הוטל מונטיפיורי

3 יולי, 2014
מונטיפיורי 36, תל אביב-יפו

האינסטגרם שלי מתמלא מפעם לפעם בערימה של תמונות מהוטל מונטיפיורי [בעיקר הודות לפידים הנהדרים של אורן מגרגרן ושל רזי ברווזי] מה שחיזק אצלי את הרצון העז לקפוץ לביקור בהזדמנות. אז נחשו מה? ההזדמנות נחתה, בדמות חבר שהגיע לביקור בעיר, מהצפון הכי פסטורלי שיש.

הגענו בזמן לעסקית הצהריים, שעובדת בצורה המוכרת: בוחרים עיקרית ועליה משלמים, מקבלים גם ראשונה מתוך מבחר מצומצם של אופציות, יחד עם לחמים ומשהו קטן ומתוק בסוף. דיל לא רע בכלל. המלצרית הציגה לנו אותו בתכליתיות עילאית, בלי אף מילה מיותרת וללא שום הפגנת רגש או עניין. יעיל, אבל לא משרה את ההרגשה הכי נעימה בעולם.

Neat.

הלחמים הקטנים הגיעו ראשונים, מאורכים, קשים וחמימים, שיחד עם חמאה חביבה היו פתיח פשוט ומהנה. קרפצ'יו סלמון שטעמתי ממנו מעט היה עדין מאוד [אם כי מלוח באיזור מאוד ספציפי בצלחת] עם חתיכות קטנות של בצל סגול מעל, מה שתמיד כיף לנגוס ולשאוף. נקודת קרדיט למלצרית הנ"ל - היא התריעה מראש שהמנה מכילה שמיר, למקרה [הסביר] שלקוח קצת פחות מתחבר לטעם הדומיננטי.

הצבעים התעוותו כאן קצת, עמכם הסליחה.

המנה הראשונה הנוספת היתה כבד קצוץ, שהוגש בכמות קטנה למדי, אבל טעמו היה נהדר. לחם-קרקר מוארך שהוגש יחד עם הכבד שיחק את תפקיד המצע בהצלחה, כשהצנונית והמלפפון החמוץ הקטנים ליד הוסיפו גם הם, ואילו החסה היתה קצת מיותרת יותר לטעמי ואפשר היה להסתפק בבצל הירוק כדי לתת הרגשה חיה יותר.

The gang

ובזריזות הגענו לעיקר: פילה סלמון בגריל, לצד קישואים במנדולינה בטמפרטורת החדר, במיה קלויה ושקדים חיים. מה אגיד ומה אומר? הפילה היה עשוי במדויק, כמעט חי מבפנים, צלוי ממעל, שומני ונעים מאוד - ובאופן מפתיע גם משביע מאוד. גם ה"סלט" המיוחד שהוגש יחד עם הסלמון היה נהדר - פשוט למדי אבל מורכב מספיק כדי שלא תחשבו לעשות את זה בבית. הבמיה לא הזילה ריר והיתה נהדרת וכמעט פריכה, אם אפשר להגדיר את זה כך, השקדים החיים היו עוד תענוג בפה שקשה להפסיק לנשנש אותו. מנה כיפית במיוחד.

נהדרת. אשחזר את זה בבית. יום אחד.

מהצד השני של המתרס עמדה קדירת פירות הים - מנה גדולה ביותר ומעניינת מאוד. מעולם לא ניסיתי את השילוב של קארי עם פירות ים - ומתברר שזה עובד. היו שרימפס, חצי סרטן, מולים וקלמרי [בכמות נדיבה ביותר]; הקלמרי, שאני בדרך כלל לא חסיד גדול שלהם, היו דווקא מוצלחים הפעם. החלק המעניין במנה היה רוטב הקארי הירוק, שהיה נהדר גם בצבעו וגם בטעמו החזק והמשתלט. 

קארי מדהים. 

השורה התחתונה היא שאם אתם לא מגדלים כסף על העצים או על אסדות גז כאלה ואחרות, העסקית יכולה להיות פתרון נהדר ושווה את המחיר - שגם יוציא אתכם שבעים ובניו. 8 במדד הזעתרני, ושיהיה בטחון ושקט לכולם.

נ.ב: היה גם את זה. ממתק שוקולדי קטן שמגיע עם העסקית ושכחתי ממנו לגמרי עד לרגע האחרון!

