13 מאי, 2014
ויטל 2, תל אביב-יפו
ויטל 2, תל אביב-יפו
כששאלתי אנשים את השאלה הפשוטה 'מסקל או טאקריה?', בערך 69% פלטו מסקל בלי לחשוב פעמיים. אז בטאקריה כבר יצא לי לבקר, גם אם רק לביקור קצר ולא מקיף כלל. בדונקי חוויתי near-death-experience פעם אחת הודות לבשר מפוקפק [לדעתי, לפחות] וייקח עוד קצת זמן עד שאחזור לשם. על מקסיקנה לא שמעתי עדיין מילה טובה אחת, ואת מקס-אנד-קו אני מכיר כבר מספיק טוב. אז מסקל נבחרה בתור המקסיקנית התורנית, ולדרכנו יצאנו.
אז הדבר הראשון שהבנתי כשהגענו - זו לא ממש מסעדה. יותר בר או פאב צבעוני מאוד ורועש במידה, מלא באנשים ואלמנטים מקסיקניים, יותר או פחות. המקום היה מלא באנשים והתברר שלהזמין מקום מראש היה רעיון לא רע בכלל - קיבלנו את שולחננו ליד החלונות הפתוחים לרווחה, צמודים לשולחן אחר מהצד החיצוני. האיזור אגב כולו די מגניב בשעות הערב, כמו שאני מגלה כל פעם מחדש ויש אווירה צעירה ולאו-דווקא ישראלית כשמשוטטים שם בפלורנטין.
התפריט בנוי בצורה די מוזרה ודי מורכב להבין בהתחלה מה קודם למה, אבל עם קצת זמן ופוקוס, זה אפשרי לגמרי. אפילו מצויין בו את כל המנות נטולות הגלוטן ואת רמת החריפות של המנה. באמצע תוכלו גם למצוא הוראות, די שימושיות למען האמת, לאכילת טאקוס בצורה נכונה. מלצרית אחת קצת הלחיצה אותנו והיתה מאוד עצבנית, אבל כשהגיע זמננו להזמין הגיעה דווקא אחת חביבה ורגועה, שאפילו עזרה בבחירות. בין ההזמנה לבין הגעת המנות, הוגשו לנו לשולחן שתי סלסות - אחת אדומה וחריפה נהדרת, והשניה ירוקה שהעלתה בי רצון לחזור לקוסטה ריקה לכמה רגעים.
התחלנו מסביצ'ה בורי שהגיע עם עגבניות, בצל וכוסברה [וכביכול גם אבוקדו, שלא הורגש בכלל]. ההגשה היתה חביבה ביותר, בגביע שקוף וגבוה, והמנה עצמה היתה לא רעה כלל. סביצ'ה עם רכיבים טריים וטובים, טוב ככל הסביצ'-ים האחרים שניסיתי לפני כן ומרענן כמוהם.
תוך כדי נשנוש הסביצ'ה הגיעה גם השתייה. הבלאדי מריה היתה חריפה מטבסקו ולא בהכרח חריפה מיותר מדי אלכוהול. אני פחות בקטע של מריות כאלה, אולי באמת בטיסה הבאה אנסה אחת ואהנה ממנה יותר [אומאמי ועניינים]. המרגריטה הקפואה היתה מוצלחת באופן מפתיע, מרעננת מאוד ומרירה בטעם טוב.
לאחר מכן האנצ'ילדס רוחס הגיעו. רוטב כתום-אדום [ומפתיע, אם לא מודעים לזה שהוא מכיל שמנת] מעל, יחד עם גבינה מגורדת, מלא בצל וקצת כוסברה, כיסו את האנצ'ילדס הבהירים שהיו ממולאים בבשר בקר. כל ביס היה עסיסי ונוטף תערובת נוזלים נהדרת של בשר, עגבניות ושמנת, ועם קצת תוספת של הסלסה החריפה מתחילת הארוחה כל ביס השתדרג בכמה מונים. המרירות, החריפות והקריספיות [אם אפשר להגדיר את זה כך] של הבצל החי - היתה עוד רובד נהדר במנה.
כדי לסגור את פינת הרעב [שעדיין היה בסביבה בשלב הזה] הזמנו גם טאקוס. בחרנו במנה שנקראת אל פסטור - טאקוס עם סטייק קצוץ במרינדת אננס וצ'ילי, בצלים, כוסברה וסלסת אבוקדו. אז קודם כל, זה היה די קטן. לא די קטן, ממש קטן. כל טאקו היה ברדיוס של כ-5 ס"מ, ונראה לי שאני מפרגן. טורטיית הבסיס של הטאקו היתה טובה מאוד, הבשר היה סיבי מאוד, עם רגעים קצת פחות לעיסים, וכל מה שנוסף מעל היה חביב מאוד, עם דגש על האבוקדו. האננס היה כמעט בלתי מורגש אבל לפרקים היה אפשר להבחין במשהו מתקתק מסתתר בבשר.
