קפה סוניה

20 מאי, 2014
סמטה אלמונית 1, תל אביב-יפו

לפני כמעט שנתיים ביקרתי בסוניה בפעם הראשונה, מה שהפך במהרה לפוסט השני בבלוג. כשאני קורא אותו היום זה מרגיש לי קצת מוזר, במיוחד בהתחשב בזה שאף פעם לא קראתי באמת פוסט מתחילתו ועד סופו, לא בזמן הכתיבה. בכל אופן, דרישה מצד חבר לבית קפה סולידי איפשהו באיזור השוק גרמה לקפה סוניה לקפוץ אצלי בראש וכך מצאנו את עצמנו שם לצהריים ביום בהיר ואביבי.

אחלה משחק עם סמל העירייה הקודם

אז למי שעוד לא מכיר את המקום, הוא צבעוני מאוד וביתי למדי, עם חצר פנימית חמודה ומלאה ציורי קיר [ראינו אחד בזמן לידתו, כבוד!] עצים בכל פינה והרבה מאוד ציפורים. אז למי מכם שנרתע מנשירת עצים ונחיתת מחטי אורנים [או עץ מחטי אחר] על ראשו ושולחנו - זה לא המקום בשבילכם. גם לאלו מכם שרגישים לציפורי דרור שובבות וללשלשת שעלולה למצוא את דרכה לצלחתם - המנעו.

לא נכביר במילים, כי אין יותר מדי מה לומר. התחלנו בטוסט דורותי עם גבינת גאודה, עגבניה ופסטו בלחם שחור, שהגיע לצד כמה עגבניות שרי וזיתים והיה טוסט כמו שטוסט צריך להיות - פריך במידה, גבינה מותכת היטב, ותכולה פשוטה ולא מורכבת מדי.

יחד עם הטוסט הגיעו נקניקיות מבשר לבן ורוזמרין, לצד כמה מלפפונים חמוצים וערימת חרדל תעשייתי [לא שאני מתלונן, אני חסיד גדול של הצהוב הזה]. אני יוצא מנקודת הנחה שהבשר לא נטחן במטבח והנקניקיות לא הוכנו במקום, ושואל את עצמי שתי שאלות: הראשונה - למה שתגישו מנה כזו? אמנם זה היה טעים ונחמד, אבל זו לא סיבה מספקת. שאלה שניה היא - למה לעזאזל הזמנתי את זה? ראו הסבר לשאלה הקודמת. אגב, אם אני טועה וזה נעשה במקום - אשמח להארה!

לא החלטתי מה אני חושב על צורת ההגשה.

התקדמנו הלאה למנה המרכזית - שקשוקה יוונית מהמון עלי תרד, גבינה בולגרית ושתי ביצים עגלגלות. לשקשקוקות תרד יש נטייה להפוך לנוזליות במיוחד וכך גם היה במקרה הנוכחי - המון נוזלי תרד במחבת היצוקה, ועליהם נחו העלים עצמם יחד עם כל התוספות. הביצים היו לא-עשויות בדיוק במידה הנכונה, מספיק כדי להיות מבושל ובו בזמן לנזול ולהצהיב הכל בחן. הלחם ה-so called מרוקאי שמגיע עם השקשוקה לא רע בכלל, כשהסלט הוא בעצם ערימה של ירקות חתוכים [אבל במחשבה שניה, זו ההגדרה של סלט]. סך הכל, נחמד.

לחם מרוקאי - זה לא.

גם הפעם סגרנו את הארוחה בנימה מתוקה, בדמות קראמבל בננות עם גלידת וניל. הגלידה היתה משובצת בוניל אמיתי, והקראמבל היה חם ופריך מהביס הראשון. מתוק-בננתי, עם מרקם מיוחד שכזה [כנראה שזה מה שקורה כשמתיכים בננה], בסיס שוקולדי והנאה שקטה ובטוחה.

קפה סוניה הוא עדיין בית קפה. אמנם לא ניסיתי כאן קפה עדיין, אבל האוכל הוא אוכל בית-קפה-י, לא משהו מפיל במיוחד, נחמד מאוד לארוחת צהריים קלה או בראנץ' שישי חביב, מחירים לא זולים אבל לא יקרים באופן חריג [נקניקיות רוזמרי 25, טוסט דורותי 26, שקשוקה יוונית 52, קראמבל בננה 34], אווירה נעימה, לשלשת שפספסה את המנה העיקרית ב-3 ס"מ ושירות אדיב. 7 במדד הזעתרן.

ועדת קישוט בפעולה.

ביושוש, נשתמע אחרי סין.

בנציון 1

22 מאי, 2014
בן ציון 1, תל אביב-יפו

באופן ספונטני שמאפיין את השבועות האחרונים שלי מצאתי את עצמי עם שתי חברות בבנציון1 [שמעתה ייקרא פשוט בנציון], בר-מסעדה חדש שנפתח בצמוד לאוזן-בר, בכיכר מיכאל'ס, לתל אביבים הקיצוניים שביניכם. כשהגענו [באיזור רבע לשמונה בערב] המקום היה ריק לחלוטין מלבד שולחן אחד, כך שהתיישבנו ברוגע בחוץ ותוך רגע כבר הגיעו התפריטים לשולחן.