טאיזו

10 אפריל, 2014
מנחם בגין 23, תל אביב-יפו

יש לכם את הרשימה ההיא של המסעדות שאתם רוצים ללכת אליהם, אבל אתם תמיד שוכחים אותה או שוכחים לבדוק מה רשום בה? אז גם אם אין לכם רשימה כזו - כנראה שטאיזו נמצאת בה. לרוב, צריך מאורע מיוחד שיצדיק ביקור, אבל הפעם הודות לסיבוס של חברה שהיה צריך לנצלו - מצאנו את עצמנו מזמינים מקום יום לפני לשולחן האבירים של טאיזו.

הגענו למקום מתוקתקים ומכופתרים, והובלנו אל מקומותינו על השולחן הגבוה. התאורה היתה מעומעמת מעט ומוזיקת רקע נעימה התנגנה [אם כי לא ממש אסיאתית, יש לומר]. מלצר חביב שהגיע אלינו כמה פעמים כדי לבדוק את התקדמותנו בגיבוש ההזמנה הסביר לנו על הקונספט הנהוג בארוחות בטאיזו - אין ממש מנות ראשונות ועיקריות, אלא חמישה חלקים, בהתאם לחמשת האלמנטים שעליהם שמו דגש במסעדה: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת [האמת, לא ידעתי שאפשר להחשיב עץ ומתכת כאלמנטים]. הרעיון הוא לבחור מנות מכל האלמנטים ולאכול אותן בסדר מסוים, שנראה למחבר מתאים, תוך כדי חלוקה של הכל. אגב אלמנטים, ממש היה אפשר להרגיש באלמנטים השונים בחלל המסעדה - בין אם זה בגזעי העץ ששימשו כמחזיקי סכום ומפיות, העציצים הירוקים, המנורות המעוצבות, השולחנות הכהים והחזקים והתאורה הצהבהבה ממקרר היינות. יופי של השקעה במחשבה ובעיצוב, לטעמי לפחות [ומתברר שלא רק לטעמי].

הצלחתי לחטט קצת אפילו במטבח.

לפני שהאוכל התחיל לזרום, הוצע לי לטעום שני יינות לבנים [בשל הבורות הכנה שהפגנתי], אבל בחרתי בסוף דווקא בבירת הדגל של המסעדה, המבושלת במבשלת אלכסנדר תחת השם המקורי "אלכסנדר טאיזו". אז על הבירה שהכתרתי כמועדפת עליי באופן רשמי הכרזתי כבר, אבל בסך הכל הבירה היתה חביבה למדי ודי ממוצעת [למילים גבוהות יותר על הבירה, ממליץ לבקר בקוראים ושותים]. לצד השתיה הגיעו גם שתי צלוחיות קטנות של קולורבי מוחמץ שהיה קליל ונהדר, מעין חמוץ מתוק ועדין מאוד.

מישהו אמר צ'ופסטיקס אמיתיים?

פתחנו את המשתה בלחמניות מאודות, שהגיעו יחד עם צ'אטני עגבניות ויוגורט - ומיד גרמו לי לשמוח שלא ויתרנו עליהן. הלחמניות היו שונות מעט אחת מהשניה, אחת עם כורכום, שניה עם שומשום שחור ושלישית [שכחתי!] אבל דומות מאוד, רכות מאוד וחמימות מאוד. השילוב שלהן עם הצ'אטני היה נהדר, מתקתק מאוד, כשקצת חמיצות הגיעה מהיוגורט שליווה את הצ'אטני.

  זה > לחם

סשימי הטונה היה המנה הראשונה שטעמנו ממנות-האלמנטים. טונה אדומה, בציר טונה, עם למון-גראס, כוסברה, בזיליקום, בצלי שאלוט מקורמלים ו[מעט מאוד] אורז יסמין קלוי. הטונה עצמה היתה טעימה וטריה, והטעמים שהורגשו במנה היו חזקים מאוד, כמעט טעם של אניס, שהורגש בעיקר החל מהביס השני. מנה מאוד עדינה ועוקצנית בחריפות.

