באיירן

14 אוקטובר, 2013
פרישמן 22, תל אביב-יפו

אין כמו הגשם הראשון [בערך] לשבת ולכתוב על תחילת השבוע. בשעת צהריים מוקדמת הגעתי יחד עם עוד חברה לבאיירן [או הבראסרי הבווארית, מה שתרצו] לטובת עסקית צהריים שפינטזתי עליה מהפעם הראשונה ששוטטתי על פרישמן לכיוון חוף הים. המסעדה היתה ריקה כמעט לחלוטין אז אי-ההמולה היתה נהדרת והמוזיקה הלא-כל-כך בווארית היתה בווליום מדויק.

הרצליש ווילקומן

התיישבנו לשולחן זוגי עם נוף לרחוב הטבול בשמש מצד אחד ולבר הכחול-לבן [כדגל בוואריה] בצד השני. הצוות [במקרה או לא - גברים בלבד] נראה ברובו גרמני כמעט אמיתי, מלבד המארח שנראה קצת כמו נדב בורנשטיין [זו מחמאה, למי שתהה]. נדב [המארח] הגיע להסביר לנו את התפריט העסקי: בעלות המנה העיקרית מקבלים גם מנה ראשונה בדמות צלחת נקניקים או גבינות וגם כוס בירה או שתיה קלה. כיף.

פטריוטיזם מחוזי

אני בחרתי כמובן בצלחת הנקניקים - ונהניתי מכל ביס. היה שם פטה כבד של חיה כלשהי בעלת ארבע רגליים ואף פחוס, שהיה נימוח ממש, שומני ממש ומושלם על הפרעצל שהגיע לצד הנקניקים [ומרגע זה אתייחס אליו כבייגל]. חוץ מהפטה, היה שם גם שינקן פשוט וטעים ונקניק נוסף שאת שמו לא קלטתי לצערי, אבל הוא היה השמנוני מכולם, במרקם מחוספס יותר ולרגעים הזכיר פפרוני. 

פלאק בעורקים בצורתו הראשונית

Theme alert: חסה!

הבייגל היה מעולה בפני עצמו - פנים לבן ורך וחוץ שחום ומבריק. נדב הזהיר אותנו לא להתפרע ולסיים אותו - כי פשוט לא נסיים את העיקרית - אבל לא עמדתי בזה וחיסלתי את כולו [לא שהוא עצום, אבל עדיין] ואת כל הבשרים השונים, כשעל הדרך טעמתי גם מצלחת הגבינות כמה דגימות מוצלחות - הטובה מביניהן היתה של גבינה שמזכירה ברי [ואולי באמת זו היתה ברי], רכה ונמרחת בקלות מבפנים, וקשיחה מבחוץ.

הגרסא הנשית

הבירה שקיבלתי מיד לפני המנה הראשונה נקראת לוונבראו [Löwenbräu] והיא בירת לאגר ממבשלה מינכנאית [מינכנאית?] שמעולם לא טעמתי לפני כן - והיתה מוצלחת ממש [אם בא לכם - בלוג ישראלי מלא בבירות טובות שמרחיב על הלוונבראו]. קלה לשתיה ובאופן לא מפתיע מתאימה ממש לבשרים שנישנשתי למנה הראשונה. 

מה צריך יותר מזה?

ואז הגיע השניצל המטורף. בחרתי את המנה שעונה לשם 'נפוליטנה' [מעניין אותי לדעת למה. אולי בגלל הסלסה?] ומהר מאוד גיליתי שהבחירה היתה מושלמת. לרגעים התלבטתי בין שני הקורדונים [רוז' ובלו] אבל החלטתי ללכת על בטוח ולבחור בשניצל העוף ולא בשניצל הלבן. 

כולסטרול להמונים. בקטע טוב אבל.

אז - זה מה שהיה שם: שניצל עוף עצום שמעליו פלפלים קלויים שהפתיעו אותי ממש; שכבת שינקן דקה; ומעל להכל הרבה מאוד גאודה במצב צבירה מושלם. ארחיק לכת ואומר שהשניצל היה אחד הטובים שאכלתי בשנה-שנתיים האחרונות [אולי אפילו יותר, אבל גם לזכרון שלי יש גבול]. חם, רך מבפנים ופריך ממש מבחוץ - וזה בעצם כל מה שהיה צריך. השינקן והגאודה הכניסו טעמים מדהימים וקצת מעושנים לכל ביס ולמרות שהייתי מפוצץ - פשוט לא יכולתי להפסיק לאכול. עד שעבר לו חצי שניצל ואז נכנעתי והפסקתי. 