כדי לסיים באקורד מתוק, ניסינו שני קינוחים מהרשימה המצומצמת המוצעת [אני בעד תפריט מצומצם, אגב. כל המרבה הרי זה לא משובח]. פאלטאס [Paletas] הם קרטיבים מקסיקניים [אם בא לכם לשטוף את העיניים, פינטרסט קיים] מרכיבים טבעיים, שבמסקל מוצעים בכמה וכמה טעמים משתנים. אנחנו בחרנו במנגו-צ'ילי, שבו המנגו היה דומיננטי הרבה יותר. אפשר היה לראות חתיכת צ'ילי כמעט בכל ביס, אבל הוא לא הורגש כמעט כלל בהתחלה ורק לאחר כמה וכמה ביסים פתאום הוא נכנס לתמונה.
הקינוח השני היה צ'ורוס. מעולם עוד לא טעמתי צ'ורוס לפני כן, והופתעתי לגלות גרסא טעימה יותר של מה שתיארתי לעצמי בראש. המנה כוללת שלושה צ'ורוס צנועים, לצד קערית של ממרח משוקולד מריר שאפשר היה לאכול ממנו ככה סתם. אז הצ'ורוס היו קריספיים מבחוץ ורכים מבפנים, מתוקים, כיפיים ובעיקר מנחמים מאוד, במיוחד עם שליכטת שוקולד עליהם.
אז סיכומיישן? אוכל טעים ברובו, מנות לא גדולות במיוחד [בלשון המעטה], אלכוהול מעניין, אווירה טובה, שירות בינוני ומחירים גבוהים בצורה לא פרופורציונאלית ממש [סביצ'ה 42, אנצ'ילדאס רוחס 52, טאקוס אל פסטור 34, בלאדי מריה 40, מרגריטה קפואה 34, פאלטאס 14 ליחידה, צ'ורוס 24 לשלישייה] מעלים סימן שאלה קטן על כמה שווה המקום ביקור. בשורה התחתונה, אני שמח מאוד שניסיתי, אבל אם אחזור, לא אלך רעב, זה בטוח. מה שנותר לבדוק הוא האם העסקית היא כבר עניין משתלם יותר. עד אז, 6 במדד שלנו, על תמורה לא מוצדקת מספיק לכסף ואוכל שלא העיף לאף אחד מאיתנו את הסומבררו.
אדיוס מוצ'אצ'וס.
 |
| פרידה בהופעת אורח |
 |
| מדריך למשתמש המתחיל. |
התפריט בנוי בצורה די מוזרה ודי מורכב להבין בהתחלה מה קודם למה, אבל עם קצת זמן ופוקוס, זה אפשרי לגמרי. אפילו מצויין בו את כל המנות נטולות הגלוטן ואת רמת החריפות של המנה. באמצע תוכלו גם למצוא הוראות, די שימושיות למען האמת, לאכילת טאקוס בצורה נכונה. מלצרית אחת קצת הלחיצה אותנו והיתה מאוד עצבנית, אבל כשהגיע זמננו להזמין הגיעה דווקא אחת חביבה ורגועה, שאפילו עזרה בבחירות. בין ההזמנה לבין הגעת המנות, הוגשו לנו לשולחן שתי סלסות - אחת אדומה וחריפה נהדרת, והשניה ירוקה שהעלתה בי רצון לחזור לקוסטה ריקה לכמה רגעים.
 |
| Let's Salsa! |
התחלנו מסביצ'ה בורי שהגיע עם עגבניות, בצל וכוסברה [וכביכול גם אבוקדו, שלא הורגש בכלל]. ההגשה היתה חביבה ביותר, בגביע שקוף וגבוה, והמנה עצמה היתה לא רעה כלל. סביצ'ה עם רכיבים טריים וטובים, טוב ככל הסביצ'-ים האחרים שניסיתי לפני כן ומרענן כמוהם.