סשימי טונה

מקבוצת האלמנטים השניה [עץ, אם אני לא טועה] בחרנו דווקא מנה בשרית, למרות שנראה היה שרוב התפריט מנסה להמנע מלגעת בבעלי-חיים החיים על פני האדמה ולהתמקד באחיהם הימיים. פוט סטיקרס של עגל חלב שהיו מאכזבים במידת מה. הכיסונים הגיעו עם כוסברה, בצלים, יוגורט באפלו ופלפל שחור ארוך ונראו מזמינים מאוד ויזואלית. הביס הראשון גרם לאכזבה - הבצק לא התנהג כמו שאפשר היה לצפות ממנו - היה צריך ללעוס אותו הרבה יותר מדי פעמים ולהאבק איתו מעט כדי לחתוך דרכו והוא זה שגרם לאכזבה היחסית מהמנה. השילוב של הכיסונים עם היוגורט והטופינגס המינימליים ממעל היה נעים מאוד ולעניין.

לא שמתי לב לזה עד שלא אמרו לי, אבל - יין ויאנג. רואים?

הבא בתור היה סלט השרימפס והעשבים הוייטנאמים, שהגיע עם קרקרי שרימפס וביצה רכה. הסלט היה מתקתק מעט ומרענן, הביצה היתה עשויה באופן מושלם [אגב, לפני כמה ימים נתקלתי לראשונה בהאשטאג yolkporn#, רק שתדעו] וקרקרי השרימפס התגלו כהברקה מנצחת, קריספיים ואווריריים, נראים טהורים בלובן שלהם. רגע השיא הראשון במנה היה כשהמלצר החביב שלנו ראה שאנחנו לא בטוחים איך לבנות ביס על הקרקר, ופשוט עט עלינו והתחיל לערבב לנו את כל הסלט יחדיו, עם הביצה. מה שנשאר לנו לעשות היה לערום את מה שהתקבל על הקרקר ולהגיע לרגע השיא השני בביס הנהדר.

yolkporn#

קלמרי טנדורי היה הקורבן הבא. קלמרי מתובלן, עם שמנת חמוצה, שקדים קלויים, בצל ירוק, כוסברה, תפוחי אדמה ובטטות וטילקוט מסאלה. לא בטוח מה הטילקוט אומר, אבל המנה היתה נהדרת. הקלמרי היה רך ולא גומי-י בכלל, הכל היה חריף עדין מאוד שהחמצמצות של היוגורט איזנה.

הצבעים היו נהדרים גם במציאות.

מהבלוק האחרון בחרנו להזמין את יריעות האורז הקנטונזיות. מה זה, אתם שואלים? דפי אורז הממולאים בעיקר בטייגר שרימפס, ברוטב סויה מתוקה, עם שום, צ'ילי ועלים ירוקים. הגלילה [אם אפשר לקרוא לזה כך] הראשונה שניסיתי היתה נהדרת - המון שרימפס בפנים, סויה שלא משתלטת על הכל, רך, נימוח, תענוג. הגלילה השניה, שנותרה אחרונה בצלחת, כבר הספיקה לשחות בכל הסויה שהיתה שם. הטעם שלה כבר צרב קצת, אבל אני אקח חלק מהאשמה עליי. כנראה שאסור להשאיר את הטוב ביותר לסוף, כי הוא פשוט יספוג לכם מלא סויה וכבר לא יהיה הטוב ביותר.

עוד קצת, עוד קצת.

אחרי כל הטוב הזה שהגיע אלינו, החלטנו למשוך את התענוג עוד קצת ולקנח במתוק, בדמות אנטרומה שוקולד ולרונה. עכשיו, היו חילוקי דעות בשולחן לגבי התוצר הסופי. אני אישית חשבתי שזה אחד הקינוחים הטובים שטעמתי מעודי, כמו גם חברה #1. לעומת זאת, חברה #2 [חובבת המטבח המתוק] אמרה שלדעתה זה דווקא ממוצע מאוד ולא וואו. אז בגלל שזה הבלוג שלי, בינתיים לפחות, נלך עם הגרסא שלי [או שנתרץ את זה בהכרעת הרוב. דמוקרטיה וזה] ונפסוק שהקינוח היה פשוט כיף אחד גדול. השוקולד היה מתוק מאוד, אבל משקה התותים החמצמץ היה שם כדי להזכיר לנו שמתוק זה לא הכל בחיים. גלידת הקשיו היתה מדהימה בפני עצמה, לא מתוקה מדי ועל סף המושלמת. היה ביס אחד של שוקולד, בוטנים, גלידה ושלוק תות שהיה מבחינתי הפיק בארוחה הזו. כן.

אמנם תמונה זוועה, אבל תאמינו לי, תאמינו לי.