ג'יזס

אם כל התענוג הזה לא הספיק, הגיעה גם צלחת עם פירה קטיפתי עם קצת עירית מעליו - תמיד מלווה שניצל בצורה המושלמת - וגם סלט קטן שהכיל בעיקר חסה ועוד חסה וגם כמה עגבניות שרי ושימש יותר בתור מנקה מצפון בין ביס מלא כולסטרול אחד לאחר.

המלווים

נראה לי שהתמונה הכוללת ורודה למדי - ויכול להיות שהמקום יהפוך להיות המועדף עליי. הצוות חמוד וידידותי למשתמשים, כשכל בקשה נענית בחיוב ובמהרה, הצבע הכחול החזק ששולט בכל מקום מכניס לאווירה של מסעדה לא רגילה משום מה, והאוכל, הו האוכל. עבור פחות מ-70 שקלים [68 שקלים לצלחת הנקניקים, שניצל הנפוליטנה לצד הפירה והסלט וכוס בירה 220 מ"ל] תצאו מחוייכים, מרוצים ושבעים - עם מספיק אוכל גם לארוחת צהריים למחרת.

רובינשטיין

6 אוקטובר, 2013
גיבורי ישראל 17, נתניה

לא חשבתי שזה יקח כל כך הרבה זמן - אבל פוסט-הפסקת-צהריים-בעבודה הגיע בתרועות חצוצרה ובריחות בשרים. בצהרי היום יצאה משלחת בת 13 נפשות מכיוון המשרד לאיזור רווי במסעדות באיזור התעשייה בפולג, כשתוך רגע מהצעת המסעדה על ידי ראשת המשלחת [מה זה ראשת אתם שואלים? זה זה] כולם הסכימו והמארחת מצאה בזריזות שולחן עצום וריק שיכול להכיל תריסר אנשים ועוד אחד.

Bienvenue 

רובינשטיין היא מסעדת בשרים וחנות בשרים [עם סניף נוסף במיקום אחר בעיר, כפי שנלחש לי] שמתפארת בתפריט רחב ולא כשר, ומשדרת תחושה של מסעדה-כמעט-יוקרתית בלב איזור התעשייה. צוות מלצרים זריז ניגש לרשום את כל ההזמנות בזריזות והמירוץ יצא לדרך.

המלחיות מדברות בעד עצמן

חשוב לדעת שמציעים שם במסעדה תפריט עסקי ב-89 שקלים, כפי שרשום בגדול מאוד על התפריט, אבל ייזקף לחובתם שהם לא מציינים כי גם מהתפריט הרגיל אפשר לרקום עסקית להנאתך, תוך תשלום על העיקרית בלבד [וקבלת מרק או סלט ושתיה קלה]. אז - שלא תגידו שלא אמרתי.

בתור מנה ראשונה בחרתי במרק הבצל, אחד משני מרקי היום [בצל vs עגבניות]. כל המרקים הגיעו כמעט יחדיו, חמים ומהבילים, בצלחות רחבות ופשוטות. המרק עצמו היה בסדר גמור ובזה זה מסתכם. הקרוטונים שזרקו פנימה בלי לשאול את דעתי הרגישו עתיקים ממש ולא קראנצ'יים בעליל, פרוסת לחם בצד הייתה מחמיאה הרבה יותר ממה שהם עשו.

קרוטונים מנוולים

העיקרית הגיעה כעבור כמה דקות נוספות, הפעם בהדרגתיות מורגשת הרבה יותר [כמובן שלי מגישים אחרון. אהמ]. בחרתי לנסות את קבב הבית - שלושה קבבים מבשר בקר ובשר לבן שמוגשים לצד קערית טחינה ותוספת [פירה חמאתי במקרה שלי]. אז הרושם הראשוני היה - "אוקיי, זה קטן", אבל בדיעבד זה השביע ובניו.

מעוף הציפור, כמובן

הקבבים היו עשויים מעולה, מבושלים מספיק ורכים מספיק - אבל הבעיה הגדולה היתה בתיבול. גברת פלפלת היתה חוטפת חררה מכמות התבלינים והטעם שנוצר. אמנם בתפריט רשום "בתיבול הייחודי של רובינשטיין", אבל חברים, תוודאו שלטבח אין פרקינסון כי מישהו נסחף.

הסחפות.

טוב, אולי אני קצת נסחפתי - זה היה אכיל ועם פוטנציאל להיות טעים, פשוט אובר-מתובל בכמה רמות ממה שמצפים. מה גם שהקפיריניה שהוציאו לכולנו על חשבון הבית עזרה לטשטש את עננות התבלינים. הפירה היה מוצלח מאוד, והבצלים המטוגנים שליוו אותו הכניסו פריכות מאזנת ומתאימה.

