם הסלמון היה נהדר - פשוט למדי אבל מורכב מספיק כדי שלא תחשבו לעשות את זה בבית. הבמיה לא הזילה ריר והיתה נהדרת וכמעט פריכה, אם אפשר להגדיר את זה כך, השקדים החיים היו עוד תענוג בפה שקשה להפסיק לנשנש אותו. מנה כיפית במיוחד.

נהדרת. אשחזר את זה בבית. יום אחד.

מהצד השני של המתרס עמדה קדירת פירות הים - מנה גדולה ביותר ומעניינת מאוד. מעולם לא ניסיתי את השילוב של קארי עם פירות ים - ומתברר שזה עובד. היו שרימפס, חצי סרטן, מולים וקלמרי [בכמות נדיבה ביותר]; הקלמרי, שאני בדרך כלל לא חסיד גדול שלהם, היו דווקא מוצלחים הפעם. החלק המעניין במנה היה רוטב הקארי הירוק, שהיה נהדר גם בצבעו וגם בטעמו החזק והמשתלט. 

קארי מדהים. 

השורה התחתונה היא שאם אתם לא מגדלים כסף על העצים או על אסדות גז כאלה ואחרות, העסקית יכולה להיות פתרון נהדר ושווה את המחיר - שגם יוציא אתכם שבעים ובניו. 8 במדד הזעתרני, ושיהיה בטחון ושקט לכולם.

נ.ב: היה גם את זה. ממתק שוקולדי קטן שמגיע עם העסקית ושכחתי ממנו לגמרי עד לרגע האחרון!

גדרה 26

5 מאי, 2014
גדרה 26, תל אביב-יפו

עוד אחד מהמקומות שתמיד יוצא לעבור דרכם, להסתכל פנימה, לפזול מבט לצלחות, להריח את הריחות ולשמוע את הקולות, הוא גדרה 26, בפינה של שוק הכרמל, ליד המנזר המיתולוגי [שכנראה הגיע הזמן שאבקר בו סוף סוף]. קצת לפני התחבטנו בשאלה האם לבחור בגדרה או בבאיירן לעסקית צהריים, אבל בגלל שאת באיירן כבר ניסיתי - החלטנו ללכת על הלא נודע.

אז גדרה היא מעין מסעדת שוק של אחד אמיר קרונברג, שמוצאו חריג ומעניין - חצי שוודי וחצי עיראקי. השילוב הזה בא לידי במסעדה עצמה במנות שמוצעות בה - מעין קפיצה בין שני קצוות הספקטרום - המטבח העיראקי מצד אחד והשוודי מהצד השני. אני באופן אישי חובב-נורדים ידוע, ולא היה צריך הרבה יותר מדי כדי לשכנע אותי ללכת לנסות את סודות המסעדה.

הזמנו מקום, אבל היה ריק למדי ועושה רושם שזה לא באמת הכרחי. החלק הפנימי נראה הומה יותר מהמרפסת הקטנה שבחוץ, אז החלטנו להתמקם בה, משקיפים על המדרחוב הקטנטן מצד אחד, וסלסלאות הירקות מהצד השני. מסתדר מאוד עם תדמית המסעדה כמסעדת שוק, למרות שאם אווירת שוק זה מה שאתם מחפשים - לא הגעתם למקום הנכון.

המלצר שקיבל אותנו הגיש לנו את התפריטים במהרה והוסיף כמה מילים על מנות מיוחדות שהוצעו באותו היום ולא הופיעו בתפריט. כמה דקות של התלבטויות הסתיימו בהחלטות ומיד כשביצענו את ההזמנה כבר הגיעו לשולחן שתי פרוסות לחם לבן - פשוטות מאוד, עבות מאוד וכיפיות מאוד, במיוחד עם הטחינה, הפסטו והכרוב החמוץ שהגיעו להרגיע את הבטן עד שהאוכל יגיע.

הרגשה של בית.