טוב, אז סיכומיישן. טאיזו יופי של מקום. לא זול בכלל, אבל מהנה, טעים ומכניס לאווירת עשירון עליון לשעתיים שלוש, אם זה הקאפ-אוף-טי שלכם. מה שכן, הפעם הבאה שאחזור לשם [ואחזור] כנראה תהיה בעסקית שלהם שאמורה להיות משתלמת מאוד, באיזור ה-89 שקלים חדשים. לאנשי הערב, אתם כנראה תצאו עם נזק קצת גדול יותר [לחמניות מאודות 18, סשימי דג ים 66, סלט שרימפס 66, פוט סטיקרס עגל חלב 54, קלמרי טנדורי 82, יריעות אורז קנטונזיות 76, אנטרומה שוקולד ולרונה 48, אלכסנדר טאיזו 32, כוס יין לבן 32] וסה"כ כ-500 שקלים חדשים לפני טיפ. 7 במדד שלנו [שזה לא אומר שזה לא טוב, זה בעיקר אומר שזה לא זול. עוד פרטים על זה כאן].

נשתמע בקרוב.

קפאסה

10 אפריל, 2013

מרכז ביג (B7), באר שבע

בואו נתחיל בהתחלה - הפורום. ילידי באר שבע והסביבה מכירים כולם את הפורום. חלק מתחברים, חלק פחות. גם ציבור הסטודנטים הלא-נייטיבס שחיים כאן, שמעו מתישהו על המועדון ואולי אף ביקרו בו באיזה מסיבת פורים סטודנטיאלית. לטובת אלו שלא מכירים - קבוצת הפורום התפרסמה במועדון הלילה, 'הפורום' [ביג סופרייז], אחד הגדולים בדרום ובארץ בכלל, ובשנים האחרונות החליטו ללכת שם על כיוון חדש - הסעדה. זה התחיל בקמפאי, שצברה תאוצה והיום עובדת יפה והשמועה אומרת שגם האוכל טוב למדי. לא אעיד, כי לא אכלתי שם שנים. זה המשיך ב'הספריה', שנפתחה מעבר לכביש וכיוונה לטווחי מחירים נוחים יותר מהאחות האסיאתית. האוכל - סבבה וזה - לא טירוף חושים, אבל מאוד נוח מבחינת מחירים. בשלב הבא הצטרפה האחות הקטנה עוד יותר, 'קמפאי אקספרס', שהפתיעה אותי לגמרי בביקור הקצרצר שלי שם. סיכוי גדול שדילגתי על אבני דרך אחרות של החברה, עמם הסליחה. המסעדה החדשה והצעירה שנדון בה היום, Kepasa שמה, נפתחה השבוע, להרצה לחברי המועדון, ועמדה למבחן כבר בימיה הראשונים.

כל הזכויות שמורות? לא, זה רק הלוגו האלמותי

פינת Fun with Maps [המפץ הגדול, מישהו?]: קפאסה היא הרביעית ממסעדות הפורום שנפתחת במתחמי הביג - כולן ברדיוס של פחות מ-500 מטר אחת מהשניה. גאונות? מונופול? דעות יתקבלו בברכה. אה, ולמה יש יותר מ-4 פינים על המפה? טריוויה לקוראים - מהם שלושת עסקי הפורום הנוספים במפה? בין הזוכים תוגרל כניסה לישיבה של הרשות להגבלים עסקיים.

ותודה ללארי וסרגיי. אה, 1300 פיט, זה 400 מטר. על הסנטים

טוב, מספיק זיבולי שכל. על הכניסה מתקבלים על ידי צי של מארחות וגלי ריח של פוקאצ'ות ובצקים אחרים מתנור האבנים הממוקם היטב ליד הדלת. אווירה חשוכה, לא מהמועדפות עליי, אבל ניחא, יחד עם המון רעש מסביב, מלווים אותנו עד למקומותינו שבסמוך לפינות הישיבה, על שולחן עץ עגול וגדול עם סלסילת סכו"ם ותפריטים מוכנים. המקום מעוצב בטעם טוב, לא מוגזם מדי, שאמור לשדר "אוקיי, אתם במרתף באיטליה או בספרד". קיר עמוס בבקבוקי וחביות יין, קיר אחר מלא עמוס בחמוצים ועוד קיר עם דברים אקראיים משרים את האווירה, יחד עם רצפה שמשובצת באריחים בהירים.