אז עם כל הקלפים על השולחן - כנראה שלא תמצאו ארוחה שיותר שווה את המחיר שלה [50 שקלים למנה ראשונה, עיקרית עם תוספת ושתיה קלה], עם מבחר גדול של בשרים ושירות מעולה [וכנראה שביום מטבח טוב יותר - גם תיבול מוצלח ולא מוגזם כלל]. לכו תתפרעו, זה שווה את זה ואפילו קצת יותר.

המטבחון

7 ספטמבר, 2013
רבי עקיבא 18, תל אביב-יפו

אחרי שנים רבות של שקט תעשייתי, או לפחות חודשיים שלמים בלי פוסט, הגיע זמן הקאמבק - מעתה ואילך ממוקד הרבה יותר בכרך הגדול והלח מאשר בבירת הנגב הצחיחה. סיפורנו מתחיל בשיטוט בחיפוש אחר מסעדה לשבת בצהריים, בתום טבילה מרעננת בים והרבה חול בכל החריצים. בסופה של שעה ארוכה מצאנו עצמנו [זכר ו-3 נקבות] במסעדה מזמינה ומושכת את העין, "המטבחון".

אם מתאמצים מספיק אפשר לראות אותי. וזה מה שחשוב באמת

קודם כל, לצמחונים שביניכם, יהיה מה לאכול במטבחון. בתפריט הקיר הענק יש גם איזור צמחוני ספציפי [מלבד המנות הצמחוניות-במקרה שבתפריט הרגיל], עם הצעות לא רעות כלל, שלא כוללות בעלי חיים לשעבר. לנו הקרניבורים המטבחון מציע מספיק מנות מרובות חלבונים ממקור חי, כשהקונספט הוא אוכל יהודי ביתי מכל קצוות המנעד התרבותי.

לחובבי קירות

האווירה במקום נעימה מאוד ומי שעיצב ותכנן את המסעדה, עשה את עבודתו היטב - אך כנראה שכח שצריך לתת קצת יותר אווירה של אוכל ביתי חם ומעט פחות חלל צעיר מעוצב וצבעוני. או שאני הייתי צריך לעשות שיעורי בית טובים יותר.

חלקתי שתי מנות עם אחת מהבנות [אמרתי שיכולת החריזה שלי השתפרה פלא...ות?] כשבחרנו להזמין קציצות פראסה מכרישה, שהגיעו לצד ערימת חמוצים חביבה ולמנה עיקרית את הגולש עם האורז. אני מודה שאף אחת מהמנות לא נשמעה מלהיבה יותר מדי ולא ראיתי בתפריט אף מנה שקסמה בצורה מיוחדת - הכל נשמע רגיל בצורה בלתי רגילה.

קציצות הפראסה היו משעממות על גבול התפלות ולא-טעימות. מרקם לא נעים במיוחד, כמעט חסרות טעם ואילולא החמוצים שליד, המנה היתה מוחזרת לה היישר למטבח. אישית הייתי חושב שמלח הוא מרכיב חשוב וכדאי לשים ממנו אפילו קורט בודד, אבל מילא. יוגורט שביקשנו כשהבנו שבלי ליווי הקציצות האלה לא יילכו לשום מקום, הגיע [רק אחרי בקשה נוספת] ושיפר את המצב בכמה נקודות בודדות.

זה מרגיש כמו שזה נראה

אה. היו גם סתם חמוצים

המנה העיקרית הגיעה כמה דקות לאחר מכן [לפני היוגורט, אגב] בצלחת מסט ביתי כלשהו, עם ערימה מהונדסת של אורז לבן לצד הבשר ותפוחי האדמה. מה אגיד ומה אומר? יותר טוב מהפראסה, זה כנראה לא בעיה, אבל זה פשוט לא זה. בשר חמים וממוצע, לא טעים בשום צורה חריגה שהיא. זה היה בערך כמו גולש בחדר האוכל של הקיבוץ לפני 12-13 שנים.

חייב לשאוף ליותר מאוכל של קיבוץ

הכי קר רגש שיש

אין כמעט דבר שאני זוכר לטובה מהארוחה, חוץ מהלימונענע שהייתה מוצלחת למדי. החבר'ה של המטבחון מתיימרים להגיש אוכל ביתי. על הדף, אפשר להגיד שזה אוכל ביתי, אבל כשאוכלים אוכל ביתי צריך להרגיש את החשק שבו הוא נעשה, שיהיה חם, שירגיש חם, שיהיה טעים והכי חשוב - שייתן הרגשה של בית. מצטער, אבל זה לא מה שקרה.

