פועה

10 יולי, 2013

רבי יוחנן 8, יפו

אוטוטו [אני מקווה מאוד] אני אעבור בקול תרועה לעיר בה הכסף לא יודע מנוחה ואציף אתכם בביקורות מפה ועד לרידינג, עד שייגמר לי הכסף הנ"ל. עד אז, קפצתי לביקור קצרצר בפועה ביפו, שהשם שלה היה אצלי איפשהו באיזור הצרבלום, אבל אף פעם לא הגעתי אליה פיזית.

השעה שעת ערב והמקום מלא עד אפס מקום - ככל הנראה שכחו כולם שהם קבעו להגיע להפגנה כלשהי על יוקר המחיה. בחוץ נעים ותור קצרצר שכדי להמנע ממנו בחרנו להתיישב על ספה באה בימים ליד מאוורר בפנים. האווירה - כהכלאה בין סלון משנות ה-60 וסלון משנות ה-20 - מלווה כמובן במלצרים היפסטרים כדי שלא תשכחו שאתם עדיין בתל אביב.

מתנצל מראש על איכות הזוועה של התמונות בפוסט הזה

מנת ערק ב-14 שקלים הגיעה לפני הכל - מחיר סביר למדי במיוחד בהתחשב בעליית המחירים [עצוב שלפני ארבע שנים באותו מחיר בתוספת של שלושה שקלים היה אפשר לקנות בקבוק ערק שלם] וכמעט תמיד טוב ליד האוכל. מלא שפות זרות מסביב [יש לי פטיש לתיירים, כבר אמרתי?] וכמה לגימות מהערק שיפרו את האווירה הנחמדה עוד קצת.

לבן או אדום?

המנות עצמן התבררו כלא זולות, אם כי לא יקרות באופן חריג. כמה דקות המתנה ונחתו על השולחן שתי צלחות - ניוקי ערמונים [46] וכופתאות דלעת בקארי [48].

4 כופתאות ברוטב קארי, לצד קערת אורז. מלא טעם, מלא ריח. אני עוד לומד את דרכיי בכל מה שנוגע לאוכל הודי ועדיין מתקשה להתחבר לכל הטעמים ולמרות זאת היה ביס די מוצלח, רק טו מאץ' קוקוס עבורי.

כמו קציצות, רק של נמנעי-בשר

המנה הנבחרת שלי היתה ניוקי הערמונים, שהיה תענוג ממלא. רוטב שמנת פשוט עם גבינת פרמז'ן ממעל, שבתוכו שחו הניוקי הלבנים והערמונים השחומים, זה כל מה שהיה צריך. טעם הערמונים זלג לרוטב השמנת והערמונים עצמם היו ניגוד קליל לניוקי הנימוח יותר. כל המנה נתנה אווירה של ארוחה בבקתה קטנה בקרחת יער עבות, כשבחוץ גשם זלעפות ודוב שנשמע מרחוק. אולי נסחפתי קצת אבל. אגב, היה בצלחת מספיק כדי להשביע בייבי-דוב בארוחת טרום שינה.

צלחת סמיכה ומוצלחת

אז לסיכום היה מוצלח למדי בסלון הזה של פועה, אם כי לא מדהים בצורה חריגה. אגב, ידעתם שאפשר לקנות את כל הפריטים שאתם רואים במקום? אני אהבתי.

קפה רינגלבלום

17 מאי, 2012
רינגלבלום 86/6, באר שבע

טוב, כל השבוע חשקתי באיזה ארוחה טובה בחוץ, אבל כל יום היתה סיבה אחרת לא לעשות שומדבר בנידון, וככה הגענו לנקודה הזאת. יום חמישי, אוטוטו נגמר לו עוד שבוע של לימודים, מלא עבודות, ובירה בודדה. אז, כתוצאה מהשבוע הבנאלי, וגם בגלל שנגמר לי חזה העוף במקפיא, החלטתי שזה הזמן להתפנק על איזו ארוחה בחוץ.

למרות החום המהביל, ולמרות שעוד שנייה משנים מצב צבירה, הצלחתי לגייס למשימה עוד נפש אחת צדיקה, שבמקרה הייתה נוכחת איתי גם בכל אחד מהאירועים שהולידו את הפוסטים הקודמים. יש מתמידה בארצנו!

קודם כל, למען הסר ספק, רק נזכיר שמדברים על באר שבע, כאן אנחנו לומדים. ומדברים על שני סטודנטים חסרי-משרה, וחסרי רכב. מה שאומר, שהיינו צריכים להצטמצם לאיזור האוניברסיטה, והיה בא לנו משהו טעים, ולא שניצל מהמנזה...

ציפור שיר לחשה לנו לפנות לכיוון הרחוב ששואף להיות מרכז תרבות בבאר שבע, והפוטנציאל שלו עדיין לא מומש, אם תשאלו אותי לפחות, הלא הוא רינגלבלום המעוקל. בדרך אל האושר, עברנו על פני כמה מסעדות בשיא פעולתן, והיה תענוג צרוף לראות את כולן מלאות, כאילו מדובר בבוגרשוב פינת פרישמן (יש פינה כזו?) ולא יוסף בן מתיתיהו פינת אוסבלדו ארניה.