ממעוף הציפור

חלק מהקונספט של המקום, כפי שהסבירה הממלצרת התורנית, הוא מבנה ארוחה שונה ממה שרגילים אליו במסעדה, כיאה למסעדת טאפאס. מזמינים מנות במהלך הארוחה מהתפריט - ומה שמוכן, יוצא ונוחת על מרכז השולחן, להנאת הסועדים.חשוב לציין שבשבוע ההרצה ניתנה הנחה של ארבעים אחוז על התפריט, מה שאיפשר לנסות מגוון רחב של מנות בלי לחשוש יתר על המידה ממצב האינפלציה ושערי מטבע חוץ.

החבר הראשון שיצא לקראתנו [שלושה סועדים] היה פילה סלמון, על מצע קרם לימון ותרד, לצד קוביות דלעת צלויות ושקדים. האמת? נדירים המקרים בהם אני טועם סלמון ועוד יותר נדירים המקרים בהם אני ממשיך לאכול ממנו לאחר הטעימה הראשונית. זו היתה אחת מהפעמים האלו. דג רך ממש, שקרם הלימון המטריף מתחתיו משתלט מעט על טעמיו החזקים, מה שמאפשר גם למי שאינו חובב גדול של ריחות דגים להתענג עליו. יופי של דג טרי [!] ויופי של חיבור בין מרכיבי המנה השונים.

תשכחו מלסחוט לימון

משם המשכנו להמבורגר מיניאטורי, וכשאני אומר מיניאטורי אני מתכוון מ-י-נ-י-א-ט-ו-ר-י. נכון אייפון? תחתכו אותו לשניים לרוחב. כזה. ההמבורגר, שהגיע עם צ'יפס פריך באמת, היה טעים למדי אבל לא משהו שמצריך פירוט מיוחד. הלאה.

הלאה

צלחת שלישית במספר שהגיעה אלינו, החזיקה את פיצת הבית של קפאסה, שאני לא אגיד את שמה מטעמי שטות. נתחיל ונאמר שהפיצה היתה להיט טוטאלי. אחד הדברים היותר פטרייתיים שיצא לי לאכול, במובן הטוב של המילה [אם בכלל יש מובן רע לפטרייה]. רוטב עגבניות בנאלי? שכחו מזה וקבלו - קרם פטריות פורצ'יני וכמהין. על הפיצה פוזרו פטריות חד מיניות, והכל היה מלווה בשילוב גבינות מוצלח עם ערימת עלים ירוקים, קצת מיותרת, במרכז. הבצק, דק, קריספי ושם תואר חיובי כלשהו, היה אפוי כראוי ותנור האבן הורגש בכל נגיסה. יופי של מלאכה.

סוג של שלמות [חוץ מערימה ירוקה ונטולת חן]

על הפאייה אני לא אכתוב יותר מדי, כי טעמתי ממנה רק את האורז [מה לעשות, יש ימים שעוף לא בא בטוב]. מתובל היטב, מוגש בכלי הבישול שמתאים למשימה ומפיץ ארומות חוצות נקבוביות. בכל יום אחר התבשיל הזה היה יכול לשמש כארוחה שלמה לאדם בודד.

סן סבסטיאן זה כאן

הסיומת לארוחה הגיעה בדמות קרוקט תפודים וגבינה. אחד מחטאי התאווה שלי הוא קרוקטים, ואני בטוח שצריך להציע את זה בכל מזללה, פאב או באר על הגלובוס. קפאסה הלכו על זה, וביופי של ביצוע. הציפוי, שניצלי מאין כמותו, פריך ולא צפוף מדי, הגבינה מנסה לברוח בכל ביס, והכל על מצע של רוטב רומסקו ספרדי שמהווה ציר מרכזי במסעדה החדשה, שהמירה אותו משימוש במאכלי ים לטאפאסים שלה, באופן מוצלח, כאמור.

divine divine divine

מצריך יותר מתמונה בודדה

עד כאן המשתה הראשון בקפאסה. בדרך פלא, חזרנו לשם שוב באותו השבוע [ארבעים אחוז אמרתי] לארוחונת נוספת. אותה המלצרית ליוותה אותנו בשתי הפעמים, והיא עמדה במשימה בגבורה - יופי של שירות אדיב וחינני, עם הומור וציניות כשצריך, וצלחות חדשות כשהישנות מתחילות לצבור רטבים מקרישים.