בקיצור, אם תרצו אוכל ממוצע במחיר מעל הממוצע [קציצות פראסה 29, גולש עם אורז 47] - אתם יודעים לאן ללכת. ביוש.

פועה

10 יולי, 2013

רבי יוחנן 8, יפו

אוטוטו [אני מקווה מאוד] אני אעבור בקול תרועה לעיר בה הכסף לא יודע מנוחה ואציף אתכם בביקורות מפה ועד לרידינג, עד שייגמר לי הכסף הנ"ל. עד אז, קפצתי לביקור קצרצר בפועה ביפו, שהשם שלה היה אצלי איפשהו באיזור הצרבלום, אבל אף פעם לא הגעתי אליה פיזית.

השעה שעת ערב והמקום מלא עד אפס מקום - ככל הנראה שכחו כולם שהם קבעו להגיע להפגנה כלשהי על יוקר המחיה. בחוץ נעים ותור קצרצר שכדי להמנע ממנו בחרנו להתיישב על ספה באה בימים ליד מאוורר בפנים. האווירה - כהכלאה בין סלון משנות ה-60 וסלון משנות ה-20 - מלווה כמובן במלצרים היפסטרים כדי שלא תשכחו שאתם עדיין בתל אביב.

מתנצל מראש על איכות הזוועה של התמונות בפוסט הזה

מנת ערק ב-14 שקלים הגיעה לפני הכל - מחיר סביר למדי במיוחד בהתחשב בעליית המחירים [עצוב שלפני ארבע שנים באותו מחיר בתוספת של שלושה שקלים היה אפשר לקנות בקבוק ערק שלם] וכמעט תמיד טוב ליד האוכל. מלא שפות זרות מסביב [יש לי פטיש לתיירים, כבר אמרתי?] וכמה לגימות מהערק שיפרו את האווירה הנחמדה עוד קצת.

לבן או אדום?

המנות עצמן התבררו כלא זולות, אם כי לא יקרות באופן חריג. כמה דקות המתנה ונחתו על השולחן שתי צלחות - ניוקי ערמונים [46] וכופתאות דלעת בקארי [48].

4 כופתאות ברוטב קארי, לצד קערת אורז. מלא טעם, מלא ריח. אני עוד לומד את דרכיי בכל מה שנוגע לאוכל הודי ועדיין מתקשה להתחבר לכל הטעמים ולמרות זאת היה ביס די מוצלח, רק טו מאץ' קוקוס עבורי.

כמו קציצות, רק של נמנעי-בשר

המנה הנבחרת שלי היתה ניוקי הערמונים, שהיה תענוג ממלא. רוטב שמנת פשוט עם גבינת פרמז'ן ממעל, שבתוכו שחו הניוקי הלבנים והערמונים השחומים, זה כל מה שהיה צריך. טעם הערמונים זלג לרוטב השמנת והערמונים עצמם היו ניגוד קליל לניוקי הנימוח יותר. כל המנה נתנה אווירה של ארוחה בבקתה קטנה בקרחת יער עבות, כשבחוץ גשם זלעפות ודוב שנשמע מרחוק. אולי נסחפתי קצת אבל. אגב, היה בצלחת מספיק כדי להשביע בייבי-דוב בארוחת טרום שינה.

צלחת סמיכה ומוצלחת

אז לסיכום היה מוצלח למדי בסלון הזה של פועה, אם כי לא מדהים בצורה חריגה. אגב, ידעתם שאפשר לקנות את כל הפריטים שאתם רואים במקום? אני אהבתי.

הבית התימני

19 יוני, 2013
הרצל 25, באר שבע

בימים האחרונים רצה לה תמונה ברשת [כמו התמונה הראשונה למטה], ששמחתי לראות כמה היא הפכה ויראלית - ולא בכדי. הממסד בארץ [במיוחד כל מה שקשור למוסדות הדתיים] די מבחיל בהתנהלות שלו והלוואי שמקומות נוספים ימשיכו לנקוט את עמדת הכשרות הלא רשמית [כמו בירושלים, למשל]. אז כשהבנתי שמקור התמונה במסעדה התימנית הותיקה בבאר שבע - גלי אושר היכו בי וכבר למחרת מצאתי סיבה מספקת ללכת ולאכול שם לראשונה.

ויראלי

הדוד התימני שמנהל, מבשל, ממלצר, מנקה ומפרסם את המקום קיבל אותנו במרץ ובהרבה ח' וע', והושיב אותנו בפינה בתוך החלל הביתי המצופה עץ, לא לפני שעברנו ליד תנור האבנים שהפיץ ריחות מטריפים לכל עבר. כשתגיעו לשם [אתם תגיעו לשם] - אל תורידו את העיניים מהקירות! בכל סיבוב מבט תמצאו פנינת שנינות מפתיעה אחרת, כמה מהן צירפתי כאן למטה...