בסופן של 10 דקות מיוזעות עם פאטה מורגנות של נתחי קצבים באמצע הדרך, הגענו ל'קפה רינגלבלום'. כבר מרחוק המקום נראה עמוס, כמו עסקיו המתחרים ברחובות הקרובים, ומיד בכניסה התברר שאין כלל מקום ישיבה בפנים. לקחנו שולחן מוצל (יחסית), והובטח לנו שדרוג פנימה ברגע שיתפנה מקום.

קודם כל לפני שנמשיך בחוויה, רק אציין לטובת מי שלא יודע (שזה ככל הנראה הרוב) - קפה רינגלבלום, כפי שמזכירה המצלרית, הוא בית קפה חברתי, מה שאומר שכחלק מהאג'נדה שלהם הם מעסיקים נוער במצוקה, ממשפחות אומנות, בשכר מלא, כדי לתמוך בהם ולאפשר להם התקדמות בחיים שלא האירו להם פנים. אז כבר על זה מגיע להם שאפו.

לענייננו, לאחר מספר דקות של הרהורים החלטנו ללכת על העסקית, 60 שקלים חדשים שייתנו לנו מנה ראשונה, עיקרית ושתייה טבעית (כך לטענת התפריט). כ-5 דקות לאחר שהזמנו, הגיעה המלצרית והודיעה שייקח להזמנה זמן ארוך מהרגיל, בגלל קבוצת גדולה של סועדים בפנים, והיא מתנצלת מראש. היה חום מטורף, ולרגע שקלנו מה אנחנו אמורים לעשות עם פריט המידע הזה, ונשארנו לשבת. בחום. בפועל, ההמתנה לא היתה ארוכה מדי, אבל מגיע להם קרדיט על ההודעה, למרות שהיו יכולים להכריז על זה עוד כשהתשייבנו.

בקיצור, המנות הראשונות נחתו. מרק יוגורט ודלעת, שהיה מוזר בשתי הכפות הראשונות, אבל ברגע שמתרגלים, הוא ממש מרענן, במיוחד בחום העומד ששלט באותו רגע באווירה, ועלה הבזיל שנח מעל הוסיף המון. האנטי פסטי, היה די טוב, לא פישלו איפה שהיה אפשר לפשל, והגיע עם גוש גבינת פטה מכובד ומתאים, ולחם קלוי עם שמן זית שגם הוא הסתדר מעולה עם הגבינה והירקות.

בשלב הזה הוזמנו להצטרף לשאר הסועדים השפויים בתוך כתלי המסעדה, ויהי טוב. התיישבנו בצמוד לקיר (המגניב, יש לומר) עם תמונות מעָבַרה הרחוק והקרוב של באר שבע, ודקה לאחר מכן הגיעו העיקריות.

הקיר המגניב

באמת שלא ראיתי את זה מגיע. נתחיל מהפחות טוב (אם כי ממש טוב) ואז נעבור למצויין.

הרביולי תרד וריקוטה שהזמנתי, נעשה בעבודת יד (לא בדקתי, אבל זה מה שהשמועה אומרת) היה מעולה. קודם כל, הרוטב היה פשוט מצויין - רוטב שמנת ופיסטוק, סמיך בדיוק במידה הנכונה, לא מרטיב יותר מדי את הרביולים הירקרקים, ומצד שני לא משאיר אותם יבשים, בדיוק בכמות ובתבלון הדרוש. כל ביס היה תענוג, והמנה הייתה מצויינת, אבל עדיין לא הגענו לשיא.

רביולי תרד-ריקוטה

הניוקי, שהזמינה מאיה, היה אלוהי. ואני לא מגזים. אולי קצת, אבל עדיין. לפני שנמשיך - רק שתדעו, אם תגיעו לשם, כדאי שלפחות אדם אחד יזמין את הניוקי-גבינת פטה (אנחנו ניסינו את רוטב הרוזה, אבל היו עוד כמה הצעות...). בכל מקרה, גם כאן הרוטב היה במינון מדויק, תבלון עדין, וחמצמץ בדיוק במידה. והניוקי. אוי הניוקיז. אני לא יודע מה הם עושים להם, אבל בחיים שלי לא טעמתי ניוקי כאלה. מכירים את המילה "נימוח"? כשהמציאו אותה באקדמיה, כנראה בדיוק אכלו מהניוקי הזה. כל מילה נוספת שאנסה לתאר את המנה, תוריד מאיכותה, ועל כן אני לא מוסיף עוד כלום, חוץ מ-לכו, תטעמו.

הניוקי הגאוני

הארוחה הייתה באמת מעולה, גם אם יקרה קצת לבאר שבע, אבל הייתה תחושה של השקעה והורגש שהרכיבים היו באמת טובים, וזה היה שווה את המחיר. נקודה שלדעתי חשובה לשיפור, היא השתייה. אחרי שמסיימים את הסעודונת הזו, בא לשתות משהו קצת יותר "טרי" מפריגת-שקר-כלשהו. אפשר להשקיע בזה קצת יותר - אולי לסחוט במקום? אולי לקנות סחוט קצת יותר טוב? או פשוט לא להציע את הפריגת הנוראי הזה.

כדי לא לסיים בנימה שלילית - אני שוב אציין שהארוחה הייתה באמת ברמה גבוהה והוצב בה רף גבוה. המחיר שווה את עונג החיך פעם בכמה זמן, ואני ממליץ ביותר לפקוד את רינגלבלום, בין אם אתם מבירת הנגב, ובין אם יזדמן לכם להגיע לכאן. לא לפספס.