התחלנו עם מנת הכבד הקצוץ, שהגיע עם בצל חרוך ומעט חרדל. מנה מכובדת בגודלה עבור ראשונה, כשהטעם של הכבד הקצוץ - הוא טעם של כבד קצוץ. טעים מאוד, נעים, לא היו טוויסטים הזויים בכבד עצמו, אבל שמחתי לגלות שהשילוב של החרדל עם הכבד - חריף ובועט בדיוק במידה.

חרפרף מתקתק שכזה.

סשימי הסלמון היה הבא בתור. פרוסות מעט עבות ממה שאפשר היה לצפות, אבל דג טרי [ממש כאילו משו אותו עכשיו מנהר קריר בהרים של שוודיה]. התיבול היה עדין וכמעט שאינו מורגש, כשדווקא חתיכות הסלק הקטנות הורגשו והיו חביבות. הכרוב שנשאר על השולחן מקודם לכן התאים גם לביסים של הסשימי, כמו גם [באופן מעניין מאוד] הטחינה.

והופ קדימה לעיקריות. לינגוויני תרד עם עגבניות צלויות, בזיליקום, ריקוטה ומנצג'ו היתה אחת מהן. הפסטה היתה עשויה מעולה, ממש טיפה מעבר לאל-דנטה, והכל יחדיו היה טעים למדי ונחמד. אבל נחמד מסכם את זה. לא היה כאן שום דבר חריג, מרענן, מיוחד או מחדש, אבל הביצוע היה מוצלח והרכיבים היו מעולים. אם בא לכם ללכת על בטוח - זו המנה בשבילכם.

העיקרית השניה שניסינו היתה כדורי הבשר השוודיים, כראוי למסעדה שהשף שלה הוא חצי ויקינג. אז אני חייב לספר קודם כל על הביס הראשון והבום שהגיע איתו - מכת מלח עצומה. זה לא היה באמת ביס, אלא טעימה מרוטב השמנת-פלפל של כדורי הבשר, בלי שום דבר נוסף. חשבתי שנפלתי קשה. ואז החלטתי לאכול כפי שהתכוון המשורר - חתיכת בשר, ניגוב מהרוטב, קצת פירה וקצת מריבת פירות היער - וראיתי את שערי גן עדן. שילוב פשוט מטריף של כל הרכיבים הללו יחדיו, עם כל הטעמים השונים כל כך. כמה שבא לי לטעום שם מנות נוספות - אני משוכנע שגם בפעם הבאה אקח את זו.

השילוש הקדוש החדש?

בסופו של דבר הגיע שלב הקינוחים ותשמחו לשמוע שכל קינוח שם עולה 17 שקלים בלבד. כן, זה לא אמין, אבל נשבע לכם, בת'ור ובאיקאה [ספיקינג אוף, אל תראו ת'ור. אם אתם בקטע של ויקינגים, תראו Vikings, זה פשוט הרבה יותר טוב]. תפריט קינוחים לא היה ממש - המלצר פשוט אמר לנו מה יש באותו הזמן - ועם זה הלכנו.

אקזיביט א' היה מוס שוקולד קצר. סקופ נדיב של מוס דחוס מספיק ומוצק מספיק כדי שאני אוהב אותו. הוא היה פשוט מאוד, מתוק מאוד וקר מאוד. השקדים מלמעלה הוסיפו המון לדעתי, במליחות ובקראנצ'יות, וקינוח א' עבר בהצלחה.

כמה דקות של רגיעה ומים קרירים הובילו לקינוח השני, שהיה קר יותר ואף מוצלח יותר מקודמו, בדמות סורבה קלמנטינות. גילוי נאות מסורתי - קלמנטינות זה לא הקאפ אוף טי שלי, בדמותן הטבעית. יותר מדי עבודה ולכלוך בשביל רווח קטן למדי וטעם תפוזי בכאילו - זה לא זה. אממה, הסורבה היה פשוט נהדר. מתוק-חמצמץ, מרענן מאוד, עם חתיכות קלמנטינה [שלא דרשו עבודה ממני ולא לכלכו אותי!] - פשוט כיף כתום וקפוא. אקורד סיום נהדר לארוחה.

