הוטל מונטיפיורי

3 יולי, 2014
מונטיפיורי 36, תל אביב-יפו

האינסטגרם שלי מתמלא מפעם לפעם בערימה של תמונות מהוטל מונטיפיורי [בעיקר הודות לפידים הנהדרים של אורן מגרגרן ושל רזי ברווזי] מה שחיזק אצלי את הרצון העז לקפוץ לביקור בהזדמנות. אז נחשו מה? ההזדמנות נחתה, בדמות חבר שהגיע לביקור בעיר, מהצפון הכי פסטורלי שיש.

הגענו בזמן לעסקית הצהריים, שעובדת בצורה המוכרת: בוחרים עיקרית ועליה משלמים, מקבלים גם ראשונה מתוך מבחר מצומצם של אופציות, יחד עם לחמים ומשהו קטן ומתוק בסוף. דיל לא רע בכלל. המלצרית הציגה לנו אותו בתכליתיות עילאית, בלי אף מילה מיותרת וללא שום הפגנת רגש או עניין. יעיל, אבל לא משרה את ההרגשה הכי נעימה בעולם.

Neat.

הלחמים הקטנים הגיעו ראשונים, מאורכים, קשים וחמימים, שיחד עם חמאה חביבה היו פתיח פשוט ומהנה. קרפצ'יו סלמון שטעמתי ממנו מעט היה עדין מאוד [אם כי מלוח באיזור מאוד ספציפי בצלחת] עם חתיכות קטנות של בצל סגול מעל, מה שתמיד כיף לנגוס ולשאוף. נקודת קרדיט למלצרית הנ"ל - היא התריעה מראש שהמנה מכילה שמיר, למקרה [הסביר] שלקוח קצת פחות מתחבר לטעם הדומיננטי.

הצבעים התעוותו כאן קצת, עמכם הסליחה.

המנה הראשונה הנוספת היתה כבד קצוץ, שהוגש בכמות קטנה למדי, אבל טעמו היה נהדר. לחם-קרקר מוארך שהוגש יחד עם הכבד שיחק את תפקיד המצע בהצלחה, כשהצנונית והמלפפון החמוץ הקטנים ליד הוסיפו גם הם, ואילו החסה היתה קצת מיותרת יותר לטעמי ואפשר היה להסתפק בבצל הירוק כדי לתת הרגשה חיה יותר.

The gang

ובזריזות הגענו לעיקר: פילה סלמון בגריל, לצד קישואים במנדולינה בטמפרטורת החדר, במיה קלויה ושקדים חיים. מה אגיד ומה אומר? הפילה היה עשוי במדויק, כמעט חי מבפנים, צלוי ממעל, שומני ונעים מאוד - ובאופן מפתיע גם משביע מאוד. גם ה"סלט" המיוחד שהוגש יחד עם הסלמון היה נהדר - פשוט למדי אבל מורכב מספיק כדי שלא תחשבו לעשות את זה בבית. הבמיה לא הזילה ריר והיתה נהדרת וכמעט פריכה, אם אפשר להגדיר את זה כך, השקדים החיים היו עוד תענוג בפה שקשה להפסיק לנשנש אותו. מנה כיפית במיוחד.

נהדרת. אשחזר את זה בבית. יום אחד.

מהצד השני של המתרס עמדה קדירת פירות הים - מנה גדולה ביותר ומעניינת מאוד. מעולם לא ניסיתי את השילוב של קארי עם פירות ים - ומתברר שזה עובד. היו שרימפס, חצי סרטן, מולים וקלמרי [בכמות נדיבה ביותר]; הקלמרי, שאני בדרך כלל לא חסיד גדול שלהם, היו דווקא מוצלחים הפעם. החלק המעניין במנה היה רוטב הקארי הירוק, שהיה נהדר גם בצבעו וגם בטעמו החזק והמשתלט. 

קארי מדהים. 

השורה התחתונה היא שאם אתם לא מגדלים כסף על העצים או על אסדות גז כאלה ואחרות, העסקית יכולה להיות פתרון נהדר ושווה את המחיר - שגם יוציא אתכם שבעים ובניו. 8 במדד הזעתרני, ושיהיה בטחון ושקט לכולם.

נ.ב: היה גם את זה. ממתק שוקולדי קטן שמגיע עם העסקית ושכחתי ממנו לגמרי עד לרגע האחרון!

רוקח ים

21 ינואר, 2014
האנגר 1, נמל יפו, תל אביב-יפו

עוד תקופה של הדממה נגמרה לה, במבול של ארוחות מוצלחות, יותר או פחות. אני אנסה להעביר את רוב החוויות האחרונות לכתב, בתקווה שאעמוד באתגר. אחת מהארוחות האחרונות היתה ברוקח-ים ביפו, עם קופון של באליגם. התפריט שהוצע במסגרת הקופון היה מן הסתם מוגבל יותר ממה שאפשר לקבל באופן שוטף, אבל באמת שאי אפשר לבוא בתלונות.