פינת Fun with Maps - במרחק 57 מטרים מהבית התימני לפי גוגל [להערכתי - אולי 23] עומדת לה בניגוד מוחלט מסעדת ערביקה המדרדרת. מצד אחד, מסעדה ששאפה ליוקרה וגדולה אבל נותרה במקום, אם לא הלכה אחורה, כשמצד שני מסעדה שלא מתיימרת ליותר מדי ומגישה אוכלפשוט במחירים הגיוניים.

כזה קרוב, כזה רחוק

עוד לא התיישבנו וערימת סלטים נחתה על השולחן - מהכרוב הפשוט ביותר ועד לתירס-שמיר וחילבה ביתי [מצטער יוצאי צנעא, לא התחברתי]. שגרת-שיפודיות שתמיד מתקבלת אצלי בברכה, במיוחד עם הלאפות המטורפות שהגיעו כמה דקות לאחר מכן. מהר מאוד נתן [ההוא שעושה הכל] הגיע ובמקום להביא תפריט - שלא קיים מושג כזה במקום - שאל אותנו מה בא לנו לאכול - מרקים, בשרים או חרטא-ברטא? אז הלם התחלתי שיכול היה להגיע בעקבות ההצעה נמנע הודות לאלון מפוד-גבר שהספקתי לעיין בפוסט שלו על התימני ממש לפני שהגענו, והודות לו הלכנו על חרטא-ברטא אחד גדול לשלותנו. המלצתי - לכו על זה גם אתם אם זו הפעם הראשונה שלכם שם - זה יופי של הכל מהכל מהכל, שישביע אתכם גם אם חזרתם משבוע התנזרות מבשר במצפה-שקר-כלשהו.

אה-לה-אווזי

כמו סופגניות

אז במקום לעסוק בכרונולוגיה וסדר יציאת האוכל, נגיע ישר לעיקר, מהפחות מוצלח לבשר הכובש. הקוסקוס היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. הירקות והמרק האדום היו פשוטים וטובים, אבל הקוסקוס עצמו הרגיש תעשייתי וקופסתי מה שהוריד את הרצון להמשיך ולאסוף אותו לקיבתי.

הכל מהכל, כל קשר לתימן מקרי למדי

האורז עם הבמיה - גם כן בסיסי למדי, אבל אתוודה שטעמתי במיה מוצלחת הרבה יותר לצד קובות של סבתא עיראקית של חברה טובה, שתזכה לנינים אמן. אורז הוא אורז, מאכל מושלם ככל שיהיה בפני עצמו, יש גבול לקסמים שאפשר לעשות איתו כשהוא מוגש לבן מתחת לבמיות ידידותיות. אגב, כשנתן ראה שצלחת האורז כמעט התרוקנה הוא הגיח וביקש מאיתנו להפרד ממנה לשלום, ועשינו זאת עם כל המחוות והנפנופים.

ועכשיו לבשרים. מה היה שם? מפרומים אדומים ומכוסי שמן, חמימים וטעימים מאוד עד לבקשת ריפיל על הצלחת הספציפית. היו קציצות בשר מוצלחות גם כן, עם מנגולד, עגבניות ועוד ערימות שמן, בשר בקר רך עם סלרי וקישואים, מוצלח למדי גם הוא.

המנצח

בסופה של הארוחה קראנו למר בחור כדי לקבל חשבון ולהפרד לשלום - והוא הגיע, העיף מבט והודיע לנו את הסכום לפי הערכה של מה שאכלנו [שיטה מוזרה אך מגניבה, כשחושבים עליה] ויצא לנו 65 שקלים לנפש, כולל טיפ ושתיה קלה. דיל משתלם לארוחה בסדר גודל של מה שאכלנו [כולל ריפיל מפרומים!].

זירת הפשע

כל מה שנכתב עד עכשיו נכתב באחר הצהריים-ערב שבו חזרנו מהמסעדה כשעדיין שמחתי מזה שהספקתי לטעום גם את מטעמי התימני לפני סוף התואר והבטחתי לעצמי, לנתן ולחברים שעוד נחזור לארוחה נוספת בהקדם. ואז הגיע הלילה, ואיתו [מי שלא יכול לעמוד בטקסט על אוכל אחרי שהוא עובר את מערכת העיכול - זה הזמן לעבור למקום ורוד יותר] סדרת דייטים ארוכה, מתישה וממושכת עם האסלה בבית. בשקט לוקח קלקול הקיבה הזה את התואר "מלך קלקולי הקיבה" שלי, פשוט לא ידעתי ששרירי מערכת העיכול יכולים להתכווץ כל כך הרבה. בתחילת הלילה חשבתי שזה מקרי ורק אצלי - אבל בבוקר שמחתי לגלות שגם שני החברים שאיתם סעדתי סבלו כמוני אם לא יותר - ושאין לי איזה מחלת עיכול חשוכת מרפא.