איך אסכם? סופסוף הגעתי לאכול במקום שסימנתי כבר מהביקור הראשון שלי בשוק כשרק עברתי לעיר, ותודה לאל שזה קרה. צוות חביב ואדיב, אווירה רגועה [למרות שכנראה נהיית לחוצה יותר בעתות עומס], הרגשה נעימה, אוכל מעולה ולא בהכרח רגיל ומחיר זול עבור התמורה הנהדרת [48 שקלים לכבד קצוץ ולינגוויני תרד, 49 שקלים לכדורי הבשר השוודיים וסשימי סלמון, 17 שקלים למוס השוקולד ו-17 שקלים לסורבה הקלמנטינות]. אני שמח להודיע בקול ששון וקול שמחה, שיש לנו 10 מושלם ראשון בתולדות המדד הבעייתי!

בברכת מאי מועיל ומאושר.

טאיזו

10 אפריל, 2014
מנחם בגין 23, תל אביב-יפו

יש לכם את הרשימה ההיא של המסעדות שאתם רוצים ללכת אליהם, אבל אתם תמיד שוכחים אותה או שוכחים לבדוק מה רשום בה? אז גם אם אין לכם רשימה כזו - כנראה שטאיזו נמצאת בה. לרוב, צריך מאורע מיוחד שיצדיק ביקור, אבל הפעם הודות לסיבוס של חברה שהיה צריך לנצלו - מצאנו את עצמנו מזמינים מקום יום לפני לשולחן האבירים של טאיזו.

הגענו למקום מתוקתקים ומכופתרים, והובלנו אל מקומותינו על השולחן הגבוה. התאורה היתה מעומעמת מעט ומוזיקת רקע נעימה התנגנה [אם כי לא ממש אסיאתית, יש לומר]. מלצר חביב שהגיע אלינו כמה פעמים כדי לבדוק את התקדמותנו בגיבוש ההזמנה הסביר לנו על הקונספט הנהוג בארוחות בטאיזו - אין ממש מנות ראשונות ועיקריות, אלא חמישה חלקים, בהתאם לחמשת האלמנטים שעליהם שמו דגש במסעדה: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת [האמת, לא ידעתי שאפשר להחשיב עץ ומתכת כאלמנטים]. הרעיון הוא לבחור מנות מכל האלמנטים ולאכול אותן בסדר מסוים, שנראה למחבר מתאים, תוך כדי חלוקה של הכל. אגב אלמנטים, ממש היה אפשר להרגיש באלמנטים השונים בחלל המסעדה - בין אם זה בגזעי העץ ששימשו כמחזיקי סכום ומפיות, העציצים הירוקים, המנורות המעוצבות, השולחנות הכהים והחזקים והתאורה הצהבהבה ממקרר היינות. יופי של השקעה במחשבה ובעיצוב, לטעמי לפחות [ומתברר שלא רק לטעמי].

הצלחתי לחטט קצת אפילו במטבח.

לפני שהאוכל התחיל לזרום, הוצע לי לטעום שני יינות לבנים [בשל הבורות הכנה שהפגנתי], אבל בחרתי בסוף דווקא בבירת הדגל של המסעדה, המבושלת במבשלת אלכסנדר תחת השם המקורי "אלכסנדר טאיזו". אז על הבירה שהכתרתי כמועדפת עליי באופן רשמי הכרזתי כבר, אבל בסך הכל הבירה היתה חביבה למדי ודי ממוצעת [למילים גבוהות יותר על הבירה, ממליץ לבקר בקוראים ושותים]. לצד השתיה הגיעו גם שתי צלוחיות קטנות של קולורבי מוחמץ שהיה קליל ונהדר, מעין חמוץ מתוק ועדין מאוד.

מישהו אמר צ'ופסטיקס אמיתיים?