קוקה הוא מאפה דמוי-פיצה או פוקאצ'ה, ובגרסתו הקטאלונית-באר-שבעית מוגש עם רוטב הרומסקו הכתמתם, גבינת מנצ'גו ספרדית [שו מנצ'גו?], בצלים, אנשובי וזיתים. אחרי הטעימה מהקוקה, אפשר כבר היה להסיק שלהזמין מנת בצקים כאן, זה ללכת על כמעט בטוח. תנור האבן עושה את שלו, והבצק מאמץ אליו את כל הטוב שהתנור משרה עליו. הרוטב הספרדי מלוקק מקצות האצבעות עד שלא נשאר כלום, והאנשובי מפזר את המליחות שלו לכל כיוון, לטובה ולרעה.

נתרן בדמות דג

מנה נוספת שניסיתי בביקור השני הייתה ניוקי קסטניה, שהתברר כהצלחה מסחררת. הניוקי נימוח וחמים, ברוטב שורשים לבנים [בטטה קְסביה, כנראה] עם קצת אספרגוס, ערמונים ופרוסות גבינת פרמזן. הרוטב היה תענוג עדין לחך וללוע בכלל, ושוב, כל היחידים התחברו למנה שלמה מצוינת. עוד איזה גבעול אספרגוס או שניים היו חסרים כדי שהמנה תהיה מושלמת.

עדינות של מלאכים

ואם באספרגוס עסקינן, אז נסיים את הביקורת המוצלחת ביותר הזו בעוד צלחת של תענוג. מנה פשוטה למדי, אבל עדיין שווה אזכור ופסקה בפני עצמה. אספרגוס א-לה פלנצ'ה הוא שמה, ואספרגוס על הפלנצ'ה הוא מהותה. אספרגוסים ירוקים מקולפים שנעשו על הפלנצ'ה, לצד ביצה עלומה וקרם פרמזן. כל גבעול עובר ליטוף בקרם, אוסף כמה פירורי פנקו על הדרך, ונכנס לפה עם חתיכת ביצה רכה ומביא לעונג רגעי, עד הביס הבא.

באופן רשמי, זו הביקורת הכי ארוכה (ואולי גם הכי חיובית) שכתבתי עד כה. אבל ברור שלא יכול להיות שהכל כל כך קשת בענן וחד קרן רענן. אז השירות אכן מעולה אבל יש פאקים שאני אזקוף לחובת שבוע ההרצה (למשל המחסור בכפות, שהוביל אותנו לאכילת גלידה עם סכין וקיסמי שיניים עד שמצאו כמה כפות פנויות), בתקווה שהם ישתנו בעתיד הקרוב. קודם כל המחירים. מפאת צורת הארוחה במסעדה הזו, שלא בנויה בצורה הרגילה של מנה ראשונה ועיקרית , אלא יותר על מנה פה ומנה שם במהלך הארוחה, החשבון שנצבר יכול להגיע לסכומים גבוהים בן רגע, ועוד לא ברור אם הקונספט יתפוס. אכן, עושה רושם שחומרי הגלם מעולים ושווים תמחור גבוה יותר ולמרות שהמחירים לא ברקיע התשיעי, צריך לחכות ולראות כיצד יגיב הלקוח המקומי לקבלת פחות בשר תמורת יותר מזומן.

גלידה חדה

בעיה משמעותית נוספת לדעתי, ולדעת סועדים רבים נוספים, כפי שהסביר לי אחראי המשמרת שהעליתי את הטענה בפניו, היא הרעש הבלתי נסבל. המוזיקה במקום מחרישת אזניים, ודומה שההנהלה שכחה שהפורום נשאר באיזור התעשייה וכאן מדובר על מקום בו אנשים אמורים להסב לסעודה, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא שיחה. החבר'ה ב'ספריה' נהנים/סובלים ממוזיקה באותה רמת דציבלים בערך, ואולי עדיף במקרה הנוכחי להשאיר את המוזיקה ברקע ולא להפוך אותה לנושא הצעקות של הסועדים.

כדי לא לסיים באופן שלילי - רפרפו על מה שכתוב היה למעלה. חומרי גלם מעולים שעובדים איתם נכון, יופי של שירות ומבחר מנות מעולות, מצדיקים ביקור אחד לפחות, אם מתחשק לכם לאכול משהו חדש במדבר הדרומי.