אז עם כל הרצון הטוב והנטייה הראשונית לפרגן ולפרגן - שהאוכל טוב ופשוט, שבעל המקום מצחיק ושנון ושזו חוויה לאכול בבית התימני ואני בטוח אחזור לשם - אני לא יכול להגיד שהכל עדיין נכון. לחזור לשם כבר לא אחזור, למרות שסיכוי גבוה שזה מקרה חד פעמי ולא מייצג. השאפו על היציאה נגד הרבנות והגועל נפש שלהם עדיין ראוי לשבח אבל מה שכן, כמו שאמרה חברה פגועת קיבה - אולי במקום בצינור לילה, במקרה שלנו כלבוטק היתה תכנית מתאימה יותר.

ביג קהאונה בורגר

20 מאי, 2013

רינגלבלום 19, באר שבע

ממש אבל ממש מזמן, או ליתר דיוק לפני שנה ועוד 3 ימים, כתבתי בפעם האחרונה על מסעדה ברינגלבלום, והגיעה העת לחזור לרחוב האוכל המשתפר ומתפתח. כמו שאמרתי בפוסט הקודם-קודם - יש סיבה שכתוב כל כך הרבה על באר שבע - וזה כי יש על מה לכתוב. אז הפעם, בקטגוריות אכול הרבה שלם קצת, נכנסת המיני מסעדה החצי חדשה - ביג קהאונה בורגר.

תכל'ס, שם אדיר.

השאלה המתבקשת הראשונה, היא מן הסתם על השם. לחדים במיוחד בעולם הקולנוע, אולי יצלצל השם מוכר. למען ההגינות, לי הוא לא צלצל מוכר בכלל, סתם היה מסקרן ודרש עבודת גיגול קצרה כדי להבין שמדובר ברשת ההמבורגריות ההוואיית מסרטיו של טרנטינו, עם סצינה מפורסמת במיוחד מספרות זולה. קליק לתזכורת.

וחזרה לעניינו - בקהאונה יציעו לכם עסקית צהריים משתלמת במיוחד בין חצות היום לשש בערב - תמורת ארבעים זוזים ואלוהה אחד, תזכו לארוחה רחבה של המבורגר [עם אופציה צמחונית ואולי אפילו טבעונית - אל תתפסו אותי על המילה], כריך עוף או BLT [שתמיד מגרה אותי במחשבה אבל עוד לא נגסתי באחד מימיי], ערימת צ'יפס ושתייה קלה.

כמעט כל המסעדה יושבת על דק עץ פשוט שבולט למדרכה, בדומה למסעדות השכנות, מחופה בחומר ברזנטי ניילוני כלשהו, עם קריצות להוואי בכל מקום - מהשירותים עם הכיתוב מהחוץ במאווי ועד למאוורר שנראה לי טבעי שימוקם גם במזנונים באוהאו. שני כלבי ענק הסתובבו שם כשהגענו, שבגדול לא היו מפריעים יותר מדי אם היו יושבים בפינה ולא באים לביקור והזלת ריר אצל הסועדים [או עליהם]. אני לא מחובבי ריר הכלבים, לצערי. חוץ מהכלבים, לא היה שם ולו צל של סועד כלשהו, בניגוד לפסטה-בסטה הצמודה וההומה. התיישבנו וקיווינו שלא ניפול.

חבר דק שיער. ולח.

ריק vs מלא

בתוספת 8 שקלים עבור שכבת בייקון, קיבלתי לאחר כמה דקות המתנה את המבורגר הדגל בשילוב בקר וטלה, עם פחית [מינוס נקודה] קולה גבוהה [פלוס רבע נקודה] וערימת צ'יפס חביבה. ההמבורגר מכובד וחוצה את ה220 גרם בקלות, עשוי במידה הנכונה, עם בייקון שכנראה אי אפשר לטעות בו, עגבניות טריות, חסה חתוכה מדי, ובצל סגול הכרחי, עמדו כולם בכבוד במבחן הטעם והשובע. הצ'יפס סגר קצוות פתוחים, אם עוד היו כאלה, גם כן בכבוד וטיגון מתוזמן.