ברוכים הבאים.

לא היה לנו חשק אמיתי בארוחה ארוחתית, אז הגענו במהירות לעיקר. התלבטתי מעט בין דגים כבושים עם קרם פרש וקלאב סנדביץ', אבל בסוף הלכתי על מה שנשמע משביע יותר [מודה, הייתי רעב] - הסנדוויץ'. מה היה בו? די פשוט - פרגית, בייקון, רוטב טרטר, חסה ועגבניה. אז נתחיל מהגודל - לא עצום, אבל גם לא קטן בכלל. שני משולשים, עם לחם קלוי מבחוץ [אבל בלי חתיכת לחם עסיסית בפנים. מוניקה ורוס היו כועסים], פרגית עסיסית ושמנמנה, כמות מכובדת של חתיכות בייקון, חסה פריכה מאוד ורוטב טרטר נהדר [מיונז, צלפים, מלפפונים חמוצים ובצל סגול] היוו יופי של סנדוויץ' מוצלח [ומפתיע, אני חייב להודות]. הדבר היחיד שהיה חסר לי שם היה קולסלאו, בצד, ערימה קטנה ומחייכת.

זה לא רק נראה טוב.

קרוב מדי?

חוץ מהסנדוויץ', ניסינו גם את הצ'יפס, שהופיע בדמות חתיכות גדולות של תפוחי אדמה בקליפתם, עם גרידת לימון מעל. היה משמח לראות את גרידת הלימון, שמוסיפה כל כך הרבה, במה שאני יכול רק לפרש כהשראה מויטרינה, והשראה מבורכת. אני עדיין מעדיף את הצ'יפס הדקיק על פני החתיכות העבות והגסות, אבל זו כבר העדפה אישית.

זה לא ויטרינה.

מנה עיקרית נוספת שניסינו היתה הרביולי לאבנה, שילוב שגם אם אינו חדש - עוד לא נתקלתי בו מעולם. המנה היתה קטנה [אולי נפלו כמה רביולים בדרך מהמטבח לשולחן?] והכילה רק חמישה רביולי, אבל בזה מסתכם הצד השלילי. הבצק היה נימוח כמעט כמו המילוי, טעם הזעתר והלאבנה הביס כל טעם אחר שהיה עלול להשתרבב פנימה, וסך הכל הביצוע היה מעולה. גם התוספות הקטנות שהגיעו עם המנה כמו הזיתים ועלי המנגולד תרמו לחגיגה בפה. ואז נכנס שוב הצד השלילי - זה פשוט נגמר מהר מדי.

סה טו. אבל הטעם, הו הטעם.

לקינוח ניסינו את הפרנץ' טוסט שהמלצרית המליצה עליו בלהט ומהר מאוד הבנו גם למה. מדובר בשתי פיסות עבות של ספק-לחם-ספק-עוגה, עשויות כפרנץ' טוסט עם מלא מסקרפונה ואבקת סוכר, רוטב תותים ודובדבנים שלמים מעל. הביסים היו אווריריים מאוד והמתיקות הכניסה לשכרון חושים קטן תוך רגעים ספורים. החלק הבצקי, שוב, נגמר מהר מדי, ואז המשכנו לבלוע מסקרפונה ודובדבנים, מה שהתברר כתענוג בפני עצמו.

היה אפשר לפרגן בעוד איזו חתיכה או שתיים.

הופתעתי ממה שטעמתי בבנציון, לטובה. הכל היה טעים מאוד, השירות היה סופר-אדיב והמיקום מנצח [אולי קצת הומה מדי]. הצד השלילי של הסיפור הוא בעיקר גודל המנות, שהיה קטן ממה שאפשר היה לצפות, עם דגש על הרביולי, הצ'יפס והפרנץ' טוסט. המחיר לא היה זול, אבל גם לא יקר מאוד [קלאב סנדוויץ' פרגית ובייקון 44, רביולי לאבנה זעתר 48, צ'יפס 16, פרנץ' טוסט מסקרפונה 34]. אני רואה את עצמי חוזר לשם לנשנוש או ארוחת ערב קלה בלי שום ספק. 8 במדד על הטעמים הנפלאים שנגמרו מהר מדי.

באותה נשימה והזדמנות, באותו הערב יצא לדרך פסטיבל התיאטרון, "תלוי במקום", שהמשיך לאורך כל סוף השבוע, והיה פשוט כיף לראות ולשמוע את ההופעות והאירועים השונים שהיו בו. הספקתי גם להתחתן [בכאילו, אני מקווה] הודות לפסטיבלון הזה. אז השנה הוא נגמר כבר, אבל שתדעו שדברים כאלה קיימים וזה פה ממש ליד.