28 מרץ, 2013
אלנבי 124, תל אביב
שמתם לב לפגרת הבלוג שבזה הרגע נגמרה? ברכותיי. לא נכביר במילים על החופש שהיה בכל מקום (יאי לי) בחודש ומשהו האחרונים ונגיע ישר לעניין: צהרי יום אביבי; הלוקיישן: רוטשילד, תל אביב. עם כל כך הרבה מובן מאליו מסביב - ההודית המדוברת נבחרה למושא ארוחת הצהריים, למרות שפוסט היה בספק טוטאלי. מה שקרה במהלך הארוחה גרם לי להחליט לשתף, ולכן תנחומיי מראש על המחסור בתמונות האוכל ועל התמונות שכן תראו כאן.
 |
| פה, ליד. |
דפדפתם למטה, אה? לא נורא. בכל זאת, שווה קריאה - כי יש גם צד שני למשוואה. בין חנויות שתמיד מדלגים עליהן במבט, מתחבאת לה המסעדה הקטנה והפשוטה הזו, על אלנבי פינת רוטשילד\לילנבלום. אם לא היו אומרים לי שהיא שם, הייתי בוודאות מדלג על המקום - סאלם בומביי שמו (אבל מפאת הספק אני קורא את זה כ"סלאם" בומביי). מעולם לא הייתי בהודו, ואני חייב להודות שכרגע היא גם לא במפה העתידית שלי, אבל כשהסתכלתי על המקום מבחוץ - פשוט מאוד חשבתי "הודו". אולי זו הפשטות, אולי המראה המוזנח מעט והחלונות הלא תואמים. קשה לי להסביר למה - זה באמת מה שחשבתי.
 |
| בנגלור סטייל |
פתיחת הדלת מזמינה את הנכנסים לתוך מסעדת-מסדרון (לאקדמיה: מסעדרון?) שממשיכה את אווירת הפשטות. מיקס כזה של מסעדת-פועלים, מסעדה משפחתית וסארי. נכנסים עמוק לתוך המסעדרון, שם יושב לו איש (הודי, אם הייתי צריך לנחש) ומברך את הבאים בשלום, חיוך והקרנת חביבות אדירה. מגיגול של המקום עולה ששמו של הבחור הוא הלל והוא הבעלים ההודי (ושלא תעזו להתבלבל בטעות עם קוצ'יני) של המסעדרון.
 |
| מסעדרון! |
הרתיעה הראשונית מהמקום עברה לה, יחסית, והגיע תורי להזמין. כאן מגיע וידוי נוסף - הבקיאות שלי באוכל הודי שואפת לאפס. אולי אפילו למינוס אינסוף. אז הבחורה שהגישה לי את האוכל קיבלה יד חופשית - והיא העמיסה מכל טוב. על צלחת פשוטה מוקמה לה ערימת אורז ועליה דאל עדשים ריחני, כאשר מסביב הונחו כמו על צלחת ליל הסדר שאר התוספות - שלחובב אורז מושבע זה כיף גדול שהאורז הוא המנה המרכזית - וכל השאר, גם הבשרים, הם בגדר תוספות. המנה, אגב, נקראת טאלי והזכירה לי ברעיון הכללי את הקסאדייה שדווקא כן יצא לי לטעום במקורותיה.
 |
| ינעל העולם, תפסתי ג'וק בסאלם |
אז מה היה שם? עוף בצורות שונות ורטבים שונים, בשר בקר ברוטב חום וסמיך, תפוחי אדמה, ירקות חריפים, אפונה וכנראה ששכחתי דבר אחד נוסף לפחות. כל הכמות הזו הצטרפה לפאפאדם - מעין פיתה או לחם דק וקריספי המבוסס על עדשים (כשל"פ!) שמחמיאה מאוד לכל התיבול והולכת מעולה עם כל אחד ואחד מרכיבי הצלחת העשירה. מיותר לציין שהריח היה חדש ושונה מכל מה שמוכר וידוע לבור שכמוני, והבטן עשתה סלטה קטנה של הלא-נודע.
 |
| צבע, טעם וריח. כל טוב בטאלי |
 |
| רק שזה לא ההוא מ'גברים בשחור' |
החבר הסקרן צץ פתאום מבין הכסאות שלנו, והתרוצץ לכל עבר. כאן התבאסה לי הארוחה. הדמיון הרחב שלי כבר התחיל לצייר לי תמונות של מה קורה מבעד לוילון הכחול בסוף המסדרון, בין הסירים, עם ג'וקים שמבצבצים מתחת למכסי הסירים, והולכים לגשש את דרכם אלינו ולהשתלט על העולם. או תרחיש דומה.
יכול להיות שזה מקרה חד פעמי ושבחוסר מזל שכזה, דווקא אני נתקלתי בו. אבל יכול להיות גם שלא. מי יודע, אולי זה בכלל נועד לתת עוד יותר אווירה של הודו האותנטית? מקורות יודעי דבר עדכנו אותי שבהודו אין ג'וקים מתרוצצים במסעדות - אבל זו עדיין התמונה שעולה לי בראש כשאני מדמיין מסעדה בדאונטאון בנגלור.
 |
| קשה לסיים. לא מהסיבה הנכונה. |
אז כשגנדי מסתכל עליי ממרומי התמונה שלו במבט מרחם ושופט אותי על הדרישות (הלא-כל-כך-מחמירות, לדעתי) שהצבתי, שגרמו לי להאט באכילה ולבסוף להפסיק ולא להצליח לסיים את כל הטוב שהיה בצלחת, נשארתי בלבטים גדולים לגבי המקום. מצד אחד האוכל הבאמת טעים, שאני לא יודע אם אני יכול לתת את הקרדיט הזה לאוכל של הלל, אבל שעות לאחר מכן הייתי במצב רוח מרומם למרות תקרית המקק ואני לא שום רואה סיבה אחרת לעילוי הזה. גם המחיר היה סופר-הוגן, על סף הזול לתמורה שמקבלים - 40 שקלים לטאלי הבשרי(ת?) וכמה שקלים פחות לגרסא הצמחונית. מצד שני, האורח הבלתי רצוי, שעם כל הכבוד לעובדה שהמסעדה קטנה, חמודה וחמימה, היא עדיין בישראל של שנות האלפיים, והדרישה שחבר'ה כאלה לא ירוצו להם על רצפת המסעדה היא לגמרי לא מוגזמת.
אפשר להגיד בבטחון שהייתי חוזר לשם, אילולא המאורע. מכאן - אתם כבר מוזמנים להחליט לבד...