כל הסיפור כולו

כי מבט על זה הקטע שלי

בסוף הארוחה כבר היו חלק לא מבוטל של השולחנות סביבנו תפוסים, אולי כחלק מאפקט הלקוח הראשון, ואולי לא מגיע לנו קרדיט בכלל ואנשים סתם באו לאכול כי תכננו את זה. למרות שלא היה מדובר בארוחת גורמה חריגה, ארבעים השקלים האלה קנו יופי של ארוחה משביעה ליום כמעט שלם ועזרו במה שנראה שלא הולך לקרות מצד משרד הכלכלה, לעוד עסק קטן ועצמאי.

בית תאילנדי

8 מאי, 2013

בוגרשוב 8, תל אביב

בדפדוף קטן אחורה, גיליתי שלא נהניתי מעסקית בתל אביב מזה חצי שנה ויותר - מאז חדר האוכל באוקטובר נטול הדאגות. כל החורף עבר חלף, ותחילת מאי הביאה איתה את העסקית התורנית - בבית התאילנדי שליד הים.

מסתתרת לה כאן בתמונה

הגעתי לשם בעקבות המלצה על ה"תאילנדית הכי טובה", אבל מראש אומר שלא אוכל להגיד אם זה נכון או לא - פשוט כי לא אכלתי באף תאילנדית אחרת. בחוץ - תור של חצי שעה בקלות, שהוביל להתפשרות על שני מקומות על הבר וכניסה למיזוג הלא-תאילנדי שבפנים. לתאילנד אני אגיע אולי מתישהו בעשר השנים הקרובות, אבל בינתיים העיצוב הצליח ליצור אווירת קופיפי במוח, עם בר הבמבוק קירות הבמבוק ותקרת הבמבוק. נחשו ממה עשויים הצ'ופסטיקס? סתם נו.

ערק בבמבוק

Holy Ramayana!

העסקית שמציעים החברים בבית בנויה ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה, במחיר העיקרית. העיניים מיד פנו לצד האורז של התפריט - ובמהירות נשארתי עם מנת העוף עם קשיו, ואני מצטט: "גאי פאד מט ממואנג". עוד נחזור למנה הזו, אבל בואו נתחיל בהתחלה - היא מנת האגרולים.

זה נראה הרבה יותר משעמם ממה שזה באמת. באמת.

שני אגרולים, די קטנים, הממולאים באיטריות שעועית ונבטים, מגיעים לצד רוטב חמצמץ-מתקתק (שלא תתבלבלו - ממש לא רוטב חמוץ-מתוק-אדום-זוהר), לפתיחת התיאבון. אגרולים בקלות יכולים להפוך מהכיף הקריספי שהם אמורים להיות לגליל ספוג ומת מבפנים - אבל לא זה המקרה. זוג פריך ביותר - לא רטובים ומבאסים אלא חיוניים ומלאי חיים מבפנים. נאגלואה!
קדימה לעיקר. קערה עם כמות סבירה ביותר של אורז נחתה לידי, ומיד אחריה צלחת ענק גדושה במיוחד. כשאני אומר ענק, אני מתכוון לענק. על הסופר-טנקר שמעתם? כן, ההוא מהשריפה בכרמל. אז שלושת הטייסים שלו היו יכולים להיות שבעים מהדבר הזה. או לחילופין תריסר תאילנדים בשדות של הנגב המערבי. חתיכות עוף בבלילה (לא באמת שניצלים, וטוב שכך), פטריות, כרוביות, בצלים וקשיו קשיו קשיו. 

כי אין על מבט-על

כל מה שהרכיב את המנה היה טוב, לא עילוי מעולם אחר אבל לגמרי טעים ועשוי, בדומה לאגרולים, במידה הנכונה. לעניות דעתי שני אנשים בגירים וחסונים יכולים להסתפק בעיקרית עצומה אחת, בטח ובטח כשהיא מגיע גם עם ראשונה, ככה על הדרך. מיותר לציין שגם עם עזרה חיצונית, לא הצלחתי לסיים את הערימה הסיאמית שהוגשה לי.

לסיכומון - מנת ענק בשישים ושמונה שקלים חדשים, יחד עם שתיה קלה ומנה ראשונה, לגמרי שווה את המחיר בהסתכלות של שני אנשים וגם לאלה מכם שמתכוונים לקחת טייק אוואי את השאריות. אחלה אוכל, קצת עמוס, קצת הומה, אבל טעים וחביב עם מגוון די גדול של הצעות. עוד אחזור.

יש נ.ב! אמנם באוכל עסקינן, אבל תמיד אפשר להכניס מילה על עוד דבר טוב ורלוונטי. סרט שאין לי מושג מה שמו בעברית, אבל בלשון עם זר הוא נקרא The Impossible והוא מספר סיפור של משפחה מערבית שנקלעה לצונאמי שפגע בתאילנד לפני שנים בודדות. עצמתי בטירוף וסצינות שלא היו מביישות את במאי ארמגדון. וזהו.