פתחנו את המשתה בלחמניות מאודות, שהגיעו יחד עם צ'אטני עגבניות ויוגורט - ומיד גרמו לי לשמוח שלא ויתרנו עליהן. הלחמניות היו שונות מעט אחת מהשניה, אחת עם כורכום, שניה עם שומשום שחור ושלישית [שכחתי!] אבל דומות מאוד, רכות מאוד וחמימות מאוד. השילוב שלהן עם הצ'אטני היה נהדר, מתקתק מאוד, כשקצת חמיצות הגיעה מהיוגורט שליווה את הצ'אטני.

  זה > לחם

סשימי הטונה היה המנה הראשונה שטעמנו ממנות-האלמנטים. טונה אדומה, בציר טונה, עם למון-גראס, כוסברה, בזיליקום, בצלי שאלוט מקורמלים ו[מעט מאוד] אורז יסמין קלוי. הטונה עצמה היתה טעימה וטריה, והטעמים שהורגשו במנה היו חזקים מאוד, כמעט טעם של אניס, שהורגש בעיקר החל מהביס השני. מנה מאוד עדינה ועוקצנית בחריפות.

סשימי טונה

מקבוצת האלמנטים השניה [עץ, אם אני לא טועה] בחרנו דווקא מנה בשרית, למרות שנראה היה שרוב התפריט מנסה להמנע מלגעת בבעלי-חיים החיים על פני האדמה ולהתמקד באחיהם הימיים. פוט סטיקרס של עגל חלב שהיו מאכזבים במידת מה. הכיסונים הגיעו עם כוסברה, בצלים, יוגורט באפלו ופלפל שחור ארוך ונראו מזמינים מאוד ויזואלית. הביס הראשון גרם לאכזבה - הבצק לא התנהג כמו שאפשר היה לצפות ממנו - היה צריך ללעוס אותו הרבה יותר מדי פעמים ולהאבק איתו מעט כדי לחתוך דרכו והוא זה שגרם לאכזבה היחסית מהמנה. השילוב של הכיסונים עם היוגורט והטופינגס המינימליים ממעל היה נעים מאוד ולעניין.

לא שמתי לב לזה עד שלא אמרו לי, אבל - יין ויאנג. רואים?

הבא בתור היה סלט השרימפס והעשבים הוייטנאמים, שהגיע עם קרקרי שרימפס וביצה רכה. הסלט היה מתקתק מעט ומרענן, הביצה היתה עשויה באופן מושלם [אגב, לפני כמה ימים נתקלתי לראשונה בהאשטאג yolkporn#, רק שתדעו] וקרקרי השרימפס התגלו כהברקה מנצחת, קריספיים ואווריריים, נראים טהורים בלובן שלהם. רגע השיא הראשון במנה היה כשהמלצר החביב שלנו ראה שאנחנו לא בטוחים איך לבנות ביס על הקרקר, ופשוט עט עלינו והתחיל לערבב לנו את כל הסלט יחדיו, עם הביצה. מה שנשאר לנו לעשות היה לערום את מה שהתקבל על הקרקר ולהגיע לרגע השיא השני בביס הנהדר.

yolkporn#

קלמרי טנדורי היה הקורבן הבא. קלמרי מתובלן, עם שמנת חמוצה, שקדים קלויים, בצל ירוק, כוסברה, תפוחי אדמה ובטטות וטילקוט מסאלה. לא בטוח מה הטילקוט אומר, אבל המנה היתה נהדרת. הקלמרי היה רך ולא גומי-י בכלל, הכל היה חריף עדין מאוד שהחמצמצות של היוגורט איזנה.

הצבעים היו נהדרים גם במציאות.