תוך כדי נשנוש הסביצ'ה הגיעה גם השתייה. הבלאדי מריה היתה חריפה מטבסקו ולא בהכרח חריפה מיותר מדי אלכוהול. אני פחות בקטע של מריות כאלה, אולי באמת בטיסה הבאה אנסה אחת ואהנה ממנה יותר [אומאמי ועניינים]. המרגריטה הקפואה היתה מוצלחת באופן מפתיע, מרעננת מאוד ומרירה בטעם טוב.
 |
| תנאי תאורה קשים חייבו פלאש. עמכם הסליחה. |
לאחר מכן האנצ'ילדס רוחס הגיעו. רוטב כתום-אדום [ומפתיע, אם לא מודעים לזה שהוא מכיל שמנת] מעל, יחד עם גבינה מגורדת, מלא בצל וקצת כוסברה, כיסו את האנצ'ילדס הבהירים שהיו ממולאים בבשר בקר. כל ביס היה עסיסי ונוטף תערובת נוזלים נהדרת של בשר, עגבניות ושמנת, ועם קצת תוספת של הסלסה החריפה מתחילת הארוחה כל ביס השתדרג בכמה מונים. המרירות, החריפות והקריספיות [אם אפשר להגדיר את זה כך] של הבצל החי - היתה עוד רובד נהדר במנה.
 |
| איפה? איפה? |
 |
| אהא, אוקיי. |
כדי לסגור את פינת הרעב [שעדיין היה בסביבה בשלב הזה] הזמנו גם טאקוס. בחרנו במנה שנקראת אל פסטור - טאקוס עם סטייק קצוץ במרינדת אננס וצ'ילי, בצלים, כוסברה וסלסת אבוקדו. אז קודם כל, זה היה די קטן. לא די קטן, ממש קטן. כל טאקו היה ברדיוס של כ-5 ס"מ, ונראה לי שאני מפרגן. טורטיית הבסיס של הטאקו היתה טובה מאוד, הבשר היה סיבי מאוד, עם רגעים קצת פחות לעיסים, וכל מה שנוסף מעל היה חביב מאוד, עם דגש על האבוקדו. האננס היה כמעט בלתי מורגש אבל לפרקים היה אפשר להבחין במשהו מתקתק מסתתר בבשר.
כדי לסיים באקורד מתוק, ניסינו שני קינוחים מהרשימה המצומצמת המוצעת [אני בעד תפריט מצומצם, אגב. כל המרבה הרי זה לא משובח]. פאלטאס [Paletas] הם קרטיבים מקסיקניים [אם בא לכם לשטוף את העיניים, פינטרסט קיים] מרכיבים טבעיים, שבמסקל מוצעים בכמה וכמה טעמים משתנים. אנחנו בחרנו במנגו-צ'ילי, שבו המנגו היה דומיננטי הרבה יותר. אפשר היה לראות חתיכת צ'ילי כמעט בכל ביס, אבל הוא לא הורגש כמעט כלל בהתחלה ורק לאחר כמה וכמה ביסים פתאום הוא נכנס לתמונה.
 |
| אני קורא לזה: "פאלטס ופנים מרוצות". |
הקינוח השני היה צ'ורוס. מעולם עוד לא טעמתי צ'ורוס לפני כן, והופתעתי לגלות גרסא טעימה יותר של מה שתיארתי לעצמי בראש. המנה כוללת שלושה צ'ורוס צנועים, לצד קערית של ממרח משוקולד מריר שאפשר היה לאכול ממנו ככה סתם. אז הצ'ורוס היו קריספיים מבחוץ ורכים מבפנים, מתוקים, כיפיים ובעיקר מנחמים מאוד, במיוחד עם שליכטת שוקולד עליהם.
 |
| אם אין דונאטס, נאכל צ'ורוס |
אז סיכומיישן? אוכל טעים ברובו, מנות לא גדולות במיוחד [בלשון המעטה], אלכוהול מעניין, אווירה טובה, שירות בינוני ומחירים גבוהים בצורה לא פרופורציונאלית ממש [סביצ'ה 42, אנצ'ילדאס רוחס 52, טאקוס אל פסטור 34, בלאדי מריה 40, מרגריטה קפואה 34, פאלטאס 14 ליחידה, צ'ורוס 24 לשלישייה] מעלים סימן שאלה קטן על כמה שווה המקום ביקור. בשורה התחתונה, אני שמח מאוד שניסיתי, אבל אם אחזור, לא אלך רעב, זה בטוח. מה שנותר לבדוק הוא האם העסקית היא כבר עניין משתלם יותר. עד אז, 6 במדד שלנו, על תמורה לא מוצדקת מספיק לכסף ואוכל שלא העיף לאף אחד מאיתנו את הסומבררו.
אדיוס מוצ'אצ'וס.