 לצערי אני כותב במבט אחורה, אז הכל פחות טרי בראש, אבל אנסה לשחזר את אותה התלהבות שהיתה כשטעמתי הכל לראשונה. אז קודם כל, הרעיון של הבר בתוך ה"שוק" היה אקסטרא-חביב, במיוחד הגבולות המטושטשים בין בר אחד לאחר. לא ברור מי שייך לאן ואם היו קצת יותר אנשים במתחם, היה אפשר לקבל ממש חווית-חו"ל כאן ליד הבית. 

התחלנו בביסק הסרטנים, שמתברר שהוא באנקר מוחלט ברוקח למיניהן. המרק הוגש בכוס אספרסו והיה הראשון מסוגו שניסיתי בחיים. אז נכון, אין לי הרבה רפרנסים להשוואה [או יותר נכון, אין לי בכלל] אבל התענוג היה פשוט מטורף. המרקם הסמיך, הטעמים החזקים והחדשים והכמות הקטנה שבאופן מפליא היתה בדיוק מה שצריך. ההרגשה האישית שלי היתה שקערת מרק שלמה כזו היתה מרגישה כיציקת בטון בבטן ואילו כאן הכמות היתה מספיקה לטעימה וקצת מעבר לכך, והשאירה המון טעם של עוד.

וזה לא קפה.

הלאה הלאה. שתי ראשונות הגיעו לאחר מכן - אחת טובה יותר מהשניה. הסביצ'ה [מוסר ים] הוגש ליד לאבנה, עם עגבניות צלויות וטפנד זיתים והיה עדין ממש והרגיש טרי מאוד. סביצ'ים [כן?] כבר טעמתי בעבר בחופים לבנים בפנמה, אבל תמיד איכשהו הצטרפו לעניין גם גרגירי חול סוררים. גרסיאס א-דיוס, כאן לא היו כאלה והמנה נעלמה תוך שניות בהתענגות הדדית.

חוץ מהסביצ'ה, קיבלנו גם מנה תמנונית. אני מודה ומתוודה שלא חשבתי שלעולם אכניס לפה חתיכות של חיה שפעם היו לה שמונה גפיים [בהנחה שגם ביצורים ימיים זה נקרא גפיים, כמובן] אבל הפלא ופלא, הפתעות לא מפסיקות להגיע. אז טעמתי ונדהמתי. אלה היו פרוסות תמנון צרובות על הפלאנצ'ה, יחד עם תפוחי אדמה, וזה היה פשוט מעולה. המרקם נהדר ושונה מכל מה שחשבתי שיהיה, משהו על הסקאלה שבין פרגית לשרימפס; כל המנה בכלל, עם תפוחי האדמה והתיבול החרפרף-מינוס היתה עוד סיפור הצלחה, מה שמביא אותנו ל-3 מ-3 בינתיים.

ומשם לעיקריות. מנה בשם 'מוסר שודד הים' סיקרנה אותנו וממנה התחלתי. בגדול, זה היה מוסר ים ברוטב אדום [א-לה-מרוקו], רק שבפועל זה לא ממש עבד. המנה לא היתה רעה, אבל פשוט לא היתה טובה - חריף היה בגדר נעלם יחד עם חברו הותיק - מלח. למרות הצבעים העזים המנה היתה אנמית בטעמה וסימנה את הנפילה הראשונה בסעודה.

רק נראה חריף.

המנה הנוספת החזירה את הרף מעט למעלה, אם כי לא עמדה בציפיות שהציבו המנות הראשונות. פאייה פירות ים, פשוטה וטובה - אורז מתובל [בזעפרן! לראשונה בזעתרן!] עם מדגם פירות ים שונים: קלמרי גומי-י שאני לא מחבב, שרימפס קלאסי ושני מולים עם נוכחות. חוץ מזה היו שם גם לא קצת פלפלים צבעוניים שהיו תוספת חביבה, והמנה כולה היתה סבבה-פלוס. לא מעבר לכך וכאמור, בטח שלא ברמת הראשונות.

אנחנו אוהבים צבעים.

את המשתה סיימנו בשני קינוחונים. אחד היה פאדג' שוקולד עם קצפת ורוטב פירות יער - שוקולדי מאוד וחביב, שעמד בצל הקינוח המפתיע יותר - גלידת יוגורט עם חלבה וטחינה, לצד פלחי אשכולית אדומה. תשמעו, זה היה שילוב מנצח. היינו מפוצצים באמת מכל יצורי הים שנחו בגופנו, ועדיין מצאנו יכולת לסיים את הקינוח הזה. היה שם חמוץ, מלוח ומתוק, שפשוט התאימו כמו נעל על גרב על רגל.

הפתעה מרנינה

נסכמה בקצרה. הארוחה היתה מדהימה. המנות הראשונות לגמרי הקרינו על כל השאר ונתנו את ההרגשה הכללית הנהדרת. ככל הנראה שאחזור לשם גם במחיר מלא, רק שאתמקד בלכלות את תיאבוני במנות הראשונות למיניהן ואנסה כמה שיותר בכמה שפחות. ממליץ בלהט.