מהבלוק האחרון בחרנו להזמין את יריעות האורז הקנטונזיות. מה זה, אתם שואלים? דפי אורז הממולאים בעיקר בטייגר שרימפס, ברוטב סויה מתוקה, עם שום, צ'ילי ועלים ירוקים. הגלילה [אם אפשר לקרוא לזה כך] הראשונה שניסיתי היתה נהדרת - המון שרימפס בפנים, סויה שלא משתלטת על הכל, רך, נימוח, תענוג. הגלילה השניה, שנותרה אחרונה בצלחת, כבר הספיקה לשחות בכל הסויה שהיתה שם. הטעם שלה כבר צרב קצת, אבל אני אקח חלק מהאשמה עליי. כנראה שאסור להשאיר את הטוב ביותר לסוף, כי הוא פשוט יספוג לכם מלא סויה וכבר לא יהיה הטוב ביותר.

עוד קצת, עוד קצת.

אחרי כל הטוב הזה שהגיע אלינו, החלטנו למשוך את התענוג עוד קצת ולקנח במתוק, בדמות אנטרומה שוקולד ולרונה. עכשיו, היו חילוקי דעות בשולחן לגבי התוצר הסופי. אני אישית חשבתי שזה אחד הקינוחים הטובים שטעמתי מעודי, כמו גם חברה #1. לעומת זאת, חברה #2 [חובבת המטבח המתוק] אמרה שלדעתה זה דווקא ממוצע מאוד ולא וואו. אז בגלל שזה הבלוג שלי, בינתיים לפחות, נלך עם הגרסא שלי [או שנתרץ את זה בהכרעת הרוב. דמוקרטיה וזה] ונפסוק שהקינוח היה פשוט כיף אחד גדול. השוקולד היה מתוק מאוד, אבל משקה התותים החמצמץ היה שם כדי להזכיר לנו שמתוק זה לא הכל בחיים. גלידת הקשיו היתה מדהימה בפני עצמה, לא מתוקה מדי ועל סף המושלמת. היה ביס אחד של שוקולד, בוטנים, גלידה ושלוק תות שהיה מבחינתי הפיק בארוחה הזו. כן.

אמנם תמונה זוועה, אבל תאמינו לי, תאמינו לי.

טוב, אז סיכומיישן. טאיזו יופי של מקום. לא זול בכלל, אבל מהנה, טעים ומכניס לאווירת עשירון עליון לשעתיים שלוש, אם זה הקאפ-אוף-טי שלכם. מה שכן, הפעם הבאה שאחזור לשם [ואחזור] כנראה תהיה בעסקית שלהם שאמורה להיות משתלמת מאוד, באיזור ה-89 שקלים חדשים. לאנשי הערב, אתם כנראה תצאו עם נזק קצת גדול יותר [לחמניות מאודות 18, סשימי דג ים 66, סלט שרימפס 66, פוט סטיקרס עגל חלב 54, קלמרי טנדורי 82, יריעות אורז קנטונזיות 76, אנטרומה שוקולד ולרונה 48, אלכסנדר טאיזו 32, כוס יין לבן 32] וסה"כ כ-500 שקלים חדשים לפני טיפ. 7 במדד שלנו [שזה לא אומר שזה לא טוב, זה בעיקר אומר שזה לא זול. עוד פרטים על זה כאן].

נשתמע בקרוב.

פונדק דה-לוקס

12 אפריל, 2014
עולי ציון 7, תל אביב-יפו

אז זה הולך להיות קצר וקולע, אני מקווה. הרבה באזז היה בשבועות האחרונים סביב המסעדה החדשה שנפתחה לה ביפו שמתיימרת להביא לתל אביב בשר בצורה האמריקאית שלו, בהשראת מסעדת בשרים כלשהי בברוקלין. אז יחד עם חבורה אמריקאית ברובה התיישבתי לראות על מה המהומה, והמסקנות - אחרי ניקוי משומן - לפניכם.