מטורף.

קאלדו

5 מאי, 2013

מצדה 47, באר שבע

פיצה טובה זה לא עניין של מה בכך, בטח שלא בבאר שבע. פיצריות יש בשפע, כמעט מכל קצוות הגבינה - מאבקה מזעזעת וכל מיני תחליפים ועד למוצרלה ומנצ'גו ריחניות, כשכל אחת מכוונת אל פלח השוק שלה. לאחרונה הצטרפה לרשימה פיצריית בוטיק\גורמה קטנטנה, שנחה לה מתחת לבניין שיכון מאפיר משנות ה-60, בשכנות למספרה או שתיים ובמרחק של בערך 39 שניות הליכה מהדירה, תחת כרזת פלסטיק ועיצוב גרפי בסיסי אשר מטעים לחלוטין.

עיצוב פשוט מחמיא לחלל הקטן, עם בר עץ וספות דיינר קלאסיות ומבריקות, מתגמדים כולם ביחס לריח שמציף את הסינוסים כשפוסעים פנימה מהרחוב ויגרמו גם לתתרן לרצות להזמין מגש חם. התיישבתי להמתין לשאר החבורה ובינתיים התחלתי לשוטט בנבכי התפריט.

כמעט שלא שמים לב שזו קומת העמודים

ג'ורג'יה, ג'ורג'יה

התפריט מחולק אגפים-אגפים, שהחלק הארי בהם הוא פיצתי. מבחר הפיצות מתחלק לצמחוני, בשרי וימי וחייב עזרה חיצונית כדי להבין מה קורה. מלצרית חביבה תסביר לכם את ההבדלים בין הרטבים, ואת אופציית החצי-חצי שלדעתי כולם הולכים עליה בגלל הקושי הכה-מאה-עשרים-ואחת-י לבחור מכל השפע.

אני הלכתי עם חצי המלצה וחצי תאוות בשר. או מבחינת תוספות - חצי ארטישוק וזית סורי על בסיס רוטב עשבי תיבול (פטרוזיליה, בזיליקום ונענע) וחצי פפרוני, חזה אווז ובייקון, עם פלפל ירוק חריף על בסיס רוטב עגבניות.

קולדפליי שרים על זה שיר. פרדייז, אם אני לא טועה

דקות ארוכות חלפו להן עד שיצאו ארבעת המגשים. קוטר כל פיצה היה להערכתי הגסה בערך 27 וחצי סנטימטר, שבמבט ראשון נראה לא משביע בעליל אבל בדיעבד סוגר כל פינה בלי לגרום ללחץ מעיים גבוה.

סלייסר אישי - פיצ'ר היום

הצד הבשרי הוכיח את עצמו מהרגע הראשון והיה קשה מאוד לעמוד בפיתוי שלא לאכול אותו בבת אחת. שלושת הבשרים כל כך טובים ביחד ויחד עם גבינה, שזה נראה משחק ילדים לשכנע דוס ממאה שערים להתחיל לבלוס בייקון על מוצרלה עם אווז ופפרוני. האווז והבייקון עם הריח הנפלא והטעם החזק, הפפרוני עם הצורה הקעורה מלאת הגריז סותם הלבבות שמרפא דכאונות, החריף במידה הנכונה, וכמובן הבצק הדק שעליו הכל יושב בהצלחה.

גריזי

על הטעם המוצלח הזה היה קשה להתעלות, אבל בכל זאת, הזמנתי גם חצי "צמחוני". פיצה עם ארטישוק יצא לי לאכול פעם אחת בעבר באיסט ווילג' (אם התמזל מזלכם ואתם שם עכשיו, תזמינו, זה היסטרי!) והיה קל מאוד להתאהב ברעיון. אז לא חשבתי שאפשר לטעות בזה יותר מדי והקשבתי לעצת המלצרית למרות שרוחי אמרה לי ללכת על ערימת הפטריות שגם כן הייתה שם בתפריט.

אז ארטישוק לא היה יותר מדי, והחצי הזה היה פחות מוצלח מאחיו הבשרי, אבל עדיין לא רע ולא נורא. עוד קצת ארטישוק טרי ועוד טיפה זיתים היו מעשירים את הסלייסים הללו בהרבה ומי ייתן ומישהו בעל כוח ושררה קורא שורות אלו וייכנס לפעולה בנושא.

ביוש.

אז עכשיו יש גם פיצה גורמה בבאר שבע, ובקצב שדברים מופיעים כאן, הצורך לצאת מהעיר לסעודה טובה הולך ופוחת משבוע לשבוע. כן יירבו, ונאמר אמן.