התכוננו לפוסט נטול תמונות

אז המסעדה נמצאת באמצע שוק הפשפשים, מרחק אוטובוס או מונית ממרכז העיר, ואני מניח שבשעות היום ההרגשה שם יכולה להיות הומה יותר. מלצרית הגיעה לקחת הזמנה ובינתיים הגישה לנו שתיה [המלצה לחובבי הבירה או לסתם אנשים שאוהבים דברים טעימים - הלאגר של מבשלת ברוקלין - שזו הפעם הראשונה שראיתי אותו בארץ - נהדר] והכינה אותנו לצורת ההגשה החריגה של הפונדק - כל הבשר מגיע על פלטות למרכז השולחן, אין צלחות, אוכלים עם הידיים ואוכלים ביחד. אני אוסיף שגם מתלכלכים ממש - אבל שזו היתה התלכלכות כיפית למדי.

מומלצת. הרטבים בכלים תורמים פחות

הזמנו את הקומבו הלבן [צלעות, בטן וצוואר חזיר] ל-3 אנשים, משהו כמו 250 גרם בשר לכל אחד [אגב, צורת ההזמנה כאן מבוססת משקל, אפשר להזמין בשרים החל מ-100 גרם, או ללכת על כיוון של קומבינציה כמו שעשינו אנחנו]. הקומבינציה מגיעה עם לחם תירס וקולסלואו בנוסף לתוספת נוספת לכל אחד.

אז התוספות התבררו כאכזבה די גדולה. לחם התירס הרגיש כמו עוגת-הבית ללא שום סוכר או מלח, יבש ומחניק ודי מיותר. הקולסלאו, שהוא לא הקולסלואו הקלאסי שאתם חושבים עליו [אלא עשוי מחרדל, תפוחים וסלרי], היה חלש מאוד בטעם והרגיש יותר כמו עיסה נטולת אופי. בסלט תפוחי האדמה כבר היה אפשר לזהות טעם כלשהו, אבל עדיין, כזה שהייתי עושה הרבה יותר טוב ממנו בבית ב-15 שקלים. המאק אנד צ'יז היה מוצלח יותר, אם כי תפל בדיוק כמו התוספות האחרות. לבסוף, הצ'יפס היה ראוי וחביב [תודה לאל] ואפילו לא היה חסר בו מלח.

רגע הנחיתה

אבל העיקר הוא, כאמור, הבשרים. הבייבי ריבס היו נ-ה-ד-ר-י-ם. זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי כאלה - ופתאום הכה בי למה זה כל כך אהוב שם אצל הדודים באמריקה. רך וכמעט נימוח, טעם מושלם, כיף לאכילה וגורם לרצות עוד [ובמקרה שלנו גם להזמין עוד]. על הצלעות מורחים שם תערובת תבלינים [12 במספר] וכן קפה ומלח גס שנותנים טעם אדיר לבשר. הצלעות פשוט עפו ונבלעו בן רגע - אם אתם חולקים - תהיו בהיכון ואל תנסו לצלם, זה פשוט לא יצליח!

חוץ מהצלעות היו אמורים להיות גם בטן וצוואר חזיר. אודה ואתוודה - לא הצלחתי לזהות שם צוואר, אולי הוא ממש דומה לבטן. כך או כך, הבטן היתה, אם זה בכלל אפשרי, טובה יותר מהבייבי ריבס. טעם שקשה לתאר אותו במילים, מתקתק מעושן שכזה, יחד עם כל השומן הנוראי והטעים בטירוף, ניצח את הפעם האחרונה שבה אכלתי בטן חזיר בהאנוי, ובעשרות מונים. יצא לי לרפרף על תפריט הצהריים שמוצע שם - ואני כבר יודע איזה סנדוויץ' אני קונה כשאהיה בשוק הפשפשים בפעם הבאה.

תוך רגעים. באמת.

לסיכום - טעים נורא. אל תבנו על התוספות, ואם אתם לא לוקחים את הקומבו, פשוט ותרו עליהן, זה מיותר. המחיר [174 שקלים לקומבו-מיקס לבן ל-3 אנשים, 64 שקלים לחצי פלטה בייבי ריבס, 12 שקלים לתוספת צד, 28 שקלים לבירה ברוקלין] לא זול, אבל הוגן למדי למה שמקבלים [בעיקר בקומבו]. הבאזז אולי מוגזם, אבל בשרים טובים אפשר למצוא עכשיו ביפו. 7 במדד שלנו.

פסח שמייח ונטול קמח לכולם.

האנוי

19 מרץ, 2014
לילנבלום 18, תל אביב-יפו

טיול לוייטנאם היה על הכוונת עד לא מזמן, ומה שחשבתי שאטעם שם לא יצא מראשי לתקופה ארוכה. בסופו של דבר, הטיול [שיבוא עלינו לטובה] ימוקד בסין האינסופית, הגיוני מאוד בהתחשב בזה שיש רק שבועיים לחקור ולטעום. בכל אופן, בהאנוי התל אביבית יצא לי לבקר פעם אחת בעבר, וכמו בפעם ההיא, גם הפעם, הבחירה נעשתה [באופן מעניין] בשיתוף יהודי התפוצות [או במילים אחרות, חברים שאינם ישראלים, ובפרט, אמריקאים].

מתנצל מראש על איכות התמונות הירודה. מהימים האלה ששוכחים את המצלמה בבית.

אז קודם כל חשוב לומר: צריך להזמין מקום מראש! לא להסחף, זו לא נומה, אבל בבוקר הארוחה או ערב לפני, הרימו טלפון וודאו שיהיה לכם שולחן ראוי ליום שלמחרת. הפעם, היה מקום רק ב-11. בלילה. באמת. אז לקחנו על עצמנו את האתגר והגענו לטעום ולזלול.

כשנכנסים למסעדה הקטנה מקבלים מיד תחושת מזרח רחוק. שולחנות הבר הנמוכים יחסית, השרפרפים עליהם יושבים, הארגזים הצבעוניים שמשמשים כבסיס לשולחנות המסעדה, הצ'ופסטיקס הרב פעמיים [מת על כאלה!] והעיצוב הפשוט פשוט מבצעים את תפקידם כראוי. מבטיח פעם הבאה לקחת את המצלמה האמיתית ולחלוק קצת יותר ובאיכות הרבה יותר טובה.

שולחנות גאוניים.

יש יותר נעים ממקלות אכילה אמיתיים?

התפריטים הגיעו יחד עם מגש ותה סיני חמים ונטול סוכר [כן, אל תתנו לשם הוייטנאמי להטעות אתכם: המסעדה היא סינית-מלזית-וייטנאמית ולא וייטנאמית בלבד [ספיקינג אוף מלזית, הנה התיאוריה הכי פשוטה והגיונית מה קרה לטיסה 370]. האנוי הרבה יותר קליט מ-'בייג'ינג-קואלה-לומפור-האנוי'. מצד שני, אפשר היה לקרוא לה 'בקל"ה']. כמה דקות של התכווננות והתלבטות על הבחירות, ויצאנו לדרך [תוך כדי שירות אדיב שאפשר לנו לעבור מבחוץ פנימה מיד כשהתפנה שולחן. לא מובן מאליו].

כמו בית תה אמיתי?

התחלנו מדים סאם מדהים במילוי שרימפס, עם עשב תיבול כלשהו מעל [הזכרון שלי בוגד בי]. הכיסונים היו כמעט שקופים והבצק דקיק, השרימפס היה אלוהי וקעריות הרטבים החריפים שהיו על השולחן מלכתחילה התאימו למנה בול. יחד עם הדים-סאם הגיע הסאקי הקר שהיה חריף ומרענן והצליח לשחרר לי איזה סינוס או שניים. אפרופו משקאות, בביקור הקודם בהאנוי ניסיתי דווקא בירה תאילנדית [Singha, שלא ידעתי עד כמה נפוצה היא בעולם עד שלא גיגלתי אותה] שהיתה לא רעה כלל.

הדים סאם של חיי

Next time: Sake Bomb

המשכנו עם מנת פתיחה נוספת, בדמות לחם מלזי [רוטי מטאמבה] ממולא בתרד, כוסברה, פטריות שיטאקי ובוטנים. הלחם, שהזכיר לי יותר מופלטה מרוקאית מרובעת ונטולת חמאה ודבש, היה דקיק ולא מספיק פריך, כשהמילוי עצמו לא הורגש יותר מדי. כל העסק הגיע עם קערית יוגורט וכמה מלפפונים ולא היה נורא - אבל מצד שני הייתי ממליץ על כיוון אחר אם אתם בלבטי-תפריט וקוראים את השורות הללו באותו רגע [סטטיסטית, זה יותר סביר ממה שאתם חושבים].

היישר ממלזיה. 

אז לעיקרית הלכתי על הבאן-מי הוייטנאמית-קולוניאלית. קצת רקע: הצרפתים החלו לשלוט בוייטנאם במאה ה-18, והביאו איתם לראשונה את הלחם לאיזור. באן-מי, שבוייטנאמית משמעותו היא 'לחם', התחיל בתור באגט עם חמאה ונקניק כלשהו, כיאה לאירופאים ברוטאליים וקולוניאליים. עם הזמן, הוייטנאמים החלו להכניס קצת מהמטבח המקומי לתוך הבאגט שנתקע להם בעל-כורחם בישבן הלאומי, והופ - הרי זה פלא, התקבלו וריאציות מעניינות של הבאן-מי המקורי. שאר העולם התוודע למטבח הוייטנאמי והבאן-מי בפרט בעיקר כשפליטים החלו לברוח מהמדינה הודות למאבקי האדום-נגד-הכחול התורניים.

לאכול היסטוריה, פשוט מדהים.

וחזרה לעולמנו נטול המאבקים [יא, רייט]. הבאגט אינו גדול, אבל זוהי בערך מילת השלילה היחידה שתראו בפסקה הנוכחית. קראסט פריך בטירוף ובפנוכו לבנבן ורך, גזר חמוץ וירקות טריים, ולבסוף בשר חזיר ברוטב ברביקיו נהדר [גם גרסת הקריספי היתה נהדרת] מתחברים לכריך מיבשת אחרת, שכל ביס ממנו מגדיל את החיוך על הפנים. הנה מתכון מפורט למדי שיעזור לכם לנסות להכין את הפלא הזה בבית. עוד לא ניסיתי אותו, אבל הוא נראה מבטיח. חוץ מזה שאין לי מושג מאיפה אני מביא פורק ראוי. הצעות יתקבלו בששון.

Pork brothers

עת הקינוח הגיעה, אבל מה שחפצנו בו היה חסר [מנה שכללה שילוב בין טפיוקה לפסיפלורה ונשמעה מעניינת] אז בחרנו בקוקילידה הביתית. בואו נתחיל מהעובדה שמנה כזו לא ממש צריכה להיות בתפריט אם תשאלו אותי, כי כל קשר בינה לבין הרעיון של המסעדה נראה לי מקרי לחלוטין [אולי חוץ משברי הבוטנים שהיו החוט המקשר היחיד]. מצד שני, אנחנו בחרנו להזמין אותה. אז האחריות נופלת גם עליי. והמנה עצמה? טעימה מאוד, עם קרם שוקולד חמים וסיומת מתוקה ומוצלחת לארוחה מלאת-טעמים ומוצלחת. אף לא חצי תלונה מעבר לקונטקסט.

לסיכומיישן, האנוי גרמה לי לחזור אליה, וכנראה שלא בפעם האחרונה. האוכל לא יקר מדי [דים-סאם שרימפס 24, רוטי מטאמבה 28, באן מי קלאסי 38, קנקן סאקה קר 28, קוקילידה 24] אבל באיכות גבוהה, עשוי כראוי, ועם פוטנציאל שובע גבוהה. החוויה מהנה, האווירה מעולה והציון במדד הבין-גלקטי: 9.

ונשתמע בעתיד הקרוב.